שירת "האזינו", שירתו הגדולה של משה טרם פרידתו מעם ישראל
הנכנס לארץ כנען, היא אחד השיאים הנשגבים של השירה המקראית. משה מעיד את השמים
והארץ לדבר הברית והתוכחה. הוא מייסר את עם ישראל, "דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל... עַם נָבָל וְלֹא
חָכָם", על כפיות טובתו וחטאיו לאחר יציאת מצרים ומזכיר את העונש הכבד
שקיבל בגין חטאיו. ומיד עובר משה לקיצור תולדות העתיד.
וכאן יש בעיה. הנבואה המקראית אינה פרקטיקה של מגידי עתידות, אלא של
הצגת הדרך הראויה ותוכחה על הסטיה ממנה, על עוולות ופשעים. וכאן מתאר משה לעם את
עתידו – הוא יכנס לארץ כנען, ייהנה מטובה, ואז "יִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט". העם ייענש בגלות וחורבן בידי צר ואויב, ולאחר ריצוי העונש
יקבל הזדמנות נוספת ויחזור לארצו ולריבונותו ואילו אלוהים ינקום באויביו.
איך מסתדרת הצגת קיצור תולדות העתיד, עם רעיון הבחירה והאחריות?
הדברים מתבהרים בדברים שאומר משה לאחר הקראת השיר. "שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי
מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם, אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת-בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-דִּבְרֵי
הַתּוֹרָה הַזֹּאת. כִּי לֹא-דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם, כִּי-הוּא חַיֵּיכֶם, וּבַדָּבָר
הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן
שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ". הכל צפוי והרשות
נתונה. משה מציג בשירתו את הצפוי, אבל בידי ישראל להעביר את רוע הגזירה. אריכות
ימי עם ישראל בארצו, מותנית בהליכתו בדרך הישר, בשמירת החוקה שקיבל.
אולם אם דברים אלה יוצרים תחושה, אולי אשליה, של "צדיק וטוב
לו", מיד מתעוררת שאלה נוספת. מי צדיק גדול ממשה, שכל חייו קודש לחובה הגדולה
של בניין העם וחינוכו, והפיכתו מערב רב של עבדים לאומה הראויה לרשת את הארץ
ולהתנחל בה? ומדוע לא ניתן לו להיכנס לארץ ולהיות שותף להגשמת החזון? מדוע מיד
לאחר הדברים האלה נקרא משה לעלות אל מותו, "מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא",
רק בגלל אותה תקלה קטנה של הכאה בסלע?
אפשר לראות זאת גם בדרך שונה. ההתניה
שמציג משה לעמו – הקשר בין התנהגותו לקיומו בארצו, נובעת מתפיסת-תפקיד: לעם ישראל
יש תפקיד, וכל תוחלתו היא מילוי תפקידו. גם למשה היה תפקיד, וגם תוחלתו של משה היא
מילוי תפקידו. תפקידו של משה הסתיים, ומשסיים את התפקיד, עליו להסתלק. שכר המצווה
שלו לא יהיה כניסה לארץ ישראל, אלא עצם המצווה.
אולם בניגוד לאדם הבודד, שאריכות חייו
מוגבלת בידי הביולוגיה, לא כן עם. אם ימלאו בני העם את תפקידם, הם יזכו לחיי נצח –
לא כבודדים, אלא כקולקטיב.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
