הבלוג של אורי הייטנר

בליל יום הכיפורים התכנסנו זו השנה ה-12 למפגש "כל נדרינו". אני כבר מעז להתחיל להגדיר את ההתכנסות הזו כמסורת.

למחזור כל נדרינו שלד מבני קבוע, אך הטקסטים – מתחלפים. יש טקסטים חד פעמיים, יש טקסטים שאנו חוזרים אליהם מפעם לפעם ויש מספר טקסטים קבועים, שבכל שנה אנו קוראים או שרים אותם, שהם לב לבו של "כל נדרינו".

אחד המשמעותיים שבהם הוא הפיוט "ונתנה תוקף", בלחנו של יאיר רוזנבלום ובביצועו פותח-שערי-השמיים של חנוך אלבלק.

הפיוט נכתב בא"י במאה הששית בידי הפייטן הארצישראלי ייני. בימי הביניים הוא נכנס למחזור האשכנזי לראש השנה ויום הכיפורים, ונרקמה סביבו אגדה אודות ר' אמנון ממגנצא, דמות אגדית, יהודי שמת על קידוש השם כאשר ניסו לכפות עליו להתנצר, וטרם מותו בייסורים הוא חיבר את הפיוט וקרא אותו בפני המתפללים בראש השנה.

בפיוט הזה מספר רבדים. רובד אחד הוא הפחד הקיומי של האדם מאז ומתמיד מפני המוות; תחושת חוסר האונים של האדם הבודד מול איתני הטבע והאלוהות, שהוא כעלה נידף, כחרס הנשבר, כחציר יבש, כציץ נובל, כרוח נושבת. תחושה המתעצמת לקראת יום הדין.

רובד אחר הוא נטילת האחריות בידי האדם, המתריסה על הגורל של "הכל צפוי" באמונה ש"הרשות נתונה" להעביר את רוע הגזירה במעשי האדם, בתשובה, בתפילה ובצדקה; בהיותנו אנשים טובים יותר, חברה טובה יותר. רובד של נטילת אחריות של אדם על חייו, על משפחתו, על קהילתו, על עמו ועל העולם.

החיבור לאגדת אמנון ממגנצא הוסיפה לכך את רובד קידוש השם וההקרבה; הנכונות של הפרט להקריב את חייו למען הכלל, למען האומה, למען הערכים שבהם הוא דוגל ומאמין.

הרובד הרביעי נוסף בעקבות מלחמת יום הכיפורים. קיבוץ בית השיטה, הקיבוץ המאמץ של אורטל בראשיתה, שכל במלחמה הזו 11 מבניו. שנים אחדות לאחר מכן, חי המוסיקאי יאיר רוזנבלום תקופה מסוימת בקיבוץ. הוא הפנים את תחושת השבר והיגון של הקהילה, וכתב לכבודה ותחת רושם המכה שחוותה, את יצירת חייו – לחנו לפיוט, אותו התאים במיוחד לקול הזמיר של חנוך אלבלק.

****

לפני שנתיים, הקדשנו חלק ניכר מתכנית "כל נדרינו" למלחמת יום הכיפורים, שבאותו יום מלאו לה ארבעים שנה. ל"ונתנה תוקף" הצמדנו שני טקסטים שכתבו חברים בבית השיטה בעקבות המלחמה. אחד מהם כתבה שורי מיינרט, מוותיקות בית השיטה, שבו היא תיארה את הוויית יום הכיפורים בבית השיטה מאז המלחמה ואת המעמד המפעים והמטלטל, בערב יום הכיפורים שבו שר לראשונה חנוך, לצלילי נגינתו של יאיר, את "ונתנה תוקף".

את הטקסט הזה ביקשתי מיוני, בן בית השיטה, לקרוא. יוני קרא, ולאחר מכן הוסיף וסיפר על כך מנקודת המבט שלו, כבן בית השיטה, שלחם כקצין צעיר במלחמה – אחת החוויות המכוננות בחייו. אביו של יוני, בנימין גל, היה מזכיר בית השיטה במלחמה, והוא האיש שבישר לאחת עשרה המשפחות את בשורת האיוב. הוא האיש שנפל בחלקו לשקם קיבוץ שחווה אסון כזה ולהתמודד עם האבל הקהילתי והאבל המשפחתי. כעבור שנתיים לא עמד לו לבו והוא נפטר מהתקף לב בגיל 61, כמעט גילו של יוני, במותו.

