*
תכליתה של מדינת ישראל – במאמר תחת הכותרת האורווליאנית "בחזרה לגולה" בגיליון
ראש השנה של "הארץ", מלינה קרולינה לנדסמן על הנסיגה מהישראליות
ליהודיות, ומציגה זאת כהשתלטות עוינת על המושג ציונות. "מרגע שקמה מדינת
ישראל השלימה הציונות את משימתה... הציונות הקלאסית ביקשה להעלות את היהודים לדרגה
גבוהה יותר של קיום פוליטי, כלומר לשחרר את היהודי מכבלי שעבודו ההיסטורי ולאפשר
לו לידה מחדש כ'ישראלי'...".
אין כל שחר
לתיאור ההיסטורי הזה. הקמת מדינת ישראל כלל לא נתפסה כתכלית הציונות, אלא כמכשיר
להגשמתה – קיבוץ גלויות, העלאת העם היהודי לארץ ישראל, יישוב הארץ ביהודים ובניית
מדינת ישראל על ערכי חזון הנביאים.
ברל כצנלסון,
במאמרו "מה לפנים?" במאסף "בּכּוּר", בעשרה בטבת תש"א
1941: "עלינו להרים את הדגל של פתרון שאלת היהודים, מדינה יהודית. אודה, לא
המדינה היא העיקר בשבילי. אילו היה אפשרי משטר המבטיח חופש עליה המונית וחופש
הבניה היישובית, לא הייתי להוט אחרי סיסמה זו דווקא. אולם לאחר מה שעבר עלינו
בשנים האחרונות יכולנו להיווכח, כי בתקופה זו אין משטר אשר יבטיח לנו זאת בלי אם מ ד י נ ה י ה ו ד
י ת. המדינה יותר משהיא מטרה היא מכשיר הכרחי להשגת דברים עיקריים בחיי העם".
ברל מבטא
בדבריו אלה את רוח הדברים של מייסדי המדינה, את מהותה של הציונות. דברים ברוח זו
השמיע ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון וכמוהו כל מקימי המדינה. אגב, הדגשת המילים
"מדינה יהודית" בציטוט מברל היא במקור, וכאן אתייחס לעוד אמירה של
לנדסמן, שאינה המצאה שלה, אלא קלישאה פופולרית בשנים האחרונות: "אפשר לסכם את
המניפולציה המושגית בהחלפת 'מדינת היהודים' ב'מדינה יהודית'". לכאורה, ישראל
הוקמה כ"מדינת היהודים" על פי שם ספרו של הרצל, והיום במניפולציה של
הימין והדתיים, משנים אותה ל"מדינה יהודית".
"אנו
מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". אין זה
משפט של נתניהו וגם לא של בנט. זוהי הכרזת מדינת ישראל, לב לבה של מגילת העצמאות,
עליה הכריז דוד בן גוריון.
בדיוק שנה קודם
לכן, ב-22.5.47, בנאום שנשא ב"ג באסיפת-הנבחרים (מעין הפרלמנט של היישוב
היהודי בא"י טרם הקמת המדינה), הוא אמר: "אני יכולים ללכת רק בתביעה
אחת, בתביעה ההיסטורית של עם ישראל לקוממיות ממלכתית, לארץ ישראל כמדינה
יהודית". אני יכול להמשיך ולמלא דפים על גבי דפים בציטוטים מעין אלה. פשוט,
אין כל הבדל, ואף לא שמץ שמצו של הבדל, בין רעיון "מדינת היהודים"
לרעיון "המדינה היהודית". זו המצאה של השנים האחרונות. אגב, הרצל כתב את
ספרו בגרמנית, והתרגום של "יודנשטאט" ל"מדינת היהודים" הוא
מקרי; בהחלט ניתן היה לתרגמו ל"המדינה היהודית". המסר היה בדיוק אותו
מסר.
אבי עלה לארץ
בספינת המעפילים "מדינת היהודים". חלומו היה הקמת מדינה יהודית. מדינת
היהודים. היינו הך. מדינה שייעודה הוא הגשמת הציונות.
*
נגד זכותו של עם אחד בלבד למדינה – בגיליון ראש השנה של "הארץ" כותב
גדעון לוי מאמר שטנה ארסי נגד קיומה של מדינת ישראל. "די ל'יהודית'" הוא
הכתיר את הפשקוויל. הוא לא רוצה מדינה יהודית, אלא מדינה "דמוקרטית" כפי
שרוב מדינות העולם הן מדינות "נורמליות".
