*
אבנים הורגות?
- רן אדליסט הופיע בערב שבת בערוץ הראשון ולעג לטענה שאבנים הורגות. אמנם אבנים
כבר הרגו, אז מה? זאת סיבה להרוס לו את הטיעון? על פי הסטטיסטיקה רוב האבנים לא
הורגות ובדמוקרטיה הרוב קובע. כעבור יומיים, במארב אבנים על רכב ישראלי בדרך
לירושלים, סלעים נפצו שמשות ברכב שבו נסעה תינוקת, ופספסו אותה במילימטרים. מה
שמוכיח שרן אדליסט צדק.
*
במדינה מתוקנת
- במדינה מתוקנת, זכותו המלאה של היועץ המשפטי לממשלה לחלוק על ראש הממשלה וחובתו לבטא
באוזניו את דעתו. חובתו של ראש הממשלה להאזין לעצות היועץ ולהתייחס אליהן בכובד ראש.
אך מי שמחליט הוא ראש הממשלה (או הממשלה), ועל היועץ לפעול על פי החלטתם (או לפרוש).
כמובן שאין הכוונה
להחלטה המנוגדת לחוק, אולם איש אינו יכול לטעון שהחלטה על החמרת ענישה על פשעים מנוגדת
לחוק.
*
עונש מגוחך
– מתנגדי חקיקת עונשי מינימום, משתמשים בטיעון נכון, עקרונית. חקיקה כזאת כובלת את
ידי השופטים, אינה מאפשרת להם שיקול דעת וגמישות, שהנם חיוניים במשפט. זה נכון. עקרונית.
אבל מי שגרם לכך
הם השופטים המטילים עונשים קלים מדי, והפרקליטות (המתנגדת אף היא לחקיקה) שאינה דורשת
עונשים חמורים.
בעיצומם של הימים
הקשים האלה של עליית מדרגה דרמטית בטרור האבנים והבקת"בים, הייתה באפשרותם של
שופטי בית המשפט המחוזי בירושלים להעניש בחומרה רבה, הן בשל חומרת העבירה ולא פחות
מכך למען יִרְאוּ ויִרָאוּ, כנופיה מעיסאוויה שהטילה טרור בגבעה הצרפתית, יידתה בקת"בים,
הציתה בית כנסת, תחנת משטרה, תחנת דלק ועוד. ארבעת המחבלים נדונו, קשה להאמין, לתקופות
מגוחכות שנעות בין שנתיים (!) ל-5.5 (!) שנים. בענישה כזאת הפגין בית המשפט העדר שיקול
דעת מינימלי.
האם בית המשפט מותיר
בפני הכנסת והממשלה ברירה, זולת קביעת עונשי מינימום?
*
עוד עונש מגוחך
– דברים דומים כתבתי בעקבות העונש הדומה, המגוחך אף הוא, שהוטל על המחבלים ממוצא
יהודי, שהציתו את בית הספר הדו-לשוני בירושלים.
*
זה לא רעיון, זה חידלון - היוזמה הערבית מדברת על נסיגה ישראלית לקווי 49', כולל נסיגה מהגולן
וחלוקת ירושלים ("זה לא מקום זה רעיון") ואת "זכות" השיבה, כלומר
הצפת כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. יאיר לפיד רואה בתועבה הזאת
בסיס למו"מ ל... "שלום". מדינאי דגול...
* מי הבטיח יונה? – עם "האיחוד ההיסטורי" של ההרכב "המיתולוגי" של
להקת חיל החינוך לביצוע מחודש של "הילדים של חורף שנת 73'", כדאי לומר
כמה מילים על השיר. זהו שיר יפה, מבחינה אמנותית, אפילו מרגש. מילים יפות, לחן
מקסים וביצוע מושלם. אך זהו שיר המבוסס כולו על אדני שקר.
זהו שיר מתבכיין, המתריס כלפי דור מלחמת
יום הכיפורים על כך שלא עמד בהבטחתו ולא הביא את השלום. זוהי התרסה א-היסטורית, שכן
היא מאשימה בהעדר שלום את הצד הישראלי, על שלא נכנע לתביעות הצד השני וקיבל אותן, ולכן
הוא אשם בכך שאין שלום.
הדור של מלחמת יום הכיפורים אינו הדור ש"הבטיח
יונה, עלה של זית" אבל שכח ש"הבטחות צריך לקיים", אלא הדור שבגופו עצר
את האויב המצרי והסורי שפלש לישראל, באחת הקשות במלחמות ישראל, והביא לניצחון צבאי
מזהיר במלחמה שנפתחה בהפתעה גמורה, בתנאי פתיחה נוראים ובצל מחדל מודיעיני ומנהיגותי
קשה של הממשלה וצמרת צה"ל. זהו דור שיש להצדיע לו, ולא להתבכיין בפניו
ולהתריס כנגדו.
