* הפתרון היחיד – אין חיה כזאת "עם סורי". מעולם לא היה עם כזה. ולכן,
סוריה מעולם לא הייתה מדינת לאום. הדבר היחיד שקיים את סוריה במשך עשרות שנים היו
כידוני משטר האימה והטרור של רודנות משפחת אסד. לפני ארבע שנים וחצי, הפיקציה הזאת
התפוצצה. התפרקותה של סוריה היא עובדה בלתי הפיכה. את החביתה הזאת אי אפשר להפוך
מחדש לביצה. הפתרון היחיד לבעיה הסורית היא פיצולה למינִי מדינות של העדות השונות
וחילופי אוכלוסין שיבטיחו את האחידות הדמוגרפית של כל אחת מהמדינות הללו.
כמעט מאז החלה מלחמת האזרחים אני טוען שזה הפתרון היחיד. השאלה היא
כמה נהרות דם ישפכו עד בוא הפתרון הידוע מראש. המלחמה הזאת עלולה להימשך גם עוד
עשר שנים, וגם משך כזה לא יוכל להניב פתרון טוב יותר.
למעלה מ-300,000 איש, רובם אזרחים ובהם נשים וילדים רבים, נהרגו
במלחמה הנוראה הזאת. 12 מיליון איש נעקרו מבתיהם, כמעט חציים ברחו כפליטים אל מחוץ
לסוריה ואחרים הנם פליטים בסוריה עצמה. בכל השנים הללו, סוריה אינה מתפקדת, אין בה
כלכלה, אין בה חינוך, אין בה ממשל; רק שפיכות דמים שקצה אינו נראה באופק.
אולי נהירת המוני הפליטים לאירופה, והחשש מפני צונאמי אנושי, יביא את
העולם להתערבות מאסיבית, שתביא לחלוקתה של סוריה-לשעבר ולעיצוב הגבולות בין
המדינות שיקומו על חורבותיה.
מן הדין שתהליך עיצוב הגבולות יביא גם להכרה בינלאומית בריבונות ישראל
על הגולן.
* לא לקלוט פליטים - הלב דואב למראה הפליטים הנמלטים
מסוריה המדממת ומתדפקים על שערי אירופה, וראש האופוזיציה יצחק הרצוג קורא לישראל
לקלוט פליטים סוריים.
בעיניי תהיה זאת טעות גדולה. ישראל קלטה
בימי בגין פליטים וייטנאמים ובמלחמה ביוגוסלביה - פליטים מבוסניה. אולם אין הדבר דומה
לקליטת אוכלוסיית אויב, שעמו אנו נאבקים על הארץ; מאבק שיש בו מרכיב דמוגרפי
משמעותי. ישראל מתקשה להתמודד עם המציאות של עשרות אלפי מבקשי מקלט מאפריקה –
מציאות שלא ידענו כאשר קלטנו פליטים מווייטנאם ויוגוסלביה.
קליטת פליטים מסוריה, עלולה להפוך
לצונמי דמוגרפי – מסוריה ומשאר מדינות ערב המדממות, ואין זה מן הנמנע שגם לירדן
יגיע ה"אביב" הערבי, על מוראותיו. עלינו להימנע מתקדים מסוכן.
יהיה זה אבסורד אם מדינות השפע הערביות
– מדינות המפרץ, שיש להן שפע של שטחים ריקים ושל משאבים אינסופיים, תמשכנה לא תקלוט
פליטים סוריים, החולקים עמם אותה שפה, אותה תרבות ואותה דת, ודווקא אנו נקלוט. ישראל
מעניקה סיוע הומניטרי וטוב שכך. אפשר להעצים ולתגבר את הסיוע הרפואי, אך לא לקלוט פליטים.