אולם רוב
מדינות העולם הן מדינות לאום – מדינת הלאום של העם הצרפתי, של העם הבריטי, של העם
הסיני, היפני, הספרדי והשוודי. גדעון לוי אינו שולל את זכות קיומן. כל עם ראוי
בעיניו לזכות ההגדרה העצמית, זולת עם אחד. העם היהודי. אנטישמיות צרופה ומזוקקת
בגרסתה הנחותה והבזויה ביותר - אוטואנטישמיות.
אולם איך יכול
לוי להסביר לעצמו את האפליה הגזענית הזאת? איך הוא, שמחזיק מעצמו, בחוסר מודעות
עצמית קיצונית, אדם ... "נאור", מסביר לעצמו את שלילת זכות ההגדרה
העצמית מן העם היהודי? "במרבית המדינות הנאורות הרשויות אינן מעזות לשאול לדתו
של אזרח. בישראל זהו קו פרשת המים". ל"דתו", כלומר אין המדובר
בלאום אלא בדת בלבד. לוי מכחיש את קיומו של העם היהודי, ואם אין עם יהודי, הוא
אינו ראוי למדינה. איזה פטנט אנטישמי נפלא.
את השאיפה לרוב
יהודי מגדיר גדעון לוי כ"לאומנית" ובלתי לגיטימית. הוא רוצה מדינה
"דמוקרטית". אם יוגשם חלומו ובמסגרת "זכות" השיבה תוצף ישראל
במיליוני "פליטים" פלשתינאים, תהיה ישראל דמוקרטיה מן הסוג של סוריה ומדינות
ערב. התנאי ההכרחי להיותה של ישראל דמוקרטיה במזרח התיכון, הוא היותה מדינה
יהודית, מדינת הלאום של העם היהודי. כן, יש עם כזה.
האמירה של לוי כאילו
אינו נגד קיומה של ישראל, אלא רק נגד היותה יהודית, היא צביעות מתחסדת. ישראל היא
מדינה יהודית. אין ישראל אחרת. ומי ששולל את היותה כזאת, שולל את עצם קיומה ומייחל
להשמדתה.
לוי מסיים את
הפשקוויל שלו בקריאה למלחמת השחרור של ישראל מיהדותה. ואכן, הוא עקבי בתמיכתו
בלוחמי החירות המנהלים את מלחמת השחרור הזאת – במחבלי חמאס, חיזבאללה ופת"ח.
* תאונת עבודה – גדעון לוי נבחר לראשות מפלגת העבודה. לא, תאונה קטלנית כזאת לא
קרתה. אני בטוח שגם לא תקרה. אבל היא קרתה למפלגת העבודה הבריטית.
זוועה. שקיעתה של הדמוקרטיה
הבריטית. באֵם הדמוקרטיות, אם הפרלמנטריזם, מפלגת הלייבור העמידה
בראשה מנהיג אנטי ישראלי, אנטישמי ואנטי מערבי ראדיקלי – ג'רמי קורבין. קורבין ה"מתקדם"
תומך בחמאס, בחיזבאללה ובאיראן, בכל מוקדי החושך הפונדמנטליסטיים ביותר, מתוך שנאתו
העזה למערב, לישראל וליהודים. הוא תומך בטרור הבינלאומי, בדה-לגיטימציה לישראל,
במכחישי שואה למיניהם, ב"זכות" ה"שיבה" – כלומר בהשמדת ישראל,
ומעריץ משטריהם של צ'אווס, קסטרו ובריה"מ לשעבר.
כסוציאל-דמוקרט, אני חש זיקה רעיונית ללייבור הבריטי, ודווקא בשל כך
אני מאחל לה תבוסה משפילה ומוחצת בבחירות הבאות בבריטניה.
אני מצפה מיצחק הרצוג וממפלגת העבודה להוקיע את בחירתו של קורבין
לראשות הלייבור.
* על מה מחנכים היום בבית בירם? – איני מתפעל יתר על המידה מהתכנית להכפלת תלמידי 5 יח' במתמטיקה,
אותה מוביל נפתלי בנט. לא שאני מתנגד לה. להיפך, היא חיובית. הבעיה שלי היא
בהתייחסות למתמטיקה כחזות הכל. הרי הייתי תומך גם ביוזמות להעצמת לימודי
התנ"ך, הספרות, האזרחות, היהדות וההיסטוריה, והרי ישנה בעיה חמורה של
הידלדלות מדעי הרוח בישראל, ואין כמו ההומניסטיקה לבניין אומה וחברה.
