הבלוג של אורי הייטנר

אני קורא בימים אלה בהתרגשות ובהערצה את הספר "על שפת ים כינרת", בעריכתה של זאבה זבידוב מדגניה ב', המספר את סיפורם של שני מחנכים דגולים, שהעמידו דורות של תלמידים שהיו להם מורים לחיים – שושנה ועמינדב ישראלי. שושנה ועמינדב, המחנכים הנערצים, היו עמוד התווך של בית החינוך של קיבוצי עמק הירדן.

אני נפעם למקרא אישיותם, המופת החינוכי ותובנותיהם הפדגוגיות, והאופן שבו הנחילו לילדים ערכים אנושיים, יהודיים וציוניים ובראש ובראשונה את אהבת המולדת. התנ"ך והאגדה היו האמצעי החינוכי הראשון במעלה להנחלת אהבת ארץ ישראל.

היטיבה לנסח את תחושתם האותנטית של הילדים נעמי שמר, תלמידתם של השנים: "התנ"ך – זה עלינו!"

אי אפשר להבין את ההוד והגבורה של דור תש"ח, בלי להבין את החינוך שקיבלו, ובמרכזו – התנ"ך והתחושה הבלתי אמצעית שהונחלה לילדים, שהם מחיים את התנ"ך, בארץ התנ"ך, בשפת התנ"ך.

מספר משה דיין על מורו משולם הלוי. "אל סיפורי התנ"ך התוודעתי כשהייתי ילד רך. מורי, משולם הלוי, לא רק לימד ופירש את הספר המספר את ראשיתו של עמנו, אלא גם המחיש והנחיל לנו אותו. דברים שהיו לפני שלושת אלפים וארבעת אלפים שנה, כאילו היו בנו ולעינינו. המציאות שמסביבנו עזרה לדמיון לדלג על פני הזמן ולשוב לימי קדם, אל אבותינו ואל גיבורי עמנו. השפה היחידה שידענו ודיברנו הייתה העברית, שפת התנ"ך. העמק שגרנו בו, עמק יזרעאל, וההרים והנהרות שמסביבנו, הכרמל והגלבוע, הקישון והירדן, כולם כבר היו בתנ"ך. ... האבות היו אנשים שעזבו בתי אבות ואחים ויצאו ועמדו ברשות עצמם ועל כתפיהם נטל כבד – אמונה חדשה, יצירת עם חדש, והתיישבות בארץ חדשה. באנשי דגניה ונהלל, המקומות שגדלתי שם, ראיתי את ממשיכי דרכם, לא רק משום שבאו לארץ לא נודעת להם ועשאוה מולדתם, אל גם מפני שאף הם, כאבות, לא ביקשו להם חיים חדשים סתם, אלא שאלו לטעמם ולתכליתם, וראו לנגדם לא את ההווה בלבד אלא את העתיד; לא את עצמם בלבד אלא את זרעם אחריהם".

נהלל מופיעה בפרק שלנו, יהושע י"ט. "...וְנַהֲלָל וְשִׁמְרוֹן וְיִדְאֲלָה וּבֵית לָחֶם עָרִים שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן. זֹאת נַחֲלַת בְּנֵי-זְבוּלֻן...".

****

בפרק הקודם שלח יהושע שלושה נציגים מכל שבט ש"יָקֻמוּ וְיִתְהַלְּכוּ בָאָרֶץ וְיִכְתְּבוּ אוֹתָהּ". בילדותי, בתעודת בית הספר היסודי של עיריית ר"ג, נקרא מקצוע הגיאוגרפיה "כתיבת הארץ". פרק י"ט בספר יהושע הוא פרק של כתיבת הארץ. הפרק מתאר את הפרצלציה של ארץ ישראל לשבטים השונים ומשרטט את הגבולות והשטחים של כל שבט. קריאת הפרק, כמוה כמסע ברחבי ארץ ישראל. הדבר היפה ביותר הוא ריבוי השמות הקיימים היום כיישובים ישראליים. אין ביטוי יפה יותר למפעל הציוני של תחיית התנ"ך – העם שב אל אדמתו.

לא בכדי, מבין עשרות היישובים שהוזכרו בספר, ציינתי דווקא את נהלל. אשתי, יעל, היא בת נהלל, וזה 22 שנים, אני קשור בעבותות לא רק למשפחת שליין הנהללית, אלא גם למושב, שהיה לי למעין בית נוסף. סיפורה של נהלל, הוא סיפור תחייתה של נהלל המקראית, ששמה השתמר בשם הערבי מעלול, והקמתה מחדש כבכור המושבים, נהלל. ועל תל שִׁמְרוֹן, שבין נהלל ותמרת, מצוי בית הקברות של נהלל, שם טמון חמי אריק שליין, אליו הייתי קרוב מאוד, הוריו, אחיו ורבים מבני משפחתה של יעל.

