הבלוג של אורי הייטנר

מידי שנה, אני כותב לגיליון ראש השנה של העיתון "שישי בגולן", מאמר רחב היקף, שבו אני בוחר את איש השנה. מיהו איש השנה? האיש שמעשיו בשנה שחלפה השפיעו על חיינו יותר מכל אחד אחר, או איש המסמל את התופעה המרכזית של השנה. אין זו תחרות מלכת היופי, ואיני בוחר את האיש היפה ביותר או את האיש שאני מעריך יותר מאחרים. אני משתדל להיות אובייקטיבי, ולנטרל את הבחירה מהעדפותיי האישיות. ומה לעשות? בין אנשי השנה שבחרתי בעשור האחרון, לא כולם היו החבר'ה הנחמדים בשכונה, כמו למשל – השייך נסראללה, בשאר אסד וארדואן. השנה בחרתי, להבדיל, בנתניהו.

ותמיד יש משהו מתסכל בבחירה הזאת, ולא אחת אני תוהה אם לא ראוי לשנות את התפיסה, ולבחור כאיש השנה דמות מופת שהתבלטה באותה שנה; סמל חיובי, מישהו שהאיר לי את השנה. הגיליון המיוחד העוסק בטוב, העניק לי השנה את ההזדמנות הזאת; כפי שבקורסים בצה"ל, לצד החניך המצטיין נבחר חניך למופת, כך אבחר את האיש שהאיר לי את תשע"ה.

בקיץ שעבר, חווינו את מלחמת "צוק איתן"; חוויה קשה לכולנו ובראש ובראשונה לתושבי הדרום בכלל, ועוטף עזה בפרט. אך היה לחוויה הזו גם צד מואר – המלחמה הוציאה מן הנפטלין את תחושת הסולידריות הלאומית והחברתית, את הפטריוטיזם שיש המנסים להפכו למילה גסה ונלעגת. אומה שלמה התייצבה להגנה על יישובי הדרום המותקפים. החברה הישראלית שידרה לממשלה ולצה"ל – אנו מוכנים לספוג בעצמנו ירי טילים ככל שנידרש, כדי לשים קץ לירי על יישובי הדרום.

עם שלם נרתם למען אחיו המותקפים. החיילים בחטיבות הסדירות, שלחמו בגבורה ובנחישות תוך שמירה על מוסר הלחימה הצה"לי, חיילי המילואים שהתנדבו בהמוניהם, האזרחים שהתנדבו ותרמו, שאירחו את תושבי הדרום ואמצו את חיילי צה"ל. ההמונים שליוו לדרכם האחרונה את החיילים הבודדים. הייתה זו שעתה היפה של החברה הישראלית. בתשעה באב שעבר, בעיצומה של המלחמה, השתתפתי במפגש שנאמה בו רחלי פרנקל, זמן קצר לאחר ששכלה את בנה, שנרצח בידי מחבלים. אף היא, בדבריה, הביעה התפעלות מרוחו של העם, ושאלה שתי שאלות: האם זה אמתי והאם זה יחזיק מעמד? על השאלה הראשונה היא השיבה בביטחון מלא – זה אמתי. את השאלה השניה היא השאירה פתוחה.

זה לא החזיק מעמד. הרוח של השוליים הפנאטיים משמאל ומימין, שעשתה הכל כדי לחבל בסולידריות הלאומית בשעת המלחמה, הפכה לרוח השלטת בציבוריות הישראלית, בתקופת הבחירות האחרונות; מערכת הבחירות המכוערת ורוויית השנאה ביותר מזה עשרות שנים.

לאורך השנה, קיבלנו מפעם לפעם תזכורת מהישראלים היפים של "צוק איתן". תושבי הדרום הממשיכים בנחישות לקיים את מפעלם הציוני. האנשים שדווקא עכשיו עברו להתיישבות וקליטה ביישובי עוטף עזה. ויותר מכל – המשפחות השכולות ופצועי המלחמה, שדווקא הם, ששילמו את מחירה, המשיכו לבטא את האמונה בצדקת הדרך, את האמונה שקורבנם לא היה לשווא, את אותה נחישות והתלהבות שאפיינה את החברה הישראלית בזמן המלחמה.

גדי ירקוני, מרכז המשק של נירים, נפצע קשה בירי פצמ"רים על קיבוצו, כששני רעיו נפלו לידו. הוא איבד את שתי רגליו. עקבתי לאורך השנה אחרי מלחמתו בנכותו ובפציעה, בהשתאות ובהערצה. בכל הראיונות הרבים עמו, הוא הביע ביטחון ביכולתו להשתקם ולקום על הרגלים, אך תמיד העדיף לדבר על ענייני הכלל, על ענייני הציבור, על ענייני קיבוצו והאזור. וכשהוא קם והתחיל ללכת, התפטר חיים ילין, ראש המועצה שנבחר לכנסת, מתפקידו, וגדי התחיל לרוץ – לראשות המועצה. בחירתו לראשות המועצה, הייתה אחד האירועים המרגשים של השנה. גדי ירקוני הוא בעבורי הסמל של הישראלי היפה, איש הציונות, ההתיישבות והביטחון.  

* "ידיעות הקיבוץ"