* האתגר של רוני אלשייך – בפני רוני אלשייך, המפכ"ל המיועד של המשטרה, משימות חשובות
רבות. דיכוי טרור האבנים בירושלים, שכעת בכותרות, הוא אחת מהן.
אולם המשימה החשובה ביותר הניצבת בפניו, שההצלחה בה היא תנאי הכרחי
ליכולת הפעולה של המשטרה ויכולתה להצליח, היא מהפכה תרבותית במשטרה.
משטרה ששבעה מניצביה ועוד קצינים בכירים בתוכה נאלצו לפרוש בשל
מעורבותם בפלילים, בשחיתות, בעבריינות מין ובשיתוף פעולה עם פושעים, היא משטרה
חולה. אין המדובר בתפוח רקוב אחד או בכשל נקודתי. מדובר במשטרה חולה, הנגועה בבעיה
תרבותית קשה.
אין המדובר רק בתדמית המשטרה. כמובן שהתדמית חשובה ביותר, שכן משטרה
אינה יכולה לפעול ללא אמון הציבור בה, אולם התדמית אינה נובעת מסיקור עוין או
בעיית יחסי ציבור, אלא ממציאות קשה.
יש לחזור ולהשתית את משטרת ישראל על העיקרון של דוגמה אישית – כל
שוטר, קל וחומר כל קצין, קל וחומר בן בנו של קל וחומר – קצין בכיר, חייב להיות
מופת של כיבוד החוק ושל נורמות מוסריות. יש לחזור למצב, שבו אם שוטר זוטר חצה קו
לבן, זו שערוריה של "אדם נשך כלב", להבדיל מהמציאות היום, שבה כבר אין
לנו כל ציפיות מהמשטרה.
טוב שהשר ארדן התעקש על מינוי חיצוני. במצב רגיל, ראוי שהמפכ"ל
יהיה אדם שהשוטרוּת היא מקצועו, אולם במצב הנוכחי, אסור שאדם שהנו חלק מן המערכת
הזו יעמוד בראשה, כי הוא לא יוכל לבצע את הטלטלה הנחוצה במשטרה. מי שהיה חלק
מהפיקוד הבכיר שחבריו צעדו בזה אחר זה לחדר החקירות, הוא אדם שלא ראה או ראה ושתק
והשלים, ואדם כזה לא יכול להוביל טלטלה ומהפכה.
* גאוות יחידה - עוד לפני שאלשייך היה ר', הוא היה מ"פ
וסמג"ד בגדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח בחטיבת הצנחנים. לא הכרתי אותו, הוא
הגיע לשם אחרי שהשתחררתי, אך את שמו שמעתי. הנה, עדין נטועה בי גאוות יחידה.
* ניתוח מפוכח של המציאות - בלקט "ניקוי ראש" ששודר בעקבות פטירתו של מוטי
קירשנבאום, הופיע טוביה צפיר בשיר סאטירי "שלמה סכינאי". הייתה זאת
סאטירה על מתקפת הליכוד והימין נגד מינויו של פרופ' שלמה אבינרי למנכ"ל משרד
החוץ (1975), כיוון שהביע במספר מאמרים תמיכה עקרונית במו"מ עם אש"ף אם
יכיר בישראל ובהקמת מדינה פלשתינאית. אבינרי גונה כמי ש"תקע סכין בגב
האומה", ועל כך נכתבה הסאטירה.
גם היום, במרומי גילו (82) וניסיונו העשיר, לא שינה אבינרי את עמדתו
העקרונית, שזה הפתרון הרצוי, ושאין פתרון אחר זולתו. ובדעותיו אלו, הוא כמעט הסמן
הימני של "הארץ", ומציג בו קו אידיאולוגי ציוני ברור, המנוגד לקו של
שוקן ורוב כותבי הדעות בעיתון.
במסה שפרסם בגיליון ערב סוכות, חזר אבינרי על טענתו שחלוקת הארץ לשתי
מדינות לאום, יהודית ופלשתינאית, היא הפתרון הרצוי, אך הוא גם ניתח ביושרה,
בפיכחון ובאומץ אינטלקטואלי את המציאות, והסביר, לא בפעם הראשונה, מדוע אין לפתרון
הזה היתכנות בעתיד הנראה לעין, ומכאן שאין כל פתרון לסכסוך בעתיד הנראה לעין.
הסיבה לכך, היא סירובם של הפלשתינאים לקבל את זכות קיומה של ישראל, וכמשתמע מכך,
חוסר נכונותם לשלום עמה.
כותב אבינרי: "התפיסה הפלשתינאית הבסיסית... מבחינתם אין כאן
סכסוך בין שתי תנועות לאומיות, אלא סכסוך בין תנועה לאומית אחת – הפלשתינאית –
ובין ישות קולוניאלית אימפריאליסטית – ישראל. לגישתם, סופה של ישראל יהיה כסופה של
כל תנועה קולוניאלית: היא תיכחד. יתר על כן, בתפישה הפלשתינאית היהודים אינם לאום,
אלא עדה דתית וזכות ההגדרה העצמית הלאומית, שהיא זכות אוניברסלית אינה חלה עליהם.