התחלתי לקרוא מאמר ברוח זו ב"הארץ", מאת מנדי רבינוביץ', מנהל
"בית בירם" - החטיבה העליונה של בית הספר הריאלי בחיפה. בראשית המאמר,
דומה היה שהוא מבטא את השקפתי בנדון, אולם ככל שהתקדמתי בקריאת המאמר, הבנתי שהאיש
חותר להנחלת מערכת רדיקלית פוסט ציונית. גולת הכותרת של דבריו היא ביטול חוק השבות
"המסתגר", כלומר יהדותה של המדינה.
לפני כשלושים שנה הדרכתי גרעין של תנועת הצופים לאורטל, שרבים מחניכיו
היו תלמידי בית הספר הריאלי, לצד חניכים מטבריה, מגדל העמק, נצרת עלית וקריית
שמונה. בהתחלה היה קשה לגשר על הפערים בין מקומות המוצא של חניכיי, אך עד היום,
כשהם קרבים לסוף העשור החמישי לחייהם, הם חברי נפש; ממש משפחה אחת.
המטען הציוני שעמו הם באו מן הבית, מתנועת הנוער ומבית הספר, היה הדבק
שאפשר את בניין הגשר הזה. ולמרות שמנהל בית בירם באותם ימים גירש אותי מבית הספר
כשביקרתי את חניכיי, כיוון שהייתי יחף, וממה ששמעתי מחניכיי הייתה לי ביקורת לא
מעטה על בית הספר (על משמעת הברזל החיצונית, עד הדגש המופרז על המירוץ לציון ועוד)
הערכתי את המטען הערכי הציוני שבית הספר מעניק.
ומה מלעיטים שם היום על התלמידים? המאמר הזה מעורר בי חשש כבד לגבי
הידרדרותו של המוסד המפואר הזה.
*
הבורות כדגל
– אמי ז"ל נהגה לומר משפט שנחרט בי: "הבורות אינה דגל, ואין צורך לנפנף
בו". אין אדם שאינו בור. הרי עולם הידע הוא אינסופי, וגם האדם הסקרן והידען
ביותר – יש תחומים שבהם הוא בור. אבל איזו סיבה יש שאדם ינפנף בבורותו כבדגל, כדבר
שיש להתהדר בו?
שרת התרבות
קיימה ראיון ב"ישראל היום", ובו התגאתה שלא קראה צ'כוב, לא הלכה
לקונצרטים, כאילו יש איזו סיבה להתהדר בכך. אם רצונה לקדם את התרבות המזרחית, אני
אתה ב-100%. משחר נעוריי אני מחובר לכל ניסיון לקדם את התרבות המזרחית העילית (אין
כוונתי לפופ הים תיכוני, נוסח "נשבע לך לא בוגד בחייאת עיוני לא בוגד") –
תרבות שקידמו ומקדמים שלמה בר, ארז ביטון, אמנון שמוש, קובי אוז, שמעון בוסקילה,
התזמורת האנדלוסית ואחרים. אני מחובר מאוד לתרבות הפיוט לכל גווניה ובהם המזרחי,
ולגל המחבר בינה לבין הרוק העכשווי (ברי סחרוף, מיכה שטרית, אתי אנקרי, מאיר בנאי,
אהוד בנאי ואחרים). אולם האם כדי לקדם את התרבות הזאת, יש להציג אותה כמנוגדת
לתרבות המערב? כמתנשאת על תרבות המערב?
כאשר שרת
התרבות (!), שייעודה הוא לקדם את התרבות, רואה באי קריאת צ'כוב משהו שראוי להתהדר
בו, התוצאה היא פוסט כפי שקראתי בפייסבוק בהשראת הראיון עמה בפייסבוק, לצד צילום
כותרת הראיון, ובו משפט המחץ, רווי הגאווה: "קראתי הרבה רומנים רומנטיים, פטריק
קים וספרי בלשים אחרים... הרבה יותר מ'הזקן והים'". ואו!!!
ועל כך אומר
בפרפרזה לדברי אמי: פסולת אינה דגל, ואין כל צורך לנופף בה.
