אל בורות
המים / נעמי שמר
פינתי
השבועית ברדיו "אורנים", 29.9.15
בטקס ההלוויה של מוטי קירשנבאום, שנערך ערב סוכות במכמורת, שרה רונה
קינן את השיר "אל בורות המים". היה זה השיר היחיד בטקס.
זהו שיר הנושא של אחד מסרטי התעודה החשובים והיפים של מוטי קירשנבאום,
"בורות המים", משנת 1981. בסרט זה, בימים הקשים שקדמו להשלמת הנסיגה
מסיני ועקירת יישובי חבל ימית ומרחב שלמה, הפגיש קירשנבאום שני אנשי רוח, שניהם
אוהבי ארץ ישראל, המצויים משני עברי המתרס הפוליטי, למסע ושיח ברחבי ארץ ישראל.
עצם הבחירה בשיר הזה להלוויה, מעיד על החשיבות הרבה של הסרט ושל מסריו
בעבור מוטי קירשנבאום. הנושא היה ארץ ישראל ואהבת הארץ, כאהבה הניצבת מעל
הפוליטיקה, ושיכולה להיות משותפת לאנשים בעלי דעות שונות. יש כאן התרסה הן כלפי
אנשי ימין המנכסים לעצמם בלבד את אהבת הארץ ומדירים ממנה את מי שמוכן לחלק אותה,
והן כלפי אנשי שמאל הסולדים מעצם הרעיון של אהבת הארץ ורואים בה פטישיזם, פשיזם,
עבודת אלילים ועוד כהנה וכהנה ביטויים כיד הז'רגון האהובה עליהם.
אהבת הארץ היא מוטיב בולט מאוד ביצירתם של נעמי שמר ושל עמוס קינן.
והיא באה לידי ביטוי גם ביצירתו של קירשנבאום, בעיקר בסרטי התעודה שלו. בין
השניים, קירשנבאום היה קרוב יותר מבחינה פוליטית לעמוס קינן, אך העריך ואהב מאוד את נעמי שמר ויצירתה.
בערב מחווה לנעמי שמר ב-1991, עשור לאחר הסרט, אמר מוטי על נעמי:
"נעמי נתנה לדור שלנו את הצליל, את הטון. אלה השירים ששרנו כשהלכנו,
וכשישבנו, כשטיפסנו, כשטיילנו בכל שבילי ארץ ישראל. אלה השירים שליוו אותנו. היה
לי עונג עצום להוליך את נעמי שמר ועמוס קינן בין בורות המים, לוויכוח הכואב מאוד
על ארץ ישראל. זה היה בתקופת הנסיגה מסיני, בימים הקשים של עקירת נטוע, של הדבש
והעוקץ, המר והמתוק. החוויה שעברנו באותו חודש לא תמחק בשום צורה. כשהלכנו מכינרת
לשדות הרגשתי עוד יותר את התרומה העצומה של נעמי לבניית הקשר שלנו אל הארץ ואל
נופיה. היא נתנה לנו את ריח הארץ, את טעם הארץ, את תאורת הארץ, את קולות הארץ, את
כל אותם דברים שמחיידקים אותנו בווירוס של ארץ ישראל, שהוא חשוך מרפא... מאז שנעמי
התחילה להתבטא באופן פוליטי, היא הפכה ממשוררת ל"פזמונאית", אך האמת שכל
הסיווגים האלה הם תפלים. הרבה אחרי שכולנו לא נהיה פה, השירה של נעמי תמשיך ללוות את
מה שיקרה פה. וגם אם תקטן הארץ בקצת, השירה הזאת של נעמי שמר תעזור להשאיר אותה
שלמה... אילו הייתי צריך לתמצת ולמרכז את החוויה הארץ ישראלית הגדולה שהדור שלנו
חווה בבקבוק, ולשמר אותו לימים הבאים, מרכיב מרכזי בבקבוק הזה הוא שירתה של נעמי
שמר".
