* פרט
זניח – בכל הדיון על הפליטים בשבועות האחרונים,
נשכח פרט אחד זניח ולא כל כך חשוב. למה כל אותם מיליונים הם פליטים? זה צו הגורל?
זו תוצאה של אסון טבע? הם פליטים בשל טבח המוני במזרח התיכון, טבח הדדי במלחמת בני
חושך בבני חושך. אלה ואלה הם אויבי ישראל, שחלומם הגדול הוא השמדתה. אלה ואלה הם
האויב הנלחם במדינת ישראל מיום הקמתה, וחצי מאה קודם לכן כדי למנוע את הקמתה.
וכעת העולם החופשי חותם עמם על הסכם המקדם
אותם להצטיידות בנשק גרעיני ואירופה דנה בסימון מוצרי התנחלויות.
* האקדח מת מצחוק – הסכם אוסלו היה הונאה פלשתינאית, ולכן כבר כאשר נחתם הוא היה אות
מתה. בהסכם אוסלו ישראל הכירה באש"ף, אפשרה לערפאת ומפקדות ארגוני הטרור
לעבור מתוניס לארץ ישראל, נסוגה מעזה ויריחו, אפשרה הקמת רשות אוטונומית ולמעשה
ישות שהיא קצת פחות ממדינה, עם משטרה חזקה. בתמורה, הפלשתינאים התחייבו לשים קץ לטרור
ולמאבק המזוין. ישראל מילאה את כל התחייבויותיה. הפלשתינאים הפרו כליל את
התחייבותם, מן הרגע הראשון. ערפאת הבריח אמל"ח במכוניתו כבר בכניסתו לעזה,
ומיד עם הקמת הרשות, עלה רף הטרור לממדים שלא נודעו קודם לכן. אף על פי כן, נחתם
הסכם אוסלו 2, שבו תמורת אותה התחייבות פלשתינאית, ישראל נסוגה מן הערים הגדולות
ומאות כפרים ביו"ש. ושוב, תגובת הפלשתינאים הייתה עליית רף הטרור, עובדה
שגרמה לרבין להקפיא את הנסיגה הישראלית. לאחר רצח רבין, ביצע פרס את הנסיגה במהלך
בזק, שנענה בשבירת שיאי הטרור (מרץ 96'). גל הטרור המכונה "האינתיפאדה
השניה" קבר סופית את ההסכם.
כעת, הפלשתינאים מצמידים אקדח לרקתנו
ומאיימים שאבו מאזן יודיע בעצרת האו"ם על ביטול הסכם אוסלו. אפילו האקדח מת
מצחוק.
* אם נשים את הרכילות
בצד - אם ח"כ סתיו שפיר אינה אומרת שלום
לח"כ זחאלקה, זו התנהגות מכוערת ומתנשאת. אם זה נכון והסיבה לכך היא היותו
ערבי (כלומר היא אומרת שלום ליהודים ואינה אומרת שלום לערבים), זו התנשאות גזענית.
האם זה נכון שהיא אינה אומרת שלום? אין לי מושג.
אבל אם נשים את הרכילות בצד, חשיבות דבריו
של זחאלקה היא אחרת לגמרי. בדבריו, הוא הבהיר שמבחינתו ומבחינת שולחיו ובוחריו,
אין הבדל בין "שמאל" ו"ימין". כולנו גזלנים, שפלשנו לארץ שלו,
גזלנו את האדמה שלו. וכיוון שתנועת העבודה הנהיגה את התנועה הציונית בהקמת המדינה,
חבריה הם
"מהנדסי הגזענות והאפליה, ההפקעה, ההגליה".
ח"כ זחאלקה הסיר את המסכות, ואמר את
האמת: ההתנגדות שלהם היא לקיומה של מדינת ישראל. אבל מי ששולל את זכות היהודים
למדינה בארצם, מוטב שלא ידבר על ... גזענות.
* תעתוע ושמו
"גוש השמאל" - העימות בין זחאלקה לשפיר בכנסת, בהמשך לעימות
בין הרצוג לגדעון לוי וב. מיכאל ב"הארץ", מצביעים על הבלוף הגמור הקרוי
"גוש השמאל". מישהו חלם על קואליציה משותפת של המחנה הציוני עם קרטל
הלאומנות הערבית, מפלגת דב חנין זועבי?