* מפעל הצלה תרבותי - פעמיים בשנה, בחגי תשרי ובפסח, מפרסם המוסף
הספרותי של "הארץ" מסה רחבת היקף בהמשכים, של גדול חוקרי הספרות העברית בימינו,
חתן פרס ישראל פרופ' דן מירון. המסה הזאת היא חג לשוחרי הספרות העברית, ובעבורי היא
חלק מהותי בהוויית החגים; מדי מחצית השנה אני מצפה לה בכיליון עיניים. בערב ראש השנה,
פורסם החלק הראשון במסתו של מירון על המשורר העברי חיים לֶנסקי, שאותו מגדיר מירון
כמי ש"ללא ספק היה מגדולי המשוררים העברים בעידן הפריחה של הליריקה העברית המודרניסטית
בין שתי מלחמות העולם", ובתוכם "היה הוא הכוכב הזוהר ביותר". מירון
משווה את לנסקי לאלתרמן (!), גדול השירה העברית, ועל קולו השירי, "מין פלא פיוטי"
הוא כותב ש"אינו נופל מן הפלא הפיוטי הגדול האחר של התקופה, זה המוכר לכולנו
- שירי 'כוכבים בחוץ' של נתן אלתרמן. המשורר שלנסקי היה בן דורו ובן דרגתו".
בחלקה הראשון של המסה לא הרבה מירון לשבץ
ציטוטים משיריו, מה שמותיר עדין את ההבטחה המחייבת של מירון עלומה, שטרם עמדה למבחן
הקורא. אולם חזקה על מירון, שאם כך הוא נפעם מן המשורר - מדובר במשורר יוצא דופן בגדלותו.
והנה, לבד משמו ועצם היותו, איני מכיר כלל את שירתו, ואם כך אני, הבקיא בשירה העברית
ותולדותיה, סביר להניח שמרבית הקוראים לא שמעו אף את שמו. כלומר, מדובר במשורר דגול,
שכתב יצירה עברית גדולה, ושקע בתהום הנשיה. מסתו של דן מירון, אם כך, היא מלאכת קודש
של הצלת אוצר תרבותי משמעותי ביותר בתרבות היהודית.
חיים לנסקי נספה בדמי ימיו, בן 38, כעובד
כפיה בגולאג סובייטי בסיביר, בגין היותו מתנגד המשטר, ציוני ומשורר הדבק בשירה העברית
האסורה.
כולי ציפיה דרוכה לחלקים הבאים של המסה.
* מאיר פעיל ז"ל – בבחירות לכנסת השמינית – 31.12.73, נבחר מאיר פעיל לכנסת, כמנהיג
סיעת היחיד "מוקד". "מוקד" הייתה סיעת שמאל ציוני, פרי איחוד
של תנועת "תכלת אדום" שהקימו פעיל ורן כהן והפלג מתוך מק"י שחזר
לציונות, שבראשו עמד משה סנה, ואחרי מותו – שמואל מיקוניס ויאיר צבן (בניגוד למידע
בכתבה ב- ynet, בבחירות אלו פעיל לא
נבחר ברוטציה, אלא לכהונה מלאה, כמנהיג המפלגה). לימים הייתה "מוקד" אחת
הקבוצות שהקימו את תנועת של"י (שגם מטעמה פעיל כיהן כח"כ), שלימים
התמזגה בתוך רצ, שהינה המרכיב המרכזי של מרצ.
"מוקד" דגלה בנסיגה לקווי 49', בהקמת מדינה פלשתינאית ובהכרה
באש"ף. בתור שכזאת, הייתה הרחק מחוץ לקונצנזוס, וכשגולדה ואחריה יצחק רבין
הקימו את ממשלותיהם, הם כלל לא שקלו לקיים אתה מו"מ קואליציוני.
"מוקד" הייתה הרחק מ"שמאל" למפ"ם, שהייתה חלק מן המערך
ואף מסיעת רצ של שולמית אלוני, שכיהנה תקופה קצרה בממשלת רבין הראשונה.
עם זאת, לא היה ספק בהיותה של "מוקד" מפלגת
"שמאל" ציונית ופטריוטית. בוודאי שלא היה ספק בכך בנוגע למאיר פעיל.
