שיר
הקומבינה / מאיר אריאל
פינתי
השבועית ברדיו "אורנים", 30.8.15
ביום חמישי הקרוב, יפתחו אירועי חג המשק
ה-37 של אורטל בערב השקה למופע משותף של אהוד אריאל ושלי – "מאיר לעולם כולו".
אהוד אריאל הוא בנו של מאיר אריאל, זמר ומוסיקאי, חוזר בתשובה, חסיד ברסלב.
המופע הוא מסע בעקבות מאיר אריאל ויצירתו,
בלימוד, שיחה ושירה, תוך התמקדות בעיקר בשני נושאים מרכזיים בכתיבתו – האמונה והיהדות
והקיבוץ.
רוב השירים במופע, הם שירים שכבר עסקתי בהם
בעבר: כתבתי עליהם, לימדתי אותם או שידרתי אותם בפינה הזאת. לצדם בחרנו שיר אחד,
שסיקרן את שנינו, ושנינו לא התפננו עד היום לפצח את האתגר. השיר הוא "שיר
הקומבינה".
"שיר הקומבינה" שזור בביטויים
ביידיש, ולכן נפתח בהתייחסות ליידיש ביצירתו של מאיר אריאל.
מאיר אריאל גדל בעברית, בבית דובר עברית,
בקיבוץ דובר עברית. אבל דור המייסדים של הקיבוץ, גדל ביידיש, ולצד השפה העברית,
הוותיקים דברו ביניהם גם ביידיש. מאיר אריאל, אהב והעריץ את מייסדי הקיבוץ, היה
מחובר אליהם, מיד אחרי הצבא היה הצעיר היחיד בחוג התנ"ך של הוותיקים, הוא אהב
לשוחח אתם, לראיין אותם, הוא הספיד אותם בהלוויות בקיבוץ והוא אף כתב עליהם באהבה,
בערגה ובכבוד רב, לצד ביקורת ותוכחה, במספר שירים כמו "באס בבלון"
ו"נשל הנחש".
והוא אהב גם את היידיש שלהם. הוא לא שלט
ביידיש, אבל, אפעס, הוא ידע א-ביסלע יידיש. בספר "מאיר אריאל – כתבים"
מופיע הסיפור "מֵאִירְל". אקרא את פתיחתו, והיא אולי תמחיש את הזיקה של
מאיר אריאל לזקני הקיבוץ וליידיש. "אספר לכם סיפור על מאירל, ילדְל כזה כזה,
חומדְל כזה, 'מאירל מיט דע גולדן איירל', כמו שהיה קורא לו אבריימל הסנדלר, בעברית
גסה: "מאיר בעל ביצי הזהב", וברור שביידיש זה מצלצל – פעמונים...
להסיר כל ספק, 'ביצי הזהב' – אלו הן
ההברקות הרגעיות שמאירל היה משמיע לאבריימל הסנדלר כשהיה יושב אצלו בסנדלרייה,
שנחשב לאחד המקומות היותר... איך לומר..."
ב"שיר כאב", שהוא אחד משירי
המפתח שלו, בשיא המתח בינו לבין המאהב ה"צעיר ערבי משכיל" של אהובתו,
שהוא גם אלגוריה למאבק בינינו לבין הערבים על הארץ, מופיע לפתע המשפט: "אמרתי
לו ביידיש / היא שופטת בינינו". למה ביידיש? למה דווקא לערבי? אולי כי
העברית, השפה הלאומית שלנו, הייתה לשפה משותפת של כל בני הארץ. ברגע שהוא רוצה
להבליט דווקא את המפריד, היידיש מסמלת בעיניו את היהודיות.
פה ושם מופיעים בשיריו של מאיר ביטויים
ביידיש. כאן "א-נו" ושם "אפעס", ואפילו שמו של אחד משירי
תקליטו "רישומי פחם" הוא ס'אוחתו אפעס #3". מאיר אריאל הסביר,
ש"ערבוב שפות, זה כמו יצירה, אופוס. 'אפעס' זה ביידיש, 'סאוחתו' זה בערבית.
זה סוג של ניסיון למצוא שם לסגנון מצוקה ישראלי מקורי. כמו בלוז. כמו יאסו".