* 40 שנה למכתב פורד - השבוע מלאו 40 שנה להסדר הביניים בין ישראל למצרים. במו"מ
להשגת ההסכם, נקלעה ישראל למשבר קשה ביחסיה עם ארה"ב, קשה הרבה יותר מהמשבר
הנוכחי. הנשיא פורד ומזכיר המדינה קיסינג'ר הודיעו על "הערכה מחדש של היחסים
עם ישראל", בשל סירובה של ישראל לעומק הנסיגה בסיני שארה"ב דרשה. שנה
וחצי אחרי מלחמת יום הכיפורים, המשמעות של האיום הזה הייתה קשה ביותר. במצב הקשה
אליה נקלעה ישראל, הבין ראש הממשלה רבין שישראל תאלץ להתפשר. הוא הבין שהנזק
הביטחוני של הנתק עם ארה"ב גדול יותר מהנזק הביטחוני הכרוך בנסיגה ממעברי
המיתלה והגידי. אולם כיוון שהוא ראה בנסיגה הזאת פגיעה בביטחון, הוא פתח
במו"מ נמרץ עם ארה"ב על הפיצוי הביטחוני האמריקאי לישראל (בנוסף לתחנות
ההתראה האמריקאיות בסיני, שהיו חלק מן ההסכם). המו"מ הזה הניב את מסמך
ההבנות, ששדרג באופן משמעותי את התמיכה האמריקאית בישראל, הן בסיוע הכלכלי, הן
בסיוע הביטחוני (אספקת מטוסי f-15) והן בתמיכה מדינית. בין השאר התחייבה ארה"ב לא להציע יוזמות
מדיניות במזה"ת ללא תיאום עם ישראל (הבטחה שהופרה כעבור קצת יותר משנה בידי
הנשיא קרטר, עוד בזמן כהונתו של רבין, מה שהפך את קרטר לאישיות שנואה ונתעבת בעיני
רבין). תנאי נוסף של רבין, היה מכתב מהנשיא פורד בזו הלשון: "ארה"ב טרם
גיבשה עמדה סופית לגבי גבולות. במקרה שכן תעשה זאת, היא תייחס משקל רציני לעמדת
ישראל, שכל הסכם שלום עם סוריה חייב להיות מושתת על הישארותה של ישראל על רמת
הגולן". כמובן שרבין רצה ניסוח הרבה יותר מחייב, אך גם הניסוח הזה הוא הישג
מדיני משמעותי. יש לציין, שהנשיא בוש האב חזר על ההתחייבות הזאת במכתב לראש הממשלה
שמיר, שדרש זאת כתנאי לנכונות להשתתף בוועידת מדריד (1991).
אנלוגיות היסטוריות - לעולם אינן בין מצבים זהים, אך ניתן ללמוד מהן
ולהפיק מהן לקחים. המשבר הנוכחי עם ארה"ב שונה במובנים רבים. כאן מדובר בצעד
אמריקאי שפגע פגיעה קשה בביטחונה של ישראל. ועל כן, על ישראל לדרוש מבעלת בריתה,
בזכות ולא בחסד, דרישות רבות הן בנוגע לתגובה על ההפרות האיראניות, הן בנושא הרכש
הביטחוני שנועד להבטיח את יתרונה האיכותי והן בהבטחת גבולות בני הגנה. ברגע שישראל
תאבד את המונופול על הרתעה גרעינית במזרח התיכון, אין זה מן הנמנע שהערבים יחזרו
לאסטרטגיית המלחמה הכוללת נגד ישראל, אותה זנחו לאחר מלחמת יום הכיפורים. עובדה זו
מחייבת גבולות בני הגנה לישראל, וברור שקווי 4.6.67 אינם כאלה.
על ישראל לדרוש מארה"ב הכרה בכך שבקעת הירדן תהיה ישראלית והכרה
בריבונות הישראלית על הגולן. היום, כאשר סוריה כבר אינה קיימת ואין לה תקומה,
וגורמי האסלאם הג'יהאדיסטי הקנאי משתלטים עליה, הכרה אמריקאית כזאת חיונית ביותר.
