הבלוג של אורי הייטנר

עטורי ניצחון לאחר כיבוש יריחו, יצאו לוחמי ישראל לקרב על העיר עי, ונחלו מפלה קשה. המוראל בעם צנח וגם יהושע היה על סף שבירה. יהושע פנה לאלוהים, שהסביר לו את הסיבה לתבוסה: אדם אחד מעם ישראל הפר את מצוות החרם, לא עמד בפיתוי ולקח לעצמו משלל העיר יריחו. כל עוד לא יטוהר העם מהנגע, הוא יובס.

החקירה העלתה שהאיש הוא עכן. עכן הודה, השלל נמצא, והאיש הוצא להורג.

ומכאן ניתן לנו לקח לדורות: מוסר הלחימה הוא תנאי הכרחי לניצחונות ישראל.

****

חיים ציפורי היה מייסד החברה למתנ"סים, מנהיג חברתי וחינוכי ממדרגה ראשונה, שתרומתו לחברה הישראלית לא תסולא בפז.

בשירות המילואים שלו, הקים ציפורי יחידה נבחרת, "פלוגת האשפים", מפעילי טיל קוברה, ובמשך שבע שנים היה מפקדה הנערץ. הפלוגה השתתפה בקרבות מלחמת ששת הימים ובהם שחרור הגולן.

ביום השחרור מן המילואים, הודיע ציפורי לחייליו, שלא ישתחררו מיד. הוא לוקח אותם לסיור ברחבי הארץ המשוחררת, מן הגולן ועד הכותל המערבי. הפלוגה יצאה לדרך, ובהגיעה ליריחו, סטה ציפורי ועלה לתצפית, מעל תל יריחו העתיקה. הוא העמיד את הפלוגה בחי"ת, והוציא מכיסו ספר תנ"ך.

הוא קרא מן התנ"ך את סיפור עכן והחרם. סיפר העיתונאי נחום ברנע, לוחם בפלוגה: "כשגמר את הקריאה החזיר את התנ"ך אל כיסו, ואמר שכל מי שמחזיק במשהו שלקח שלל יוציא אותו וישים במרכז המעגל. אחר כך יבדוק הוא אישית בתוך הרכבים. אם אז ימצא משהו, יעופו אנשים למשפט צבאי.

אחד אחד פנו האנשים לאחור וטיפסו על כלי הרכב. הם שלפו משם כמות מדהימה של נכסים, החל בנשק ובתחמושת וגמור בשרפרפי קש. בהדרגה הפכה השלכת-השלל לטקס פולחני עתיק. באותם רגעים הרגשתי דחף שאיננו בר-כיבוש להיות חלק מהטקס. היה לי בכיס פנקס חוגר של חייל סורי, שמצאתי ליד גופתו. הלכתי אל מרכז המעגל והנחתי את הפנקס בערימה. בבת אחת רווח לי. הייתי בפנים.

ציפורי הורה לרכז את השלל בשתי ערימות: האחת של ציוד צבאי, נשק ותחמושת, הוחזרה לאחת המשאיות. על השניה הורה לשפוך בנזין. כשהדלקנו אותה, חשבתי שכך הרגישו המאמינים בעת העלאת הקורבנות בבית המקדש...

ציפורי נמנע מלערוך חיפוש נוסף. הוא הבין, כנראה, שאין צורך, הרי בלהט הטקס היו האנשים מוכנים להביא למדורה גם את הבגדים שהביאו מהבית, ואולי לא רצה לקלקל את שיעור החינוך הגדול שנתן במעשים קטנים".

****

סיפור זה ממחיש את כוחה של המורשת התנ"כית לאלף אותנו בינה גם בימינו.

ואפרופו לקח ממורשת כיבוש יריחו. לפני ימים אחדים הלך לעולמו בפאריס מפקד צד"ל בדימוס, הגנרל הלבנוני אנטואן לאחד. בלבנון נערכות הפגנות ומוחתמות עצומות של אספסוף הקורא למנוע את קבורתו בלבנון של "הבוגד".

אנטואן לאחד לא היה בוגד. הוא ראה את עצמו פטריוט לבנוני לעילא ולעילא. כפטריוט לבנוני הוא נאבק נגד כיבוש לבנון בידי סוריה ואיראן והשלטת חיזבאללה עליה. כפטריוט לבנוני הוא חתר לשלום ושכנות טובה עם מדינת ישראל.

אינני לבנוני ולא אשפוט האם הוא היה גיבור לבנוני. אני ישראלי, ואני יודע שבמשך שנים הוא וצבאו סייעו רבות לישראל. מן הראוי היה, שמותו יכבוש את כותרות העיתונים, כראוי לגיבור מלחמה שלחם כתף אל כתף לצדנו. אולם מותו בקושי היה הערת שוליים במבזקים, מן גיהוק זניח לצד חדשות גדולות ונצורות כמו מסיבת הרווקות של בר רפאלי.

היחס הזה לאנטואן לאחד מבטא את הפניית העורף של מדינת ישראל ללוחמי צד"ל, עם נסיגתה. הפניית עורף מבישה.

לשם מה נכתב הסיפור על קליטת רחב הזונה וכל החמולה שלה בעם ישראל, אם לא כדי שמעשי אבות יהיו סימן לבנים?

* 929