השיר שבו היידיש מככבת יותר מכל הוא
"שיר הקומבינה". הוא שירבב בשיר ביטויים עסיסיים ביידיש, כמו "ווֹס טִיצַאח דּוּ עֶפֶּעס"
שפירושו: "מה יש לך?" או "אִיךְ הוֹבּ נִישְׁט קֶען כּוֹיֶעח",
שזה "אין לי כוח". ויש שם "גֶּעוַאלְד גֶּעצְרוּכען"
שזה "אויה, הצילו" ו-"פַארְפַאלְן"
שזה "אבוד". ויש שם "חַאלוּשֶׁעס", ויש שם "גֵּיי שְׁלוּפֶען",
ו"רִיבּוֹיינֶע שֶׁל עוֹיְלֶם" ו"רַחֲמוּנֶעס".
התבנית של
שורות הבתים מבוססת על המשפט מפרקי אבות: "אין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר
שאין לו מקום". התנא בן עזאי שאמר את הדברים, חיבר אותם למשפט אחר שלו:
"אל תהי בז לכל אדם". כלומר המסר שלו, הוא שלכל אדם יש איזו שעה שבה
תתגלה גדולתו. ואם אתה רואה מישהו שלכאורה ראוי לבוז, אל תבוז לו, אל תבוז לאף
אחד, אתה עוד לא יודע איזו אישיות מסתתרת תחת התמונה הגלויה של האדם ומתי היא
תתגלה.
על התבנית המילולית
הזאת, מלביש מאיר אריאל תובנה אחרת, מהתלמוד, ש"לא העכבר גנב, החור
גנב". כלומר, אם לא היה חור, העכבר לא היה גונב. ובמשמעות רחבה יותר – כאשר החברה
מאפשרת פרצות, תמיד יהיו גנבים. את המסר הזה הוא פורס לדוגמאות רבות ומציב אותם
בתבנית של "אין לך... שאין לו...". אין לך פרצה שאין לה גנב, אין לך גדר
שאין לה שועל, אין לך קיר שאין לו זונה וכו'.
כשהחברה מלאה
בפרצות, רבים בה הגנבים, וכשרבים בה הגנבים, דרכם נהיית הנורמה. וכשזו הנורמה,
כולם הופכים לגנבים. והמספר מבין, שכמו "רבים וטובים", אם הוא רוצה
להסתדר בחיים בחברה הזאת, כנראה שגם הוא ייאלץ לעקוף את העונש הזה, של "בזיעת
אפיך תאכל לחם". בחברה שבה אין הערכה והצלחה למי שעמל בכבוד לפרנסתו, אלא רק
למי שבקיא בקומבינה, כולם ינסו להצליח בקומבינה. למה להתאמץ? למה לקחת את החיים
ברצינות? עדיף לזרום, להיות קלילים, לחיות את החיים כבדרך אגב, תוך כדי התנועה
להישטף בזרם. הבעיה היא שיש מי שהקומבינה אינה מתאימה להם, ולכן הם לא ימצאו את
הפרצה הקוראת לגנב, את הגדר הקוראת לשועל, את הקיר שיש לו זונה.
אותם אנשים יוצאים
קרחים מכאן ומכאן. הם ויתרו על חיים נורמטיביים של "בזיעת אפך תאכל לחם"
אבל הם אינם מוצאים את עצמם באמת בחיי הקומבינה, כי אין זה אורח החיים הטבעי שלהם.
וכיוון שבאורח החיים הזה אין לאנשים אלוהים, ואין להם "רחמונעס", יוצאים
אותם אנשים, בני דמותו של המספר, גיבור השיר, וידם על התחתונה במרוץ הקומבינה. הם
תקועים ומדשדשים באותו המקום, הם לא מתקדמים ואינם מצליחים.
מאיר אריאל
מדמה את המספר האומלל, כמי שניסה לבנות לעצמו סיפור כיסוי, חיים של אחרים, אבל
נתקע. ובתיאור ארס-פואטי הוא מתאר את תהליך היצירה של הדמות כדרך ללא מוצא.