מאיר פעיל, ממפקדי הפלמ"ח, קצין נערץ בצה"ל, המפקד המיתולוגי של בה"ד
1 וד"ר להיסטוריה צבאית, היה פטריוט ציוני וביטחוניסט כל ימיו, רחוק ת"ק
על ת"ק פרסה מעמדות ה"שמאל" הרדיקלי, האנטי ציוני, שבאותם ימים
יוצג בכנסת בידי רק"ח (הרשימה הקומוניסטית החדשה, לימים - המרכיב המרכזי
בחד"ש).
כשפעיל החל את דרכו בכנסת, הייתי ילד בכיתה ה'; ילד פוליטי ומעורה
מאוד. ואף שפעיל ייצג עמדות פוליטיות רחוקות ממני כרחוק מזרח ממערב, דווקא הוא שבה
את לבי, בעיקר בזכות חוש ההומור השנון שלו, שבא לידי ביטוי בקריאות הביניים הבלתי
פוסקות שקרא בקולו הצרוד, המחוספס והרועם. ודומני, שהוא היה אהוד באופן כללי הן על
הח"כים משמאל ומימין והן על הציבור. לאחר פרישתו מן החיים הפוליטיים, הקדיש
את עיקר זמנו להיסטוריה צבאית ולהנחלת מורשת הפלמ"ח, בעיקר במסגרת המרכז לחקר
כוח המגן מיסודו של ישראל גלילי, ב"יד טבנקין".
פעמיים פגשתי אישית את פעיל. הפעם הראשונה הייתה ביוני 1994, בעימות
בינינו בנושא הנסיגה מהגולן. הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן. באותם ימים נערך אחד
מאירועי השיא של הוועד, מסע טרקטורים מגמלא לירושלים. היה זה אירוע מתוקשר, אחד
מאירועי השיא שלי כדובר. ובדיוק בערב שבו הגענו שפוכים ורצוצים מעייפות לת"א,
היה עליי לנסוע לעכו, לעימות עם פעיל.
היה לנו עקרון ברזל – לעולם איננו משיבים ריקם פניה של מי שרוצים
לשמוע אותנו. גם כאשר מדובר בחוג האקטואליה היהודי–ערבי בעכו, שהסיכוי שנשכנע שם
מישהו קלוש. וגם כאשר מדובר היה בנסיעה מיוחדת מת"א לעכו וחזרה, אחרי יום
מתיש ובעיצומו של המסע. רמונה בר לב, האחראית על ההסברה הבהירה לי, שרק אני מתאים
לעימות עם פעיל, וקיבלתי את דין התנועה. אחד החברים הצטרף אליי, כדי שנוכל להתחלק
בנהיגה.
הגעתי לעכו. הקהל הגדול מנה... 19 איש, רובם ערבים, כולם אנטי ציונים
קיצונים. המנחה, יהודי בעל מבטא לטיני כבד, היה הקיצוני בכולם. וכך, מצאתי את עצמי
בסיטואציה, שבה האדם הקרוב ביותר לעמדותיי היה... היריב שלי, מאיר פעיל.
הפעם השניה הייתה במלאת שנה לרצח רבין. מאיר פעיל הוזמן להרצות על
מנהיגות צבאית, באירוע לזכרו של רבין, מפקדו בפלמ"ח ובצה"ל. מאיר פעיל
נשא את דגל הקצין כראש גדול, קצין חושב שאינו אוטומט של ביצוע פקודות מלמעלה
והורדת פקודות כלפי מטה. הרצאתו היתה מרתקת.
לפני שנים אחדות, שוב רציתי להזמין את פעיל להרצאה בגולן, אך הודלף לי
שהוא חולה באלצהיימר וכבר אין עם מי לדבר.
בראש השנה הלך אל"מ (מיל') ד"ר מאיר פעיל לעולמו. יהי זכרו
ברוך!
* יש שופטים בירושלים? - לבל אסחף לשמלץ יתר של "אחרי מות קדושים",
אזכיר סיטואציה שאינה דווקא לזכותו של מאיר פעיל ז"ל.
לעתים קרובות מצטטים את אמרתו של מנחם בגין
"יש שופטים בירושלים", כאשר ביצע במלואה, ללא כחל וסרק, את בג"ץ אלון
מורה, שחייב אותו לעקור את היישוב ממקומו המקורי, החלטה שכאבה לו מאוד.