* מס עיוור – מע"מ הוא מס טיפש ועיוור; הטייקון וההומלס משלמים נומינלית
(!) אותו סכום על כל קניה. כל הקטנה של המס הזה ראויה ורצויה. אני שמח על צעדו של
שר האוצר – הקטנת המע"מ באחוז אחד. אמנם הקטנת המע"מ מתונה מדי, אך
הכיוון הוא נכון, ואני גם מאמין בצעדים מדורגים, המאפשרים לימוד והפקת לקחים. זו
החלטה נכונה מבחינה כלכלית, שעשויה להאיץ
את הצמיחה במשק, וצודקת מבחינה חברתית, שעשויה לצמצם את הפערים בחברה.
* סקירה מודיעינית – אך יצא לאור ספר התועבה מכחיש-השואה "השואה והנכבה", והנה,
התפרסם ב"הארץ" מאמר פיגולים של קובי ניב באותה רוח ובאותה מגמה של
הכחשת השואה. קובי ניב טוען שהיחס של ישראל למהגרים זהה ליחסה של גרמניה הנאצית
ליהודים. הוא מציג את סרט התעמולה הנאצי "היהודי הנצחי" שבה מוצגים
היהודים בדמות של עכברושים נושאי מחלות, כזהה לגישה של ישראל למהגרים. הוא קובע
בסיפוק והנאה: "אז היינו הנרדפים,
עכשיו אנחנו הרודפים". ובהשוואה בין היחס
של גרמניה היום למהגרים ליחסה של ישראל הוא מסיים בתרועת ניצחון: "המהפך
הושלם".
כן, ובאותו גיליון - מאמר תמיכה בלתי מסויג של עמירה הס בפלשתינאים
שתקפו חייל צה"ל בנבי סלאח, בו היא הסבירה שהחייל "משתייך לארגון שמבצע ומאבטח שוד מזוין מתמשך". ספי רכלבסקי כותב על המורה שהשתתף בהתקפה על החייל: "כל חטאו הוא השתתפות בהפגנה נגד הכיבוש".
צבי בראל יוצא מגדרו בהבעת אושר על גילוי הגז במצרים, שישחרר אותה מ"הסיכון לביטחון
הלאומי שגורמת התלות בגז הישראלי" ומכך "שלישראל תהיה עמדת כוח מול מצרים
באמצעות הגז". אגב, יש לציין בסיפוק את העובדה שצבי בראל
גילה לפתע שיש ערך כזה – "ביטחון לאומי", שיש לו חשיבות ומשמעות. בדרך
כלל, "ביטחון לאומי" הוא תסביך חולני מתקרבן בלה בלה בלה.
עד כאן סקירתנו המודיעינית ל-2.9.
* איש החינוך – בניגוד לבון-טון של לעג לשי פירון, בכהונתו כשר החינוך, אני תמכתי
בו והערכתי אותו ואת עשייתו, וצר לי שבשל פוליטיקה קטנה התפרקה הממשלה הקודמת
ונגזר עליו לעזוב את התפקיד, בטרם השלים את הרפורמות העמוקות שניסה לחולל. שי
פירון הוא איש חינוך בכל רמ"ח ושס"ה ולכן איני מופתע מכך שהעדיף חזרה
לעשיה חינוכית על המשך כהונתו בכנסת. אני מבין אותו. ובכל זאת, חבל לי על עזיבתו.
בנוף הדי צחיח של הכנסת הוא יחסר לי.
עם זאת, אני מעריך גם את ח"כ אלעזר שטרן המחליף אותו. בדומה לשי
פירון, גם שטרן מייצג את הזרם המתון בציונות הדתית, אליה אני חש קרבה רבה. הוא איש
ראוי שגם אותו אני מעריך (גילוי נאות – הוא היה מג"ד שלי במילואים) ומאחל לו
תפקידים מיניסטריאליים בעתיד.
* הדרת גברים – אתי אנקרי היא אמנית נפלאה, כתמלילנית, כמלחינה וכזמרת. היא אחת
הטובות בארץ. לפני שנים אחדות, כשניהלתי את מתנ"ס הגולן, אתי הופיעה
במתנ"ס. היא כבר הייתה דתיה זמן רב, אך לא הייתה לה בעיה להופיע בפני גברים.