אין ולא יכולה להיות קואליציה כזאת, בין
פטריוטים ציוניים לבין שוללי קיומה של המדינה. מפלגת העבודה חייבת להתנער סופית
מהתעתוע של "גוש השמאל", הגורם לה לאבד את עולמה.
* מסירים את המסכות - לא רק זחאלקה הסיר מסיכות. ב"הארץ"
התפרסם מאמר של זוהיר אנדראוס. אנדראוס הוא עיתונאי ישראלי ערבי, אך מקפיד שייחתם
תחת מאמרו הקרדיט "פובליציסט ערבי פלשתינאי". המאמר רצוף דברי שטנה, בלע
ושקרים אופייניים על מדינת ישראל והציונות. למשל: "התנועה הציונית, שהקימה את מדינת ישראל
בעזרת האימפריאליסטים מאנגליה, ביצעה את אחד הפשעים הנוראיים במאה ה–20: העם הערבי־הפלסטיני
גורש בכוח הזרוע ממולדתו בנכבה של שנת 1948 והפך לפליט במדינות ערב השכנות",
לצד דברי תמיכה ושבח ברודן בשאר אסד, שאירופה שותפה לקנוניה להפלתו. בהמשך
להתנפלות של זחאלקה על שפיר ושל גדעון לוי וב. מיכאל על הרצוג, אנדראוס מתנפל
בעיקר על זהבה גלאון, בשל התנגדותה ל"זכות השיבה". הרי היא מציעה להם רק
מדינה פלשתינאית. ועל כך הוא כתב את משפט הלבה של המאמר: "השיבה חשובה אלף מונים
מהמדינה המצ'וקמקת שישראל, ברוב 'נדיבותה', מציעה למחמוד עבאס, שעבר זמנו ובטל קורבנו,
והוא בקושי מייצג את עצמו ואת חבורת פושעי אוסלו הסובבת אותו". המדינה
המצ'וקמקת עליה הוא מדבר היא מדינה עצמאית בקווי 49', שאינה מספקת אותו ולא את
הפלשתינאים, שמלחמתם היא נגד עצם קיומה של מדינת ישראל. והוא מסיים: "לא נשכח
ולא נסלח עד שאחרון הפליטים יחזור למולדתו, פלסטין".
* דמות מופת – תרצה פלור, בביקורת טלוויזיה
ב"הארץ", כותבת על ישי שליסל: "אדם שקם ועשה מעשה בלתי מצוי, שהקריב את עצמו
למען רעיון, למען מטרה, ולא משנה אם מסכימים עם הרעיון הזה או לא".
וואלה. אידיאליסט. דמות מופת. הקריב עצמו
למען רעיון. לא, אנחנו לא מצדיקים את המעשה, אבל... לא משנה אם מסכימים עם הרעיון
הזה או לא, אנחנו מעריצים את הנכונות שלו להקריב את חייו למען רעיון שהוא מאמין
בו.
אופס... אני מקבל עדכון. לא... היא לא כתבה
זאת על ישי שליסל הרוצח, אלא על מרדכי ואנונו הבוגד.
לעומתה, אבנר כהן הסיר את מסיכת ה"לא
משנה אם מסכימים עם הרעיון הזה או לא" ובפירוש, מגדיר את הבוגד הבזוי, עלוב
הנפש – "גיבור".
* מסרב לקום – הרוצח שליסל סירב לקום לכבוד השופטים בבית
המשפט. לא נורא. הוא עוד ישב הרבה. עד אחרית ימיו.
* שני דיונים – כשקראתי שביום העצמאות הקרוב יחולק פרס ישראל בקטגוריה של זמר
עברי, כתבתי את המלצתי להעניק את הפרס לחוה אלברשטיין. דבריי עוררו שני דיונים
בפייסבוק.
הדיון האחד, היה העלאת שמות של מועמדים נוספים לתפקיד, הראויים לפרס
יותר מחווה, לטעמם של המציעים. בין המוצעים – יורם טהרלב, יוסי גמזו, נורית הירש,
מתי כספי, שלמה גרוניך, שלום חנוך, שלמה ארצי, פוליקר, יהודית רביץ, שלמה בר,
אביהו מדינה ועוד. היה זה דיון נעים ומלבב – עצם הפרגון של אנשים לאמנים שהם
אוהבים והעלאת השמות של אותם אמנים, שהם ללא ספק ממובילי התרבות הישראלית
כמועמדים, היא כשלעצמה חלק מן התודה של החברה ליוצרי התרבות שלנו.
