פרק יא בספר יהושע הוא פרק השלום. אמנם כל הפרק עוסק במלחמות
ובניצחונות, בכיבוש חלקה הצפוני של הארץ, אחרי כיבוש חלקה הדרומי בפרק הקודם. לא
כל הארץ נכבשה, אך תמה מלחמה השחרור ואף כמעט כל הענקים נכרתו. הפרק עוסק במלחמות,
אך מסתיים בשלום: "וְהָאָרֶץ שָׁקְטָה
מִמִּלְחָמָה".
את המבוא שכתב לספר תולדות מלחמת-הקוממיות, סיים בן גוריון במילים
אלו: "צבא-הגנה-לישראל לא היה המשך של ה'הגנה', אלא גילוי מחודש של הכוח
הריבוני העברי מימי מלכי יהודה וישראל. ופרקי מלחמת הקוממיות הם מעין פרקי יהושע
בן-נון".
בן גוריון, גדול מנהיגי ישראל והעם היהודי בדורות האחרונים, אדריכל
המדינה והמצביא הגדול של מלחמת השחרור, הוא מעין יהושע בן נון של דורנו. כולל
המחויבות שקיבל יהושע ממשה: "והגית בו יומם ולילה". גם בימים הקשים
והסוערים של המלחמה, ואולי ביתר שאת באותם ימים, ספר התנ"ך לא מש מידיו של בן
גוריון; למתן הפרספקטיבה ההיסטורית הרחבה, הנותנת את המשמעות של הקורבן, הכאב
והקושי לו ולעמו. התובנה של התחדשות האומה, חזרתה למולדת וחידוש עצמאותה, הייתה
הכוח המניע של בן גוריון. בכתביו כמעט לא נמצא הביטוי "הקמת מדינת
ישראל", אלא "חידושה של מדינת ישראל".
בנאומיו במלחמת
השחרור, הרבה בן גוריון להשוותה למלחמת השחרור הקודמת, בימי יהושע. "כאילו בימינו נכתבו הדברים"
אמר בן גוריון: "'וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל הַמְּלָכִים אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן,
בָּהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבְכֹל חוֹף הַיָּם הַגָּדוֹל אֶל מוּל הַלְּבָנוֹן הַחִתִּי
וְהָאֱמֹרִי, הַכְּנַעֲנִי, הַפְּרִזִּי, הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. וַיִּתְקַבְּצוּ יַחְדָּו
לְהִלָּחֵם עִם יְהוֹשֻׁעַ וְעִם יִשְׂרָאֵל פֶּה אֶחָד' ... מאז ועד מלחמת העצמאות
נשתנו רק שמות המלכים". מבחינה אחת, נהג ב"ג להדגיש, מלחמת העצמאות שונה
מן המלחמות בתנ"ך: "אז נלחמו בני ישראל רק ביושבי הארץ, בשֵייכים של ערים
וכפרים שהוכתרו בשם הגדול והנורא 'מלך', ואילו במלחמת העצמאות הותקפנו גם על-יד ערביי
הארץ וגם על-ידי מדינות ערב... בתקופת המקרא נלחמנו לא פעם עם מצרים, עם אשור, עם בבל,
עם ארם, אבל: אף פעם לא נלחמנו עם כולן יחד ... עם כל השכנות האלה בשדה-המערכה בבת-אחת
... לא היה אף פעם בהיסטוריה של ארץ-ישראל שצבאות כל הארצות האלה יפלשו בבת-אחת לתוך
הארץ ... זוהי הפעם הראשונה בתולדותינו שכל העמים האלה חברו להילחם בנו – והצבא הצעיר
שלנו הועמד בפני כל עמי המזרח התיכון וצבאותיהם. בכל ההיסטוריה שלנו במשך 3,500 שנה
לא קרה כדבר הזה".
גם משה דיין, הרמטכ"ל הרביעי של צה"ל, ערך השוואה בין שתי
מלחמות השחרור, והדגש שלו היה שונה. "מלחמת הקוממיות, שלא ככיבוש הארץ בימי
יהושע, הייתה בזמן שכבר ישבו היהודים בארץ. המלחמה התנהלה אפוא בתוך הארץ ומתוכה.
גם כיוון מלחמותיה של ישראל היה הפוך. לפני המלחמה היה היישוב מרוכז ברובו בשפלת
החוף, ומשם פרצו כוחותינו צפונה, דרומה ומזרחה, לגליל לנגב ולשפלה. מלחמת הקוממיות
אף נפתחה כמלחמת מגן מפני התקפת הערבים ורק בהמשכה עברה ישראל מהתגוננות
להתקפה".
ההבדל העיקרי, בעיניי, הוא באופן בו הסתיימה המלחמה. מלחמת השחרור
בימי יהושע הסתיימה בשנים רבות של שקט ושלום. לעומת זאת, יומה האחרון של מלחמת
השחרור היה היום הראשון בהכנות הערבים ל"סיבוב השני". כפי שהם סירבו
להשלים עם הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל, כך הם סירבו להשלים עם קיומה. למרבה
הצער, הסרבנות הזו לא השתנתה עד היום.
תמו מלחמות יהושע. כעת הוא מתפנה למשימת השלום, שלשמה נכבשה הארץ – ההתנחלות.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