דווקא לילדים שנולדו בימים בהם הושר
השיר, יש מקום לטעון כלפי מנהיגי התקופה "הבטחתם יונה". באותה תקופה
מנהיגי ישראל ניסו בכל מאודם להגשים את מה שהטיפו לו שמואל הספרי (מחבר השיר) ושותפיו
לדעה; באוסלו, בקמפ-דיוויד, במו"מ עם סוריה ועם הפלשתינאים, בהתנתקות. ראינו
לאיזה שלום זה הוביל.
* הילדים של אוסלו – שנים אחדות לאחר הסכם אוסלו, בתקופת ה"אינתיפאדה" השניה,
כתבתי שיר: "הילדים של אוסלו שנת 93". נזכרתי בו, בעקבות הדברים שכתבתי
היום על "הילדים של חורף 73'". חיפשתי אותו בארכיונים שלי, וטרם מצאתי. ב-2004
נמחק לי המחשב, וכל מה שקדם לכך, עליי לחפש באינספור הניירות.
דרך גוגל, הגעתי לאתר שבו הופיעו המילים, וקיבלתי את הקרדיט. הכותב,
שאיני מכיר אותו, אך הוא חתום "מגי", כתב למטה: "כרגיל, אורי
הייטנר".
אני מודה ומתוודה שאיני זוכר בוודאות שאכן אלה המילים שכתבתי, אך
כנראה שכן. אמשיך לחפש.
אנחנו הילדים של אוסלו שנת 93'
אכלנו, שתינו, בלענו, גמענו, הסנפנו, תפסנו גם ראש.
אנחנו נתנו לכם את הכוח לחתום
אנחנו צעדנו עיוורים אחריכם בנתיבי החלום... השלום.
וכשהקצנו בבוקר בבעתה
כשפגשנו את המציאות
ניסינו לשחזר את אותה חגיגה
שהפכה לסיוט.
הבטחתם יונה עלה של זית
הבטחתם שלום לבית
ציירתם ורוד מקושקש
הבטחתם מזרח תיכון חדש
... הבטחתם יונה.
אנחנו הילדים של אוסלו שנת 93'
רוצים לשחזר את הרגע,
רוצים לתפוס ראש.
רוצים אשליות, הבטחות, הימורים ושקרים
רוצים חלומות באספמיה
רוצים קצת סמים משכרים
וכשנביט במציאות וכשנכיר בעובדות
כשנבין מה שקורה
נאטום ת'אוזנים נעצום ת'עיניים
ונצביע "אמת".
הבטחתם יונה...
* ארץ של חלב, מרור ודבש - אהוד מנור שייך לדור שהוליד את הילדים של
חורף שנת 73', דור מלחמת יום הכיפורים. בעיצומה של המלחמה, הוא כתב שיר המבטא את ה"צומוד"
הישראלי, הדבקות בארץ בכל מחיר. בשירו "ללכת שבי אחריך", הוא התחייב
"להביא אל העולם עוד בן ובת / בארץ של חלב, מרור ודבש". הוא לא הבטיח יונה
ולא עלה של זית. הוא הבטיח להביא עוד בן ובת, בארץ, שלצד החלב והדבש הוא יודע שיש בה
גם מרור. אחרי המלחמה, היה גל גדול של ירידה מהארץ, אותו גל שהביא את ראש הממשלה יצחק
רבין לגנות את היורדים ולכנותם "נפולת של נמושות". אהוד מנור ביטא מחויבות
מוחלטת לדבוק בארץ. "לשאת חלום מבטן, מדורות / לשאול באביביך נחמה / לחיות על
פני ובתוכי האדמה / הנוראה והיפה הזאת".
*
שיח ההתפרקות
– אפרופו נמושות. הפובליציסטים המובילים של "הארץ" אינם
מתואמים ביניהם, אבל הם מתנבאים באותה לשון. שני מאמרים באותו בוקר, בין כסה לעשור.
גדעון לוי סיפר על ידידי משפחתו שהם גם קרובי משפחה של נתניהו, שירדו (בלשונו
"היגרו") לארה"ב בשנות החמישים. הוא משווה בין חיי צאצאיהם שגדלו
בארה"ב לחיינו בארץ, ומסקנתו ברורה: "בזמן שילדיהם של דודניו הולכים לקולג' ובונים חיים,
כאן צעירים מתגייסים לצבא כדי לשמש סוהרים, שוטרים וקלגסים של עם כבוש. מאלפים אותם
לבורות, לשנאת זרים ולהתנשאות על כל העולם, בני עם סגולה. גם הדמוקרטיה שבה הם חיים
מקועקעת יותר ויותר. שום תקווה לא מבצבצת באופק". ואילו רוגל אלפר מספר בגאווה על הדרכון האמריקאי שסידר לבתו בת ה-17,
וסיכם: "לבתי ולילדיה יהיה לאן לברוח. הרגשתי
שהצלתי את חייהם".