מסיבה זו, בתפישה הפלשתינאית ישראל כולה, לא רק שטחי הגדה המערבית, דומה לאלג'יריה
– ארץ ערבית שממנה סולקו הקולוניאליסטים הזרים; זוהי הסיבה לכך שישראל אינה מופיעה
במפות בספרי הלימוד הפלשתינאיים; מסיבה זו הם דבקים בדרישה שלא לוותר על זכות
השיבה של פלשתינאים לשטחי ישראל; מסיבה זו ההתעקשות הפלשתינאית הרשמית - מאבו מאזן
ועד סאיב עריקאת – שלא להכיר בשום צורה ואופן בישראל כמדינת הלאום היהודית. מבחינת
העמדה הפלשתינאית ישראל היא ישות לא-לגיטימית, שדינה להיעלם מן העולם".
אבינרי דחה גם את רעיון הקונפדרציה, בין השאר מן הסיבה הבאה:
"איך אפשר להרכיב מוסדות משותפים לקונפדרציה, שאחד ממרכיביה הוא מדינה
דמוקרטית (ישראל) והשני הוא ישות שאיני רוצה לאפיין את דמות משטרה מטעמי נימוס,
אבל מתוך התבוננות ברשות הפלשתינאית, מותר לומר כי היא תהיה דומה יותר
למדינת-מוחבראת ערבית מאשר למשהו המתקרב למודל דמוקרטי כלשהו".
באין פתרון אפשרי באופק, מציע אבינרי שורה של צעדים חד-צדדיים שעל
ישראל לעשות. את רוב הצעדים שהוא מציע אני שולל, ורק במיעוטם אני תומך. אני חולק
על עמדותיו והצעותיו המדיניות של אבינרי. אולם כאשר ניצב אדם הבוחר לא להתעלם מן
המציאות, לנתח אותה כמות שהיא, לא לאנוס אותה כדי שתתאים לעמדותיו הפוליטיות, יש
טעם בשיג ושיח רציני על הצעותיו. וגם מחלוקת אתו, היא מחלוקת רצינית, המתבססת על
מסד נתונים אמתי, ולא על חלומות באספמיה. לצערי, זו תופעה נדירה.
אגב, למה נזקק אבינרי להבהרה בסוגרים, שכאשר הוא מדבר על מדינה
דמוקרטית אחת, בקונפדרציה המדוברת, זוהי ישראל? הרי זה מובן מאליו. פשוט, הוא מודע
לכך שהוא כותב ב"הארץ", ושקוראי "הארץ" רגילים לקרוא בעיתונם
שישראל אינה דמוקרטיה אלא מדינת אפרטהייד גזענית.
* א"ב של חיילוּת – השעייתו של מפקד-הכוח הטיפש, שאחראי לאלימות כלפי צלמים ושבירת
ציודם, היא צעד מתבקש ומובן מאליו. אך העניין חורג הרבה מעבר לטיפול הנקודתי.
האם כל חייל צה"ל המוצב באיו"ש מתודרך לתפקידו בזירה
המורכבת של הקרב על התודעה, על מעמדה של ישראל, על תדמיתה של ישראל? האם חיילי
צה"ל מודעים לקמפיין הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל ולכך שפעולה מסוג זה כמוה
כמסירת תחמושת לידי האויב?
בסוג המלחמה שבה אנו נמצאים, התובנה הזו היא א"ב של חיילוּת,
וחובתו של צה"ל להנחילה לכל לוחם ולבטח לכל מפקד.
* חוק הרדיקלים השלובים - הציטוט שהבאתי בצרור הקודם מדבריו של מפקד
שייטת 13 על הבחירה לשלוח את לוחמיו לפעולות ממוקדות נגד הטרור בעזה, אף שניתן היה
לבחור בהפצצת האזור בידי חיל האוויר והרג המוני של אזרחים, עורר תגובות-פייסבוק של
אנשי ימין רבים נגד טוהר הנשק ומוסר הלחימה של צה"ל. אותם אנשי ימין רוצים צה"ל
אחר - צה"ל בדמות עלילות הדם של "שוברים שתיקה" וגדעון לוי.
* ושמחת בחגך – שתי כותרות בגיליון החג של "הארץ". רוגל אלפר:
"החגים הם מחלת נפש". גדעון לוי: "מי שרוצה להבין את הפסיכו
הישראלי". או שמא בלבלתי בין הכותבים לכותרות? לא משנה.
אדם נוסע בכביש הראשי נגד כיוון התנועה ומתקשר לאשתו כדי לספר לה
שכולם מטורפים.
* הפסקת אש – אני שומע בתקשורת על הפסקת אש בקונייטרה, אולם במו אוזניי אני שומע
שזאת רק חצי אמת. אש? כן. הפסקה? לא.
* קיטש – רפיק חלבי הציע להמשיך לקרוא לתכנית "לונדון וקירשנבאום"
בשמה, ושלונדון ינחה אותה לבד. וחשבתי, איזה צחוק קירשנבאום היה עושה מהנצחה
קיטשית כזאת.