הזכרתי את הסיפור במפגש "כל נדרינו" השנה, והוספתי דברי הספד לזכרו של יוני. חלל נפער בחיינו ובקהילתנו עם מותו של יוני. אף שיוני היה איש שקט וענו, הוא תפס מקום מרכזי מאוד בחיי אורטל, בתחומים רבים. יוני השתתף באופן קבוע ב"כל נדרינו" תמיד קרא במפגש, שהיה משמעותי לו מאוד. יוני היה בעבורי אחת מאושיות "כל נדרינו", וכך גם בעבור חברים אחרים, שציינו באוזניי לקראת יום הכיפורים, ש"השנה זה 'כל נדרינו' בלי יוני".

****

בעקבות פטירתו של יוני, הוספתי השנה תוכן חדש ל"כל נדרינו" – אזכרת נשמות. אחד ממנהגי יום הכיפורים הוא תפילת ה"יזכור", אזכרת הנשמות. השנה, ומהשנה ואילך, אזכרת הנשמות נוספה ל"כל נדרינו". שתי דקות של דומיה והתכנסות פנימית, שבה כל אחד התייחד עם זכר יקיריו, בני משפחתו, חבריו. במחזור הופיע נוסח תפילת היזכור ומי שרצה נשא את התפילה בלבו.

אזכרת הנשמות הייתה צמוד לדבריי לזכרו של יוני. ומיד לאחר מכן, הצמדתי טקסט, שנראה לי מתאים למקום זה, שכתב יריב בן אהרון בשנות השבעים ל"יחדיו", בטאון בני הקיבוץ המאוחד. דבריו של יריב עסקו במקומה המהותי של האמונה, בחיי הקיבוץ. ואז יעל גל סיפרה, שיוני ערך את העיתון באותה תקופה. לא ידעתי על כך, אך החיבור הזה, הוא מסוג המקריות שכנראה ממש אינה מקרית.

מיד לאחר מכן שרנו את שירו של ברכט, בתרגומו של נתן זך, "יהי הכל". לא הייתה זו הפעם הראשונה ששרנו את השיר, אך גם הוא קיבל משמעות אחרת, עם מותו של יוני.

יהי הכל שייך לכל

שיוכל להיטיב עמו:

הילד – לאשה האימהית, למען יגדל.

העגלה – לעגלון הטוב, למען ינהג בה היטב.

והאדמה – למשקים אותה מים, למען תִּתֵן פריה בעתו.

****

בעקבות הלילה המר והנמהר, שהחל ברצח הנערה שירה בנקי במצעד הגאווה בירושלים ונמשך בטבח משפחת דוואבשה בכפר דומא, שני פיגועים שנעשו בידי בני עוולה מבני עמנו, כביכול בשם הדת היהודית, צירפתי השנה למחזור דברים שכתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק, על המוסר הטבעי של האדם כלִבהּ של יראת השמים.

"אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה. סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי, הנטוע בטבע הישר של האדם, הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדיה. אבל אם תצויר יראת שמים בתכונה כזאת, שבלא השפעתה על החיים היו החיים יותר נוטים לפעול טוב, ולהוציא אל הפועל דברים מועילים לפרט ולכלל, ועל פי השפעתה מתמעט כוח הפועל ההוא, יראת שמים כזאת היא יראה פסולה".  

****

תודה לכל המשתתפים והקריינים בערב "כל נדרינו". תודה לשי שהקליט את הדיסק שליווה את הערב ולאהובה על סִיוּךְּ המחזורים ולתיירות על "הבזיליקום".

חברים שלא השתתפו ומעוניינים שאשלח אליהם את מחזור "כל נדרינו" תשע"ו, מוזמנים לפנות אליי, ואעשה זאת בשמחה.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל