* חזון לנוער – עם פתיחת שנת הלימודים, אביא דברים שאמר ראש הממשלה בן גוריון בכנס
נוער בשנת 1960: "...מדוע הוטל עלינו להקים מדינה למופת ולהיות אור ליהדות
בעולם ולהיות גם אור לגויים: אתם, תלמידי השביעיות והשמיניות, יודעים את תולדות
עמנו, ויודעים אתם שהיינו תמיד עם קטן, היינו תמיד מוקפים עמים גדולים שעמדנו
במאבק עמם, גם מדיני וגם רוחני, שאנו יצרנו יצירות שלא נתקבלו על דעתם והיינו
יוצאים מן הכלל. בימי הבית הראשון עמדנו מול מצרים, מול אשור, מול בבל; בימי הבית
השני עמדנו מול יוון, מול רומא; לאחר שנותקנו מעל אדמתנו היינו פזורים בכל מקום
בעולם, ומוקפים אויבים. בדורנו אנו ... רק לפני 18 שנים ארע המאורע האיום ביותר,
לא רק בתולדותינו-אנו, אלא בתולדות האנושות כולה. היהדות באירופה הושמדה כמעט
כולה... דווקא אותו דור, שראה את שיא החורבן של עמנו, ראה גם שיא שני - אחד הפלאים
הגדולים בהיסטוריה של עמנו – התחדשות עצמאות ישראל בארצו. אולם באותו יום שקמה
מדינתנו, פלשו אליה כל שכנינו... היינו 650,000 נגד 30 מיליון, ועמדנו בפניהם
בגבורה ובהצלחה.
סוד קיומנו כל אלפי השנים האלה... יש לו רק מקור אחד: איכותנו
העליונה, היתרון המוסרי והאינטלקטואלי המציין אותנו גם בימים אלה, כמו שציין אותנו
בכל הדורות. שאלת קיומנו ועתידנו, היא אם נדע לשמור על עליונות מוסרית
ואינטלקטואלית זאת. זאת היא בעיית קיומנו, זאת היא בעיית עתידנו... להיות מדינה
למופת, איננה מילה ריקה, ואנו רואים ראשית התגשמותה... עתידנו, מעמדנו בעולם, כוח
המשיכה שלנו לנוער היהודי בגולה, היותנו אור לעם היהודי, אור לגויים – תלויים בכך
שנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה.
המשכת המסורת הנהדרת הזאת, היא התביעה שההיסטוריה העברית מציגה לנוער היהודי
ומסורת זו, אציג אותם לכם, בשלושה פסוקים:
זו מסורת של גבורה.
זו מסורת של תנופה חלוצית.
זו מסורת של ביצוע מעשי-בראשית.
לכו בדרך זו והושיעו את ישראל".
* עברי ויהודי - בניגוד להבלים של משכתבי היסטוריה למיניהם, כדאי להבחין בכך, שכאשר
בן גוריון מדבר על יהודי, עברי וישראל, הוא אינו מדבר על דברים נפרדים. כאשר הוא
אמר: "התביעה שההיסטוריה העברית מציגה לנוער היהודי", זה קצת שונה
מנראטיב לפיו הציונות דיברה על היהדות כעל היסטוריה רחוקה וניסתה להקים עם עברי
חדש.
באותו נאום, ניסח בן גוריון את הייעוד העליון של מדינת ישראל:
"קיבוץ גלויות ומיזוגן".
* נתניהו כמופת – בדבריו בוועדת החינוך של הכנסת, עמד שר החינוך על הצורך בכך
שהתלמידים יכירו את ההיסטוריה של עם ישראל, והזכיר מספר שמות, החל באברהם אבינו
ועד יוני נתניהו. יש להניח, שראש הממשלה אהב את הרשימה. וכדאי להבהיר, שדמות המופת
שראוי לחנך עליה היא נתניהו של אנטבה ולא נתניהו של עסקת שליט.
* פסולה לחינוך - צודקים הורי התלמידים באשקלון, הנאבקים נגד מינויה של אביטל
בנשלום, תומכת מוצהרת בעריקה מהמלחמה ("סרבנות" בכיבוסית), למנהלת בית
הספר. אילו הייתי במקומם, הייתי נוהג בדיוק כמותם. אין לי כל התנגדות שמורי ילדיי
יהיו בעלי דעות פוליטיות הפוכות לשלי. הבעיה אינה עמדותיה הפוליטיות, אלא תמיכתה
בעריקה. אנו מחנכים את הדור הבא לנאמנות למדינה, לכיבוד הדמוקרטיה, לשמירה על החוק
ולשירות משמעותי בצה"ל. מי שמסיתה לעריקה, אינה ראויה להיות מחנכת ובוודאי לא
מנהלת. ראויים ההורים והתלמידים למנהלת ראויה.
* אקטיביזם אזרחי - הדבר היפה בפרשה הזאת, הוא התארגנות ההורים;
עצם האמירה של הורים - אכפת לנו על מה מחנכים את הילדים שלנו, על אילו ערכים. מדובר
בתושבי אשקלון, שספגו כל כך הרבה רקטות וטרור, ואינם רוצים שמי שמטיפה לחיילים לערוק
מן ההגנה עליהם מפני הטרור, תחנך את ילדיהם. זוהי התארגנות אזרחית מופתית, אקטיביזם
אזרחי במובן הנאצל של המושג.
* ובנוסף לכל, שקרנית - אביטל בנשלום, המנהלת מאשקלון, פרסמה מכתב ובו משפט מרגיע: "לא עודדתי סירוב לשרת בצה"ל או בשטחים". נהדר! אם כך, אין כל בעיה. אלא שהיא חתומה על עצומה, שבה נאמר
בפירוש: "אנו, החתומים מטה, תומכים במאבקם
של הקצינים והחיילים המסרבים לשרת בשטחים. מתוך הבנה כי משימת הדיכוי והכיבוש אינה
משרתת את הגנת מדינת ישראל, אנו מזדהים עם כל מי שאינו מוכן ליטול בה חלק". אם כך, היא אינה רק מסיתה לעריקה, אלא גם שקרנית. עוד טעם להגדרתה כפסולה
לחינוך.
* מגמת גיס חמישי - עוד זה מדבר וזה בא. רק שמענו על מנהלת בית הספר שמסיתה לעריקה,
והנה – מורה בבית ספר ברמת גן, שהבילוי שלו בשבתות הוא להרביץ לחיילים, יחד עם
האויב הפלשתינאי. ולמחרת בבוקר, הוא קם לחנך את ילדי ישראל. דמות מופת ומודל
לחיקוי.
ראש העיר רמת-גן (שהיה מורה שלי) הודיע שיפעל לפיטוריו. הוא צודק, אלא
אם כן הנ"ל מלמד במגמת גיס חמישי.
* חומץ בן יין - שמו של המורה, תוקף החייל בנבי סלאח, הוא הרצל שוברט. ניתן להבין
משמו הפרטי, שהוריו ציונים, שהנציחו בשמו של בנם את זכרו של חוזה המדינה. לבי לבי
לאותם הורים, שקיוו לעשות ענבים, ועשו באושים.
רוגל אלפר מגדיר את התוקף, בהערצה: דיסידנט.
* די לחרבון - ב. מיכאל התייצב לצד גדעון לוי, והוסיף
עוד קיסם למדורת העימות בינו לבין הרצוג. במאמרו, הוא בא חשבון עם תנועת העבודה לדורותיה,
ש"חרבנה לנו את המדינה". אין דבר המעורר את סלידתם של אנשים מסוגם של ב'
ו-ג' כמו מי שהקימו את המדינה השנואה עליהם כל כך, מדינת הלאום של העם השנוא עליהם
כל כך. כל כתיבתם, כל מאבקם, כל מלחמתם, היא להחזיר את הגלגל אחורה, ולבטל את ה"חִרְבּוּן"
הזה, שתנועת העבודה יצרה.
* מתנגדים לקיומה – "הם לא נגד קיומה של המדינה", אמר לי מישהו, "הם רק
חושבים שהיא לא צריכה להיות מדינה יהודית".
מהי מדינת ישראל? "אנו מכריזים בזאת,
על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל". אין משהו אחר שהינו מדינת
ישראל. מי שטוען שהוא בעד קיומה של מדינת ישראל, אך לא כמדינה יהודית, כמוהו כמי שהוא
בעד קיומה של מדינת ישראל, אך לא בארץ ישראל, לא במזרח התיכון. אבל מדינת ישראל היא
מדינה יהודית בארץ ישראל. ומי שמתנגד לכך, מתנגד לקיומה. השאר - פלפולים ריקים.
* הבחירה הישראלית - במאמר ב"הארץ" מאשים יצחק לאור את ... אירופה בטבח
ההמוני ההדדי השוטף את מדינות ערב. ה"אביב" הוא תוצאה של הקולוניאליזם
האירופי. מי שמבקר את הטובחים, "מאשים את הקורבנות". איזו התנשאות
גזענית על הערבים קיימת בהתייחסות אליהם היום כאל קורבנות הקולוניאליזם, 70 שנה
אחרי שחרורם ממנו והסרת כל אחריות מהם, כאילו נגזר עליהם להיות ילדים מגודלים
לנצח.
מדינת ישראל היא חלק מהשחרור הפוסט קולוניאליסטי. היא קמה באותה תקופה
שבה קמו מדינות ערב ומדינות אפריקה המתעוררות, תוך שחרור מהקולוניאליזם הבריטי.