הדיון השני היה הרבה פחות סימפטי, בלשון המעטה. ולא בלשון המעטה, היה
זה דיון מגעיל ומכוער. היה זה דיון מקארתיסטי שעיקרו: חוה אלברשטיין היא סססמולנית,
ולכן הפרס לא מגיע לה. הזכירו שפעם היא כתבה כך, ופעם חתמה על עצומה אחרת, וחד
גדיא ועוד. ללמֶדְךָ, שאי אפשר לקיים בחברה הישראלית דיון תרבותי בלי שהישראלי
המכוער יידחף לתוכו.
* לונדון מחכה? – אחד הטיעונים לעונשה של חוה אלברשטיין, הוא שהיא מעודדת ירידה מן
הארץ בשירה "לונדון". זהו אי הבנה של השיר. השיר אינו מעודד ירידה, אינו מתנגד לירידה ואינו
עוסק בירידה. הוא אינו שיר מחאה. הוא גם אינו עוסק בלונדון, לונדון היא סימבול.
השיר הזה עוסק בבדידות של האדם. זהו שיר
של חנוך לוין, וכמו מרבית יצירתו של לוין, הוא עוסק בעלובי החיים. כדרכו, הוא מציג
אותם אנשים כחסרי תקווה, שאין תקנה למצבם. לרוב, אין להם כל ציפיות מהחיים, הם משלימים
עם מר גורלם. ואם הם כבר מבטאים תקווה כלשהי, זו תקווה שלא תתממש.
השיר הזה מתעמת עם הרעיון של "משנה
מקום משנה מזל". המסר שלו הוא שמשנה מקום לא משנה מזל. הוא מזכיר את לונדון, אבל
באותה מידה יכול לכתוב על מישהו מהפריפריה שרוצה לעבור לתל-אביב. אלו אשליות,
"גם שם אהיה לבד". הדוברת יודעת שאלו אשליות. "לא שיש לי אשליות בקשר
ללונדון". היא מנחמת את עצמה בכך שאולי תהיה לה שם טלוויזיה יותר טובה. אבל הכותב
מתייחס לנחמה הזו באירוניה, זו הרי נחמה פאתטית, מאחר וגם שם צפוי לה בדיוק אותו גורל
– למות כמו כלבה.
חנוך לוין לא כתב את הטקסט הזה כשיר. זהו
מונולוג של בלה מתוך המחזה "אורזי המזוודות". חוה אלברשטיין הלחינה את הטקסט,
שהיה לאחד מלהיטיה הגדולים. שש שנים מאוחר יותר, הקליטה חוה באלבומה "דרך
אחת" שיר המשך, שגם אותו כתב חנוך לוין – "לא הצלחתי בחוץ לארץ".
"לא הצלחתי בחוץ לארץ אמא. לא הרווחתי כסף. לא נעשיתי מאושר. לא הצלחתי בחוץ לארץ
אמא. לא קניתי כלום ולא הבאתי שום דבר". אז זה שיר נגד הירידה? גם לא. המסר של
השיר הזה הוא בדיוק אותו המסר של "לונדון": משנה מקום לא משנה מזל.
* הקוזאקים של הכפיה החילונית - הרשתות החברתיות הן חממה למתלהמים, לקיצונים ולאלימים. לא אחת אני
חש תסכול, כאשר אני מעלה נושא לדיון תרבותי, ופנאטים משתלטים עליו. כבר הזכרתי,
איך הצעתי לפרס ישראל לזמר העברי לחוה אלברשטיין הידרדרה לציד מכשפות ז'דנוביסטי,
של עורפי סססמולנים.
דוגמה נוספת – לפני ימים אחדים כתבתי בצער ובאכזבה על כך שאתי אנקרי
הפסיקה להופיע בפני גברים. מעבר לאכזבה מכך שאמנית כה חשובה ומוכשרת מוותרת על
מחצית קהלה, אני רואה כאן סוגיה לדיון מהותי ונוקב על רוחה של היהדות, על דמותה של
התרבות היהודית, על ההקצנה בנוסח "קול באישה ערווה", המנוגדת לרעיון של
"וחי בהם", של תורת חיים המעודדת חיים הרמוניים ונורמליים בין המינים.