הסרט "בורות המים" משמעותי מאוד בעבורי. ביום שבו עמוס קינן
נפטר פרסמתי מאמר תחת הכותרת "בורות המים של עמוס קינן", ובהרצאות
ומאמרים רבים שלי על נעמי שמר אני מרבה לצטט מדבריה בסרט, ועשיתי זאת גם בפינה
הזאת.
הבחירה של מוטי קירשנבאום דווקא בנעמי
שמר ובעמוס קינן לא הייתה מקרית. שמר וקינן הם שני כותבים מוכשרים מאוד, בני אותו דור
(עמוס קינן היה מבוגר מנעמי שמר בשלוש שנים), יודעי ואוהבי עברית, יודעי ואוהבי תנ"ך,
שני אוהבי ארץ ישראל ויודעי ארץ ישראל שאהבת המולדת נוכחת מאוד ביצירתם. אך מקור האהבה
שלהם שונה כל כך, והמסקנות האופרטיביות אחרות כל כך.
אהבת המולדת של נעמי שמר היא אהבה יהודית
את מולדת היהודים. היא אוהבת את ארץ ישראל כארצו של עם ישראל, כחלק מראיה גלובלית המחברת
אותה לכל דבר יהודי - אל העם היהודי באשר הוא, אל ההיסטוריה היהודית לתולדותיה, אל
היצירה היהודית הרחבה על כל רבדיה.
אהבת המולדת של עמוס קינן היא אהבה ילידית,
כנענית; אהבה של בן הארץ האוהב את מולדתו וקשור אליה בעבותות. הקשר שלו לארץ אינו כיהודי
אלא כבן הארץ, ושותפיו לאהבה הזו אינם יהודים האוהבים אותה מברוקלין, ממוסקבה או ממרקש,
אלא בני הארץ הערבים, הדרוזים, הצ'רקסים. הזיקה ההיסטורית שלו אינה לעם ישראל, אלא
להיסטוריה של ארץ ישראל. אין הוא מחובר ליהודים שערגו לא"י מהגולה, אלא ליושבי
הארץ לדורותיה - מהתושבים הקדמונים הכנענים, שקדמו לבני ישראל, דרך בני ישראל העברים
וכל יושבי הארץ בשנות גלותו של העם היהודי. החיבור התרבותי שלו אינו ליצירה היהודית
אלא ליצירה הארצישראלית. התנ"ך - כן. התנ"ך נכתב בא"י והוא תשתיתו הרוחנית.
לעומת זאת, התלמוד הבבלי, ספרות הגאונים, ספרות ימי הביניים, סיפורי חסידים - לא. אלה,
שנוצרו בגולה, אינם שייכים לו, הוא אינו שייך אליהם, אין לו זיקה אליהם. בעבורו - זו
ספרות זרה.
נעמי שמר ועמוס קינן - אותה אהבה, אותה
מולדת, אך תשתית רוחנית ותרבותית כל כך שונה. ומסקנות פוליטיות הפוכות - נעמי שמר,
אשת א"י השלמה, מתנגדת לוויתורים על חלקי א"י, לוחמת בנסיגות. עמוס קינן
רואה בכל חלקי א"י את מולדתו, אך הוא תומך בנסיגה משטחי יהודה ושומרון והקמת מדינה
פלשתינאית בהם, במסגרת הסכם שלום. רק בנושא אחד הם
חלקו גם אותה מסקנה פוליטית – שניהם התנגדו לנסיגה מהגולן.
מוטי קירשנבאום, אחד היוצרים הדוקומנטריים המוכשרים ביותר שיצרו כאן,
היטיב להביא בסרטו את אהבת הארץ ונופיה, של נעמי שמר ועמוס קינן, שהיא גם אהבתו.
אם שיריה של נעמי שמר הם פס הקול של ארץ ישראל, ניתן לומר על פרי יצירת מצלמתו
שהיא תמונתה של ארץ ישראל, באותו בקבוק מטאפורי.