אלא שהמדינה היהודית בחרה, מראשיתה, להיות דמוקרטיה ליברלית משגשגת, הלוקחת אחריות
על חייה. אבל בתפיסה המעוותת ובפרוייקט השקר של לאור וחבר מרעיו, הציונות היא
"פרוייקט קולוניאליסטי".
* סיבה לגאווה - ארגון התושבים הזרים הבינלאומי דירג את ישראל במקום הרביעי (!)
בעולם, בדירוג המדינות שטוב לגדל בהן ילדים. זהו הישג מדהים, בעיקר לנוכח העובדה
שישראל היא מדינה המתמודדת עם בעיות ביטחוניות שאף מדינה חופשית אינה מתמודדת עמן,
ומיום הקמתה נלחמת על קיומה בתוך מרחב ענק השולל את קיומה ולוחם בה. למרות התקציב
הענק שבלית ברירה אנו נאלצים להשקיע בביטחון, למרות פיגועי הטרור, למרות ירי
הרקטות על ישראל, למרות האיום האיראני - בחינה אובייקטיבית דרגה את ישראל במקום כה
גבוה, במדד שאין חשוב ממנו. יש לנו סיבה טובה לגאווה.
* אבן יסוד בתרבות דמוקרטית – השידור הציבורי הוא יסוד מוסד בחיים דמוקרטיים, בחברה דמוקרטית.
שידור ציבורי שהמחויבות שלו היא לאינטרס הציבורי ולא לאינטרס פרטי של טייקון זה או
אחר; שידור שהמחויבות שלו היא לחברה, לדמוקרטיה, לזכות הציבור לדעת, לטובת הכלל, הוא
אבן יסוד בתרבות דמוקרטית. שידור שיש בו מחויבות לאיכות, ולא רק למכירות, בעיקר כשאנו
רואים שזבל מוכר יותר מאיכות, הוא צורך חיוני של החברה.
השידור הציבורי בישראל אוצר זיכרון לאומי בן 80 שנה, למעלה מעשור יותר
משנות המדינה; זיכרון, ניסיון, כישרון ומקצועיות. הוא עתיר זכויות והצלחות, אך
הנחיל גם לא מעט אכזבות וצבר לא מעט כישלונות. "קול ישראל" הוא רדיו
טוב. הטלוויזיה – הערוץ הראשון, זקוקה לטלטלה רצינית, אף שיש בה איי איכות שאין
למצוא אצל מתחריה. אין ספק שיש צורך בשינוי וברפורמה, אך אין לזרוק את התינוק עם
המים, אלא לבסס את הרפורמה על התשתית הקיימת.
הכשלים ברשות השידור נובעים בעיקר מהזנחה ומבחירת מנהלים על סמך קשרים
ואינטרסים פוליטיים זרים ולא על סמך כישורים ומחויבות לאינטרס הציבורי. לב הרפורמה
בשירות הציבורי חייב להיות מנגנון שיצמצם את המעורבות הממשלתית ויבטיח את
הממלכתיות והמקצועיות. הכשלים אינם נובעים מן העובדים, ואסור שהם יהיו השעיר
לעזאזל. השלכתם לרחוב של 1,500 עובדי רשות השידור, לא תקדם במאומה את השידור
הציבורי, והיא פיגוע בלתי נסבל נגד החברה הישראלית.
לכאורה, אין מחלוקת על חשיבות השידור הציבורי. למעט קומץ טוקבקיסטים,
אנשי "מסיבת התה" הישראלית, הסולדים מכל דבר ציבורי, הכל מעלים את
השידור על ראש שמחתנו, גם יוזמי הרפורמה. אני מאמין להם שזו כוונתם. אולם הדרך בה
הם פועלים, של שפיכת התינוק עם המים ופגיעה קשה בעובדים, לא תשרת במאומה את הכוונה
הזאת.
* מה דנינו עשה בוועדת טירקל? – תפקידה של ועדת טירקל הוא לבחון את טוהר כפיו של מועמד למשרה
בכירה. אילו המועמד למפכ"ל היה מתוך המשטרה, נכון היה להזמין את המפכ"ל
היוצא, מפקדו של המועמד, כדי לבקש את חוות דעתו באשר לטוהר הכפיים של המועמד. אולם
לשם מה הוזמן המפכ"ל היוצא דנינו, לדיוני הוועדה על גל הירש? מה הוא יכול לתרום
לוועדה?
דנינו הסביר לוועדה למה נכון שלתפקיד המפכ"ל ימונה אדם מתוך
המערכת. זו עמדה לגיטימית, ואם זו דעתו של דנינו, עליו להביע אותה באוזני השר
לביטחון פנים וראש הממשלה. אך אין זה מעניינה של ועדת טירקל לעסוק בסוגיה הזאת. זו
חריגה מהמנדט שלה ומסמכותה.
הבלבול הזה הוא חלק מן הבלבול הכולל – המשפטיזציה של המערכת הציבורית
בישראל. איש לא הסמיך את ועדת טירקל לבחור מפכ"ל ולהחליט האם מועמדו של השר
הוא האיש המתאים ביותר לתפקיד. יש לוועדה סמכות מוגדרת בחוק. האקטיביזם שמגלה
הוועדה, היא חריגה מהסמכות שהחוק העניק לה.
* ובינתיים במשטרת ישראל – מפקד משטרת מגדל העמק הושעה מתפקידו, בחשד שהבטיח לאשת עבריין
לסייע לבעלה, בתמורה לכך שתקיים עמו יחסי מין. בימים כתיקונם, חדשה כזאת, הנוגעת
לסגן ניצב במשטרת ישראל, אמורה הייתה להניע את אמות הספים. אולם ידיעה כזאת הפכה
ל"כלב נשך אדם", בים עבירות המוסר והשחיתות בפיקוד העליון של משטרת
ישראל. כאשר זו התרבות הארגונית במשטרה, אסור שאדם מתוך המערכת יהיה המפכ"ל
הבא.
* ממש התרגשתי - תשדיר הפרסומת של משרד החינוך לחמש יחידות
מתמטיקה, בכיכובו של שמעון פרס מבריק, חכם, חינני. התרגשתי. אני מודה, שממש התרגשתי
לראות את עדי בילסקי. שחקנית נפלאה, שהתאהבתי בה כבר ב"סיפור אהבה ארצישראלי".
* ביד הלשון
שירת הפזמניק - כל ספר חדש שמוציא רוביק רוזנטל, בסדרת הספרים, שהראשון בהם היה
"הזירה הלשונית", הוא חג לאוהבי העברית.
בימים אלה יצא לאור ספרו החדש, "שירת הפזמניק", המבוסס על
עבודת הדוקטורט שלו – מחקר של הצה"לית, השפה הצבאית הישראלית.
הצה"לית היא שפה חיה, המתעדכנת ומתפתחת בקצב מהיר. אני אוהב את
הצה"לית ובשנותיי הרבות במילואים, הייתי מעודכן תמיד, כיוון שבכל שנה הצטרף
אלינו מחזור חדש של משוחררי הסדיר, ששילבו את הסלנג העדכני בסלנג שהיה שגור על
פינו. אולם קרוב לעשר שנים אני כבר מחוץ למערך, והפסדתי חומר רב.
הספר, ובו 2,100 ערכים, משלים לי חלק גדול מן החסר. בסוף השבוע עיינתי
רבות בספר, והוא מעניין מאוד וחינני מאוד, כחינניותה וחיוניותה של הצה"לית.
לא אצטט ערכים מן הספר, אלא דווקא אשלים כמה ערכים שחסרים בו, אותם למדתי מבני
החייל.
בתיסט – חייל המרבה להוציא בי"תים – שחרור
מפעילות גופנית. "יש לכם איזה בתיסט שיוכל להישאר במאהל ולשמור על
הציוד?"
חמשוש NBA
– יציאה לחמשוש (יציאה ביום חמישי לסופשבוע) בשעה מאוחרת. החייל
יגיע הביתה לפנות בוקר, לשעה של שידור משחקי ה-NBA.
כל היין – גרסת הביני"שים (בני ישיבות) לסדרת
"כל הזין". גרסה נוספת: "כל הו"ו".
למה אכלתי, אמא? – קריאת שביזות,
המתכתבת עם "אם לא תאכל, לא תגדל ולא תהיה חייל".
למה מלכתחילה? – קריאה של שביזות
המצטרפת לסדרה הוותיקה של "עד מתי?" ו"כמה עוד?".
מִשְׁמִישׁ –
מטבח-שמירות-מטבח-שמירות.
שריר המסעות – שריר ברגל, שכואב
בעקבות מאמץ במסעות. מזכיר לי ערך מתקופתי, שאף הוא חסר בספר: שקע בית האלונקה.
תוק – מצב ניתוק, בקשר (מופיע בספר כחלק מן
הערך "גע/תוק"). המונח משמש גם לתיאור מצב שינה של החייל.
ובמה שמעבר לזירה הלשונית, למדתי שרוביק מתייחס ברצינות יתרה לנהלים
ופקודות מטכ"ל. למשל, על "מצב שתיים" ("המצב הגבוה בשכיבות
סמיכה, דורש מהחייל לבצע את הכפיפות מעמדה גבוהה שבה הזרועות זקופות") כותב
רוביק: "התרגיל נאסר בשנים האחרונות". הוא הצחיק את הבן שלי, וכך גם
בדוגמאות נוספות מסוג זה.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