על הדיון הזה השתלטו קוזאקים של הכפיה החילונית. לאסור! זה מנוגד
לחוק! זה נגד מגילת העצמאות!
ברוח דבריו הידועים של וולטר, אני מתנגד בתוקף להפרדה בין המינים, אך
אלחם על זכותם של המאמינים בכך לחיות את חייהם על פי דרכם. איני מוכן לכך שבמדינה
הדמוקרטית הליברלית שבה אני חי, יכפו על אנשים הרוצים בהפרדה, את העירוב בכוח.
איני רוצה שבחברה הישראלית יאזקו זמרת ויכפו עליה להופיע בפני גברים, אם אינה רוצה
בכך, וגם לא לגרום לכך שהיא לא תוכל לשיר כלל ולא תוכל להתפרנס ממקצועה.
* שנות השישים – בשבועות האחרונים, אני מקפיד לצפות בימי שני ב-21:00 בסדרת התעודה
האמריקאית "שנות השישים", המשודרת בערוץ הראשון. הסדרה מתארת את העשור המכונן
הזה בתולדות ארה"ב. הפרקים שבהם צפיתי עסקו ברצח קנדי, בתאוריות הקונספירציה
על הרצח, במשבר הטילים בקובה, במהפכת זכויות השחורים בארה"ב, ברצח מרטין לותר
קינג, בפלישת הביטלס ומוסיקת הרוק הבריטית לארה"ב ובמהפכת הטלוויזיה. אני
מצפה בכיליון עיניים לפרקים הבאים.
* 929 – בחנוכה יצא לדרך מיזם נפלא – 929, לימוד יומי של פרק בתנ"ך, 929
פרקים ב-929 ימים, מבראשית ועד סוף אחרית הימים. הלימוד נעשה באתר הפופולארי 929
ובקבוצות לימוד רבות ברחבי הארץ והעולם היהודי. והכל ברוח פלורליסטית ופתוחה הנותנת
ביטוי לקולות רבים ומגוונים. יוזם התכנית והעומד בראשה הוא הרב ד"ר בני
לאו.
השבוע סיימנו ללמוד את חמשת חומשי תורה והתחלנו ללמוד את ספרי
הנביאים, והראשון שבהם – יהושע.
מתוך האתר יצאו שני חוטרים שהתרחקו מהמיינסטרים. האחד הוא אתר דתי
בלבד – תתקכ"ט (929 בגימטריה) והשני הוא קבוצת פייסבוק חילונית בלבד -
"מחלנים תנ"ך ל-929 חלונות". בתחילה, כאב לי הפיצול הזה; חוסר
היכולת להכניס את כל שבעים הפנים תחת קורת גג אחת. אולם כאשר שוחחתי על כך עם הרב
בני לאו, כאשר הוצע לי להצטרף ככותב קבוע ל"מחלנים", הוא דווקא בירך על
כך. הוא שכנע אותי, שהענפים הללו רק מחזקים את המיזם כולו, ומביאים את הלימוד
במקביל לקהל נוסף.
אני שותף לתכנית במתן שיעורים ובעיקר בכתיבה. באתר המרכזי אני כותב
כשני מאמרים בחודש. ב"מחלנים" אני כותב מידי יום, מאמר על הפרק היומי.
ב"מחלנים" אני גם יכול להרחיב ולהעמיק, כי אין בו מגבלת מילים חמורה כמו
באתר המרכזי. בדיעבד, אני גם מבין את הקושי להכניס את כל הדעות תחת קורת גג אחת.
גם לי לא קל, לעתים, עם המסרים של עמיתיי ל"מחלנים", ודומה שכתיבת
הדברים באתר, הייתה קשה מדי לעיכול ומעוררת קושי בהליכה משותפת.
ואולי זו הדרך הנכונה – אוטוסטרדה גדולה ורבת נתיבים הנותנת ביטוי
למגוון רחב של דעות, ושני נתיבי אקסטרים עוקפים ומאתגרים, משני צדדיה.
חזק חזק ונתחזק!
* ביד הלשון
מגדלי התאומים – השבוע ימלאו 14 שנים להתקפה על מגדלי התאומים.
מי הם התאומים שלהם שייכים המגדלים הללו?
מגדלי התאומים, הם המגדלים של התאומים.
נכון לכנות את המגדלים הללו בעברית: המגדלים התאומים.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