בורות המים הם סמלה של ארץ ישראל בשירתה של נעמי שמר. בטוב והחשוב
בשיריה, "ירושלים של זהב", אותה קינה שכתבה על ירושלים המחולקת ובלבה
חומה, ביטאה את כאבה במילים "איכה יבשו בורות המים", כאילו ברגע
שירושלים מחולקת וחלקה שבוי בידי אויב, בורות המים יבשו. אולי היא מרמזת לנבואת הזעם של ירמיהו: "כי
שתים רעות עשה עמי, אותי עזבו מקום מים חיים, לחצוב להם בֹּארות בֹּארות נשברים, אשר
לא יכילו המים". והנה, הבית שכתבה מיד בהגיע הבשורה המשמחת
על שחרור העיר העתיקה, נפתח במילים "חזרנו אל בורות המים".
וכאשר היא כתבה על אהבת ארץ ישראל
כעבור 14 שנים, בימים הקשים של עקירת נטועה, היא שבה אל בורות המים. "מאהבתי
/ הלכתי אל בורות המים / בדרכי מדבר, / בארץ לא זרועה. / מאהבתי / שכחתי עיר ובית
/ ובעקבותיך / בנהיה פרועה / אל בורות המים, אל בורות המים / אל המעיין אשר פועם בהר
/ שם אהבתי תמצא עדין / מי מבוע / מי תהום / ומי נהר".
הנביא ירמיהו אומר בנבואתו לירושלים (כלומר לעם ישראל), בשם האלוהים:
"זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת
כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". נעמי שמר שרה על עצמה, שכמו בני ישראל במדבר, גם היא הלכה בדרכי
מדבר, בארץ לא זרועה. ומה הניעה אותה? "אהבתי". לאן הוליכה אותה האהבה?
"אל בורות המים".
כמו בשירים אחרים, גם בשיר הזה נעמי שמר אינה מציגה את ארץ ישראל
ככליל השלמות, אלא מציגה אותה גם כמקום קשה. מקום ללא צל, מקום של סופות חול. אך
על כל אלה מכסה האהבה, אהבת מולדת. נעמי שמר ילידת הארץ, אך היא מזדהה עם החלוצים
שעלו לארץ הלא זרועה הזאת, וכותבת בשמם בגוף ראשון: "מאהבתי עזבתי עיר
ובית". אך בזכות האהבה הזאת, היא כותבת בבית הבא, "בניתי עיר
ובית".
כמו בורות המים, גם פירות שבעת המינים שהתברכה בהם ארץ ישראל מסמלים
אותה – התאנה, הזית והרימון. ובאהבתה לארץ היא שיכורה, ולא מיין, וכפי שמוטי
קירשנבאום הגדיר את אהבת הארץ כווירוס חשוך מרפא, כך נעמי שמר מתחייבת, שאהבת הארץ
תישאר אתה עד שתעצום את עיניה.
אהבתי מאוד את הביצוע של רונה קינן, בתו של עמוס קינן, בהלוויה של
מוטי קירשנבאום. יש לשיר ביצועים רבים ומכולם אני אוהב במיוחד את הביצוע המקסים של
עמיר בניון. אולם בפינה המוקדשת לזכרו של מוטי קירשנבאום, חשבתי שהביצוע המתאים
ביותר, הוא הביצוע המקורי, המופיע בסרטו, ביצועה של נעמי שמר.
"אל בורות המים", לזכרו של מוטי קירשנבאום. יהי זכרו ברוך!
מאהבתי
הלכתי אל בורות המים
בדרכי מדבר
בארץ לא זרועה.
מאהבתי
שכחתי עיר ובית
ובעקבותיך -
בנהיה פרועה -
אל בורות המים, אל בורות המים
אל המעין אשר פועם בהר.
שם אהבתי תמצא עדין
מי מבוע
מי תהום
ומי נהר.
רק אהבתי
נתנה לי צל בקיץ
ובסערת החול הנוראה.
רק אהבתי
בנתה לי עיר ובית
היא חיי, והיא
מותי מדי שעה.
אל בורות המים...
שם התאנה
ושם שתילי הזית
ופריחת הרימונים המופלאה
שם אהבתי
השיכורה ולא מיין
את עיניה תעצום לאט לאט.
אל בורות המים...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