ההופעה התקיימה בשלוחת המתנ"ס בבני יהודה, באולם הספורט. האולם היה מלא מפה
לפה, בנשים וגברים. רוב הקהל, גם הגברים, היה דתי – אנשי היישובים הדתיים בגולן,
שכנראה משוחררים מהתסביך המוטרף של "קול באישה ערווה". היה משהו טהור
בשירתה, בקולה, במילות השירים, והתחושה הייתה של "קול באישה – קדוּשה".
השבוע יתקיים בקצרין מופע של אתי אנקרי לנשים בלבד. מופע של הדרת
גברים. מסתבר שאנקרי מסרבת להופיע בפני גברים. וחשוב לדעת, שכל הסיפור של
"קול באישה – ערווה" הוא הוספת סייג על סייג על סייג על סייג, אנטומיה
של הקצנה דתית. מקור ההלכה הוא איסור על גבר לשמוע קול אישה כאשר הוא אומר קריאת
שמע שעל המיטה, על מנת שלא תסיח את דעתו מהכוונה המלאה באותו רגע. מדובר בערך בדקה
מתוך היממה. איך ההלכה הזו דורדרה לטירוף של "קול באישה – ערווה"? זה
הטירוף של ההקצנה, המוליכה חברה לידי אבסורד.
אני מכבד את אמונתה של אתי אנקרי, ואני חושב שחזרתה בתשובה הוסיפה
עומק רוחני לכתיבתה. אבל איני מכבד את ההקצנה, את הדרת הגברים, את סירובה להופיע
בפני גברים. איני מכבד, כי אין מה לכבד. יש רק להצטער על כך. במקום שהדת תעדן
ותזכך אותנו, היא הולכת לכיוונים אבסורדיים, המנוגדים לחיים ההרמוניים, הנורמליים
בין המינים.
עצוב.
* המועמדת שלי – השנה יוענק פרס ישראל לזמר עברי. המועמדת שלי – חוה אלברשטיין.
* עשרים שנה למותו של הרב גץ – לפני 41.5 שנים, בפסח תשל"ד 1974, בהיותי בכיתה ה', השתתפתי
במסע פסח של צופי ר"ג בהרי ירושלים. בשעת לילה, לאחר חצות, העירו אותנו
במפתיע ולקחו אותנו לכותל. בכותל נערך טקס מרשים, ולאחר דברים של מרכז הנהגת
ר"ג ומרכז השכבה הגילאית, נשא בפנינו דברים רב הכותל מאיר יהודה גץ. את תוכן
דבריו איני זוכר. מה שאני זוכר היטב, בחלוף השנים הרבות, הוא את הרושם הרב שהוא
עורר בי, ואת התחושה העמוקה שאיש סגולה יחיד במינו מדבר אתנו.
הרב המקובל יהודה מאיר גץ, ניצול שואה מתוניס, היה עילוי (הוסמך לרבנות
בגיל 18), אך עיקר כוחו ומנהיגותו היו דווקא בשל סגולותיו כאדם. הוא היה פתוח
לרוחות העולם, בקיא בפילוסופיה ומדעים, עורך דין שלמד משפטים בסורבון, שלט בשפות
רבות, שירת כמג"ד קרבי בצה"ל. הוא שכל שני בנים – האחד במלחמת ששת הימים
והשני בתאונת דרכים. הוא מונה כרב הכותל והמקומות הקדושים, ייסד ברובע היהודי של העיר העתיקה שלוחה עצמאית
של ישיבת המקובלים בית-אל ועמד בראשה. הוא היה ציוני
וממלכתי ובין תנאי הקבלה לישיבה שלו הוא העמיד את השירות המלא בצה"ל ואת החובה
על כל תלמיד לעבוד לפרנסתו. בחובת העבודה והפרנסה הוא ראה לא רק מצווה דתית, אלא
גם תנאי ללמידה אמתית, כיוון שתלמיד שאינו מפרנס את עצמו תלוי בישיבה וברבניה, וכך
הוא מאבד את עצמאותו האינטלקטואלית, שביטויה הוא היכולת לחלוק על עמדות הרבנים ולהתווכח
אתם.
