הבלוג של אורי הייטנר

בפרקים הראשונים של ספר יהושע, מופיעים סיפורים הרבים המהדהדים את סיפורי התורה, כמו המרגלים, חציית הנהר ועוד. אחת התכליות העיקריות של הסיפורים הללו, היא יצירת  לגיטימציה ליהושע, כמי שיכול להיכנס לנעליו הגדולות של משה, ולהתקבל כממשיך דרכו.

פרק ה' מסתיים בהתגלות מלאך ה', שר צבאו של אלוהים, ליהושע. התגלות זו, דווקא של שר הצבא, מעוררת מיד אסוציאציה למפגש של יעקב עם איש האלוהים במעבר יבוק, והמאבק ביניהם שזיכה את יעקב בשם שאנו נושאים עד היום – ישראל.

למעשה, אין כל תוכן במפגש. שר צבא ה' אינו מורה דבר ליהושע, אינו מברך אותו, אינו מזהיר אותו. אינו מטיל עליו משימה. הוא בסך הכל אומר לו משפט סתמי, לכאורה. "שַׁל-נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא".

מה המשמעות של המסר? את המשפט הזה בדיוק שמע משה מפי האלוהים בסנה הבוער. שם קיבל משה את משימתו – הוצאת בני ישראל ממצרים, מעבדות לחירות והעלאתם לארץ ישראל. יהושע כבר קיבל את משימתו – כיבוש הארץ וההתנחלות בה. אולם השימוש בטקסט הזה, הוא מעין צופן, קוד ששולח לו האלוהים, לו ולעמו, שהוא יורשו וממשיך דרכו של משה.

הפרק מתאר את הפעילות בימים שבהם חנה העם בגלגל. הפעולה הראשונה היא ברית מילה לכל הגברים. בתקופת המדבר, לא מלו את הזכרים. כעת, בארץ ישראל, המילה היא חלק מן הנורמליזציה של העם, היושב בארצו ומקיים את תרבותו, את מנהגיו, את מצוות התורה.

סיפור המילה נושא שתי אסוציאציות לסיפורי התורה.

הסיפור הראשון הוא המילה ההמונית לתושבי שכם, שאפשרה ללוי ושמעון לערוך בהם טבח, שעה שהיו מוכי כאב וחולשה לאחר המילה.

האסוציאציה הזאת מעוררת שאלה קשה: העם עומד בפתחה של מלחמה, אל מול פני האויב, סמוך לכיבוש יריחו. כיצד הוא מרשה לעצמו את הסיכון ומבצע בעצמו ניתוח המוני כזה, המנטרל למספר ימים את יכולת הלוחמה שלו? הרי יכולים אנשי יריחו לנצל את המצב ולתקוף אותם ולהכות בהם.

התשובה לכך קשורה לאסוציאציה השניה. הסיפור השני הוא מילת גרשום, בנו של משה, בידי ציפורה. "וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן, וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהוָה וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר, וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ, וַתַּגַּע לְרַגְלָיו, וַתֹּאמֶר: כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי". המילה המאולתרת שערכה ציפורה בבנה, הצילה את חיי משה ואת כל שליחותו – את גאולת ישראל ויציאתו ממצרים, מעבדות לחירות. "וַיַּעַשׂ-לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". המילה היא התנאי לגאולה. כפי שמילת בנו של משה הייתה תנאי הכרחי לביצוע שליחותו, יהושע מבין שהמילה ההמונית של עם ישראל, היא תנאי הכרחי לכיבוש ארץ כנען. לכן, הסיכון שהוא לוקח, הוא סיכון מחושב.

הסיכון מחושב גם כיוון שיהושע מודע למוראל הנמוך של תושבי יריחו, כפי שלמד משליחות המרגלים. המוראל של מנהיגיהם וכל מנהיגי עמי כנען התדרדר עוד יותר, כאשר שמעו על נס חציית הירדן. כפי שהחזרה על נס בקיעת ים סוף חיזקה את הביטחון והאמונה של ישראל, כך אותו זיכרון החליש עוד יותר את עמי כנען ופגע במוראל שלהם. "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל-מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן יָמָּה וְכָל-מַלְכֵי הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר עַל-הַיָּם אֵת אֲשֶׁר-הוֹבִישׁ יְהוָה אֶת-מֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל עַד-עָבְרָם, וַיִּמַּס לְבָבָם וְלֹא-הָיָה בָם עוֹד רוּחַ מִפְּנֵי בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל".

לאחר מילת הגברים, הם נדרשו למספר ימים "לחיותם". וכך, הם התאוששו היישר לפסח, פסח ראשון בארץ ישראל.

עם כניסתם לארץ ישראל, שבת המן. הם החלו מיד לנהוג כעם נורמלי בארצו, העובד למחייתו וקוצר את תבואת הארץ, כדי לאפות לעצמו לחם.

* 929