אני מאמץ את הגדרתו הקולעת של בן דרור ימיני לתופעה החולנית הזאת: שיח
ההתפרקות.
היה לי חבר יקר, חבר קיבוצי, שנפטר לפני חודשיים וחצי, יוני גל. במשך
שנים יוני הציק לי וסנט בי על כך שאיני מבטל את המנוי על הארץ, ו"מממן את
האויב". הוא לא היחיד שאמר לי דברים כאלה, אבל את דבריו כיבדתי, לא רק בשל
הוקרתי אותו, אלא כיוון שסבא שלו, משה גליקסון, היה העורך הראשון של "הארץ".
גליקסון, שהיה מנהיג, פובליציסט ומחנך ציוני דגול, הקים עיתון ציוני לעילא ולעילא.
הבנתי מאוד ללבו של יוני, ולכאב שלו על הידרדרות העיתון שייסד סבו לפמפלט תעמולה
אנטי-ציוני ואנטי-ישראלי זול.
*
אמביציה להזיק
- אין גבול לאמביציה המטורפת של כל מיני אנשים בתוכנו להזיק למדינת ישראל. קבוצת
ישראלים עלובי נפש, בראשותו של מוסי רז, לוחצת על משרד החוץ הברזילאי לא לאשר את
מינויו של שגריר ישראל בברזיל שנבחר בידי ממשלת ישראל, דני דיין, כיוון שהוא חי
ביו"ש. על עלובי הנפש הללו נמנה גם מנכ"ל משרד החוץ לשעבר, ומי שעמד
בראש התנועה למען נסיגה מהגולן (כן, אני יודע שהיה לה איזה שם מכובס, משהו עם שלום
שמלום) אלון ליאל, שכנראה סבור, בטעות, שטרם הזיק מספיק למדינתו עד היום.
* מעשה בוגדני - יצחק הרצוג, יאיר לפיד ושלי יחימוביץ'
גינו את המעשה הנואל. שלי הגדירה אותו "מעשה נפסד, מגונה ואידיוטי" ואני
מוסיף על כך - בוגדני. ידם של שלושה שגרירים לשעבר הייתה במעל. ומה הייתה הכותרת
במהדורה המקוונת של "הארץ"? "שגרירי ישראל לשעבר פנו לממשלת ברזיל".
כאילו שלושת עלובי הנפש הללו מייצגים את מאות או אלפי הפטריוטים הישראלים, אנשי שירות
החוץ המסורים של מדינת ישראל לדורותיה.
לצד גינוי המעשה השפל, הרצוג, לפיד ויחימוביץ'
הביעו תמיכה בדני דיין כשגריר בברזיל. אגב, אני מבחין בין תמיכה בדיין, שהוא ללא ספק
מינוי מעולה, ובכלל - תמיכה אישית במועמד זה או אחר, לבין ההוקעה של המעשה השפל והבוגדני
של החבורה המופקרת. גם אם הייתי חושב על מינוי זה או אחר שהוא מינוי גרוע, עדיין פעולה
בוגדנית של ניסיון לשכנע מדינה זרה לא לקבל שגריר של ישראל שנבחר בידי ממשלת ישראל,
הוא מעשה בזוי הראוי להוקעה.
* והרי הודעה שהתקבלה זה עתה – סוללות "כיפת ברזל" תוצבנה באזור יערות הכרמל, בעת
חתונתה של בר רפאלי.
* גמר חתימה טובה – חבר, שומר מסורת, שפגשתי ערב יום הכיפורים, איחל לי "גמר
חתימה טובה" והוסיף מיד, "אבל אתה בטח לא מאמין בחתימה הזאת".
השבתי לו, שאני מאמין בברכות ואיחולים הבאים מן הלב וברכתי אותו בגמר חתימה טובה.
* ביד הלשון
הֲבֵל הֲבָלִים – "הֲבֵל הֲבָלִים", הגדירה רעיית ראש הממשלה שרה נתניהו את ההאשמות נגדה, בתצהיר
לבית המשפט.
צירוף המילים הזה אכן יאה לימים אלה של חגי תשרי. כך פותח קהלת את
ספרו, ואת הגדת קהלת אנו קוראים בחג הסוכות.
פירוש הביטוי – דברים חסרי שחר. הבל הוא אד, דבר המתנדף במהרה כלא
היה. דברי הבל הם דברי שטות וקשקוש. הֲבֵל
הֲבָלִים, זו הכפלה של הביטוי, ובמקרה זה – הכפלת השלילה; אין זה סתם הבל, זהו
ההבל שבין ההבלים.
והציטוט המלא מקהלת: "הֲבֵל
הֲבָלִים, אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" (קהלת א', ב').
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