מוסף "שבת" של "מקור ראשון" ייחד חלק נרחב
מגיליונו האחרון לזכרו של הרב גץ, במלאת עשרים שנה למותו. בראש הדברים הציג
"מקור ראשון" את הסיפור הבא, מפי נכדו יפתח: "באחד מימי השבעה נכנס
השומר הערבי של חניון הרובע, ישב פה בבית כמה דקות ויצא. לא הבנו מה הוא עושה כאן.
לאחר מכן ראינו בפנקס שהוא קיבל מסבא סכום כסף לעזרה. לאלו שתהו איך הוא נתן כסף
לקבצן ערבי בשוק, למרות שערבים הם אלו שהרגו את בנו במלחמת ששת הימים, ענה שחביב
אדם שנברא בצלם. כשרואים אדם במצוקה, צריך לעזור לו".
* הטיפה המרה – אני נושא עמי זיכרון נוסף מאותו מסע פסח לירושלים בכיתה ה'. בארוחת
הבוקר, הגישו לנו קפה שחור. שתיתי כוס עם המשקה המר, מאושר מתחושת הבגרות: ואו,
אני שותה קפה, כמו מבוגר. כעבור דקות אחדות הקאתי את נשמתי. מאז איני מסוגל להכניס
לפי או לקרב לאפי, קפה, נס קפה, שוקולד בטעם קפה, סוכריות בטעם קפה או כל דבר
הקשור לקפאין.
* אריה רוט – פרופ' אריה רוט, ראש מחלקת טיפול נמרץ לב בביה"ח איכילוב,
קרדיולוג וחוקר נערץ, הלך לעולמו. לא הכרתי את פרופ' רוט כרופא, אלא דווקא כאיש
ציבור. רוט היה בין ראשי תנועת "הדרך השלישית" וחבר פעיל בהנהלת התנועה
ומוסדותיה. הוא היה ציוני ופטריוט נלהב, אכפתניק, מסור ואדם ישר מאוד. לכן, הוא
היה דמות מוערכת ומקובלת מאוד בין פעילי התנועה (וכן בזכות חוש ההומור המיוחד שלו).
כאשר הקמנו ועדה ממיינת וממליצה, לפני הבחירות המקדימות, באופן טבעי בחרנו באריה
לעמוד בראשה, בהיותו מקובל על הכל כחסר פניות, כענייני וכמי שרק טובת העניין עומדת
לנגד עיניו.
לאורך השנים, מאז התפרקותה של הדרך השלישית, שמרנו על קשר, בעיקר
במיילים, בעיקר בתגובות שלו למאמרים שכתבתי ודיאלוג בינינו בעקבות התגובות.
קיבלתי בצער ובכאב את הידיעה על פטירתו. יהי זכרו ברוך!
* ביד הלשון
כל עכבה לטובה – כאופטימיסט חשוך מרפא, אני שמח להבהיר את משמעות סיסמת
האופטימיסטים "כל עכבה לטובה".
אין זו חיבה מיוחדת לעיכובים ולעכבות ולא רצון וציפיה לעכבות. זו פשוט
דרכנו להתמודד מלכתחילה ובדיעבד עם עכבות. מלכתחילה – אנו מצהירים ששום עיכוב לא
יגרום לנו להתייאש. בדיעבד, אם כבר הייתה עכבה, הבה ננסה להפיק ממנה את המרב והמיטב,
ולבטח לא ניתֵן לה לייאש אותנו.
מקור הביטוי הוא ספרו של החיד"א (חיים יוסף דוד אזולאי,
1724-1806, מגדולי הפוסקים, פעל בארץ ישראל, בעיקר בירושלים וחברון) "מעגל
טוב", והייתה נפוצה בקרב יהדות המזרח.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