חצי שנה קודם להחלטה זו, שהייתה נקודתית
ליישוב אחד במקום מסוים, שנבנה על קרקע פרטית, קיבל הרכב מורחב של בג"ץ החלטה
עקרונית, תקדימית, שאישרה את חוקיות ההתנחלויות. מן הראוי, שאלה המעלים שוב ושוב גירה
עם טענת הכזב ש"ההתנחלויות אינן חוקיות", יאמצו את הכלל של בגין, "יש
שופטים בירושלים". הם יכולים להתנגד פוליטית להתנחלויות, וזו עמדה לגיטימית לחלוטין,
אולם טענת חוסר החוקיות היא שקר וקריאת תגר על החלטת בית המשפט העליון.
ובכלל, אותן עתירות היו אנטי דמוקרטיות
- ניסיון להשתמש בבית המשפט העליון, כדי לכפות על מדינת ישראל מדיניות חוץ, ביטחון
והתיישבות המנוגדת לעמדת הרוב, שבאה לידי ביטוי בבחירות לכנסת.
בנאום בכנסת לאחר ההחלטה (20.3.79), העלה
בגין על נס את הפסיקה, ואמר שאילו ההחלטה הייתה הפוכה, ממשלתו הייתה מכבדת אותה (כפי
שאכן הוכיח כעבור חצי שנה). תגובות ח"כי השמאל מאיר פעיל, שולמית אלוני ואורי
אבנרי, היו מנוגדות לחלוטין לעקרונות של עליונות
המשפט, כבוד לבית המשפט העליון ו"יש שופטים בירושלים". הגדיל מכולם ח"כ
מאיר פעיל ששלוש פעמים שיסע את נאומו של בגין באמירה שפסק הדין של בית המשפט העליון
הוא פסק דין פוליטי. כאשר העירו לפעיל שהוא מבזה את בית המשפט ועובר בכך על החוק, קראה
שולמית אלוני שלשם כך יש לח"כים חסינות. בגין: "לפני דקות מספר קרה דבר חמור
מאוד. חבר כנסת, בנצלו את חסינותו, הרשה לעצמו לומר שבית המשפט קיבל החלטה פוליטית.
זאת פגיעה חמורה ביותר בבית משפט בישראל. בית המשפט הוא עצמאי לחלוטין, ומי שאומר כפי
שנאמר פוגע באושיות הדמוקרטיה בישראל... אדוני היושב ראש, יואיל להעיר בכתב או בעל
פה לאותו חבר כנסת שהוא השתמש לרעה בחסינותו בפגעו בכבודו של בית המשפט בישראל. אנחנו
כולנו חייבים בכבודו של בית המשפט בישראל. שמעני, אילו בית המשפט העליון היה מקבל פסק
דין הפוך, הממשלה הייתה מבצעת אותו... זאת בושה שחבר כנסת משתמש בחסינותו כדי לפגוע
בבית משפט בישראל, בכבודו ובמעמדו". אותו חבר כנסת היה מאיר פעיל.
אילו בית המשפט העליון היה מקבל החלטה בעד
או נגד ההתנחלויות, זו אכן הייתה החלטה פוליטית והתערבות בנושא לא לו. ההחלטה לא הביעה
דעה על צדקת המדיניות, אלא על החוקיות שלה. לשם כך קיים בית המשפט העליון. ומי שטענו
שההחלטה פוליטית, הם אלה שרצו החלטה פוליטית – שבית המשפט יקבל החלטה חסרת שחר מבחינה
משפטית, על פיה ההתנחלויות אינן חוקיות, כלומר הם רצו שבית המשפט יהיה כלי שרת בידיהם
לקידום עמדתם הפוליטית.
* ביד הלשון
שבת "שובה" – השבת שבעשרת ימי
תשובה, בין כסה לעשור, בין ראש השנה ליום הכיפורים, מוכרת כ"שבת תשובה".
אך זהו שיבוש. שמה של השבת הוא "שבת שובה". אולם הצליל של חיבור המילים
"שבת" ו"שובה" נשמע כ"שבת תשובה", והשיבוש הזה גם
הגיוני בתוכנו, כשבת שבעשרת ימי תשובה.
אולם השבת היא שבת "שובה", והיא נקראת כך בזכות ההפטרה
הנקראת בה, מתוך ספר הושע, הנפתחת במילים "שובה ישראל עד ה' אלוהיך".
ובעצם, אותה שיבה, היא התשובה.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