תיאורטית הוא יודע מה החומרים הנחוצים: גדר, זונה, קיר, שועל... אבל הם לא מתחברים
לכדי סיפור.
מיואש, הוא
מסכם: "לא הצליח לי... אני באותו המקום... אני מתבייש". האם הוא מתבייש
בכישלון או בעצם הניסיון?
לשיר אין סיום
אופטימי, אך יש בו זעקה, קריאה ל"רחמונעס" של "הריבוינע של
עוילם".
השיר הוא מתוך
תקליטון של ארבעה שירים, שהוציא מאיר אריאל ב-1989 – "עברנו את פרעה".
הוא הקליט את השיר עם דורי בן זאב ודפנה ערמוני.
אין לך פרצה שאין
לה גנב.
אין לך גדר שאין
לה שועל.
אין לך קיר שאין
לו זונה.
ואין לך "ווֹס
טִיצַאח דּוּ עֶפֶּעס"
שאין לו את ה"אִיךְ
הוֹבּ נִישְׁט קֶען כּוֹיֶעח" שלו...
כרבים וטובים לפני
שניסו לעקוף
את העונש הזה ש"בזיעת
אפיך"
עשיתי צחוק מעצמי,
התחפשתי לקוף,
לא רציתי להתאמץ
מדי לעיניך.
ביקשתי לחיות את
חיי כבדרך אגב,
תוך כדי התנועה
בשטף הזרם,
לקלוט ולפלוט אם
אפשר בלי לתפוס את הגב,
להירדם בפרדס -
להתעורר בכרם,
לא הצליח לי נו
מה כאן יש לחדש,
עדיין אני באותו
המקום מדשדש.
אמנם יש מזגן ומזרן
גומאויר בקבינה
אך הראש לא מפסיק
לחפש לו את הקומבינה.
אין לך גדר שאין
לה פרצה
אין לך שועל שאין
לו קיר
אין לך זונה שאין
לה גנב
ואין לך "גֶּעוַאלְד
גֶּעצְרוּכען"
שאין לך את ה-"פַארְפַאלְן"
שלו...
אז החלטתי לפטר
את הכוראוגרף
שהמציא לי תנועה
שבכלל לא אהבתי.
נדלקתי על בתו של
הגאוגרף:
חתיכת אדמה רועדת
שאכזבתי.
ויצאתי לחפש לי
את ה"פרצה"
שדרכה אכנס לבוסתן
הפורח
תוך כדי ריצה -
קפיצה - הצצה
שמעתי קול מאחורי:
"אתה גנב בורח!"
לא הצליח לי נו
מה כאן יש לנחש
עדיין אני באותו
המקום מתרחש
אמנם יש מזגן ומזרן
גומאוויר בקבינה
אך הראש לא מפסיק
לחפש לו את הקומבינה.
אין לך דיבור שאין
לו ציפור
אין לך סיפור שאין
לו זנב
אין לך זמזום שאין
לו זמר
ואין לך "קבלתי
חַאלוּשֶׁעס"
שאין לך את ה-"גֵּיי
שְׁלוּפֶען" שלו
אז נותרו לי
"גדר" ו"זונה" ו"קיר" ו"שועל"
וגזרתי שלא אומר
"אולימפיאדה"
לחוץ אל ה"קיר",
מתוחקר - משומע - מתושאל
לכל היותר אסנן
"טרמפיאדה".
כנרדם על
"גדר" התעוררתי בתא השקוף!
בני שטן בזגוגית
עם חיוך דק - סבר...
נפנפתי לנגדם בזנב
- "שועל" שרוף,
הבאתי "זונה"
שתעיד שהייתי גבר...
לא הצליח לי נו
מה כאן יש מה כאן יש!
זה אותו המקום ואני
ממש מתבייש.
לו אשתיק את זמזום
המזגן הזה בקבינה
ועל המזרן לו אשכח
לי מהקומבינה.
אין לך זנב שאין
לו משל
אין לך זמר שאין
לו זמזום
ואם נשאר משתין
אז בטח אין לו אש
ואין לך "רִיבּוֹיינֶע
שֶׁל עוֹיְלֶם"
שאין לו את ה"רַחֲמוּנֶעס"
שלו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