* מודעות עצמית - קראתי ב"גלריה" ראיון עם מאיר
ויזלטיר, שבו הוא מתגולל על אלתרמן, ונדמה היה לי שאני קורא ראיון עם שחקן נבחרת כיתה
ד' בבית ספר נידח, המתנשא על מסי.
נגדיר בעדינות את ויזלטיר, כמי שאינו סובל
מעודף מודעות עצמית.
* שבוע שבוע – אני שומע מפעם לפעם רעיונות, על פיהם לא נהיה מדינה יהודית, נהפוך
ל"מדינת כל אזרחיה" ושאר הצעות מגונות מסוג זה. יודעים מה? יש לי רעיון.
אני בעד. 2000 שנה לא הייתה לנו מדינה? עכשיו 2000 שנה תהיה לנו מדינה. אח"כ
נדבר. פייר?
* הקהל בנמל – מידי שנה אני משתתף בכנס "הַקְהֵל", הפנינג ההתחדשות
היהודית של עמותת "פנים", עמותת הגג של ארגוני ההתחדשות היהודית בישראל.
היו שנים בהן השתתפתי ב"הקהל" כמלמד/מרצה/מופיע/מארגן. השנה הייתי פציינט
נטו.
מקור השם "הקהל" הוא המצווה מן התורה, לכנס את כל עם ישראל
בסוכות לקריאת פרקים מספר דברים, על מנת לחזק אותו, את אמונתו, את נאמנותו. אולם
במקור, המצווה הזאת נועדה רק לסוכות שלאחר שנת השמיטה, אחת לשבע שנים. סוכות
הנוכחי הוא לאחר שנת השמיטה, ולכן הוחלט לשנות את אופי האירוע.
הפעם הכנס לא נערך בסמינר אפעל, אלא ברוב עם בנמל ת"א, בכניסה
חופשית לכל האירועים. ואכן, הגיע לאירועים קהל רב ומגוון, שאינו נראה תמיד באירועי
ההתחדשות היהודית ויש לקוות שהצלחנו להגיע אליו. איך להגיע לציבור הרחב ולחבר אותו
לעולמנו – זו סוגיה מרכזית בעולם ההתחדשות היהודית, לאורך שנים.
לב האירוע היה בסוכה גדולה של קהילת "בית תפילה ישראלי",
אחת מקהילות ההתחדשות היהודית החשובות ביותר, הפועלת בת"א. שם נערכו המושבים
המרכזיים, אך היו מושבים בעוד 5 אתרים במתחם. הסוכה של "בית תפילה
ישראלי", פועלת לכל אורך החג, עד שמחת תורה.
אני השתתפתי במגוון של מושבים: במושב שהוקדש למסכת שכתב יריב בן אהרון
על "שירי עיר היונה" – האפופיאה הגדולה של אלתרמן על תש"ח, בהנחיית
מוקי צור ובהשתתפות יריב (בקרוב אכתוב על הספר). במפגש של דיאלוג בין הרב יואל בן
נון לבין בנימין יוגב – בוג'ה, חבר קיבוץ בית העמק, איש מכון "שיטים" –
מכון החגים הקיבוצי, ואחד מאנשי הרוח והתרבות המובילים בתנועה הקיבוצית, לרגל צאת
ספרו של בן נון "זכור ושמור – טבע והיסטוריה נפגשים בשבת ובלוח החגים".
צפיתי במופע הסאטירי המלבב "קלבת שבת", השתתפתי בטקס "הקהל"
ברוח הטקס המקראי בסוכת "ביורת תפילה ישראלי" ובשירה בציבור של שירים
העוסקים בתנ"ך.
היה זה עונג סוכות נפלא.
* הישראלית ה... – בעיצומה של השירה בציבור, האישה שישבה לידי קיבלה צלצול טלפון. היא
ענתה והחלה לדבר. כיוון שהשירה הפריעה לה, היא נאלצה להגביר את הקול וממש לדבר
בצעקות. הערתי לה בפעם הראשונה. היא לא הגיבה. הערתי לה בפעם השניה. היא לא הגיבה.
נחשו אם בתום השיחה היא התנצלה? ניחשתם נכון. נחשו מה היא עשתה כששוב צלצל הטלפון?
כל הכבוד, גם הפעם ניחשתם נכון.
* ביד הלשון
מותר האדם מן הבהמה – בחג הסוכות אנו קוראים את מגילת קֹהלת. ביטויים וצירופי לשון רבים
בשפה העברית – מקורם במגילה זו. אחד מהם הוא "מוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה".
אלא שהביטוי הוא התגלמות קיצונית של המושג "הוצא מהקשרו",
כיוון שבהקשרו משמעותו הפוכה לחלוטין. הפסוק אומר שהאדם אינו מותר מן הבהמה או
בלשון הטקסט: מוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן".
הפסוק המלא: "כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה
הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶםכְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל;
וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל".
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