כותב משה דיין: "המלך הכנעני אשר את נחלתו ירשתי אני, הוא מלך שִׁמְרוֹן מראון. על נחלתו קם כפר מגוריי, נהלל. כשבאתי עם הוריי לעמק-יזרעאל היו בשִׁמְרוֹן כמה בקתות חמר ובוסתן תאנים גדול. המקום נקרא בפי הערבים סמוניה, והמעיין המפכה בתחתית התל – עין סמוניה. התל עצמו, תל שִׁמְרוֹן, הוא גבעה צרה שצדה האחד, המזרחי, תלול וראשה גבוה ונישא מעל לכל הסביבה. המורה משולם הסביר שהשם שִׁמְרוֹן גזור מן המילה שמור, הגבעה שומרת על העמק. ... היום עמק יזרעאל זרוע יישובים ומרושת כבישי אספלט, אבל כשבאתי אליו לראשונה היה מראהו כבימי יהושע. בעמק רעו עדרי צאן ובקר, והכפרים נבנו על הגבעות המקיפות אותו. שני הכפרים הסמוכים לשמרון, נהלל ויפיע, הנזכרים בתנ"ך, נקראו בפי הערבים מעלול ויאפהא. גם הם שכנו על גבעות הצופות אל העמק וגם לרגליהם נבעו מעיינות מים והריקו תאנים ותותים וגפנים.     

את חלקות האדמה חילקו אנשי נהלל ביניהם בגורל. בחלקו של אבי נפל שדה שקצהו נוגע בתל שמרון. אדמה משובחת הייתה, קרקע עידית קלה, אפורה. בערבית קוראים לה חרבה – אדמת חורבות, והיא תערובת של אפר וצמחים שהקריבו. הגשמים והרוחות סחפו אותה מהתל הגבוה וריפדו בה את סביבותיו.

... לאחר כיבוש יהושע נפלו שִׁמְרוֹן ובנותיה בגורל לשבט זבולון. נהלל ועוד שלוש ערים הופקעו מבני זבולון ויוחדו ללוויים. שבט לוי, שלא ניתנה לו נחלה, פוזר בקרב שאר שבטי ישראל. נהלל, יוקנעם קרתה ודמנה נמסרו לבני משפחת מררי משבט לוי.

כאשר למדנו זאת ראיתי בכך אצבע אלוהים. לפי מסורת משפחתנו אנו לוויים. אמנם התקשיתי מעט להסביר לחבריי בכיתה מדוע שונה השם מררי ונהיה דיין... יום אחד, בעת החריש, מצאתי ידית של כד מהתקופה הישראלית ועליה טבועה בכתב העברי הקדום הכתובת 'למלך'. שארית הכתובת הייתה שחוקה. גם גדעון חן, בנו הצעיר של שכננו, מצא על תל שִׁמְרוֹן אבן גדולה ועליה חרותה מנורה בת שבעה קנים, אולי מצבת קרב מימי בית שני. אין עדות טובה לישיבתנו כאן יותר מן האבנים. איש לא יוכל להכחיש את דבריהן. גם יהושע ידע זאת. הוא אמר אל בני ישראל: 'הנה האבן הזאת תהיה בנו לעדה, כי היא שמעה את כל אמרי ה' אשר דיבר עמנו'. האבנים היו כאן בימי יהושע, ראו ושמעו את המתרחש ועכשיו הן מעידות על כך".

גם בספר היובל של נהלל, ניתן מקום ניכר לזיקה למקום שבו ישבו ופעלו אבותינו. "כבר הוגד וגם סופר מה ראו ומה מצאו קומץ הראשונים בבואם באותו יום של ח' באלול תרפ"א להתנחל באדמת העמק, שאך זה עתה קמה לישראל לקניין נצח: ביצות, שממה, תלי חורבות וקברים, אך לא זה היה נופה המקורי של 'ארץ קישון', כי אדמת מזרע אדמת העמק, אסמה של הארץ, מקום מושב להמון אדם רב... כאן התנחלו שבטי ישראל וכאן, על נחל קישון ניהלו את מלחמתם במלך חצור, מושלה הכנעני של צפון הארץ, כאן התערו שבט זבולון ושבט יששכר, כאן היה מרכז תרבותי בימי בית שני, מושב הסנהדרין לאחר חורבן הבית; הרומאים החנו כאן את לגיונותיהם ואחריהם פרסים, ביזנטים, סלג'וקים צלבנים, מוסלמים, ממלוכים, ערבים, תורכים ובריטים. ארץ הקישון העשירה הפכה אחוזת-מלך ועובדה על ידי אריסים. אט אט נשמו השדות, נסתתמו המעיינות והפכו ביצה ממארת. צריך היה להתחיל הכל מבראשית".

בישיבת האסיפה המייסדת של המושב, השתתף א.ד. גורדון. מתוך דבריו בישיבה: "העולם נוהג לראות בעבודה סבל, אשר צריך להשתחרר ממנו. אנו רוצים למצוא בעבודה, בפעולה ויצירה את תוכן החיים. ... אנו מבקשים בחיים חדשים את טעם החיים ואת אושר החיים, בפעילות גופו ורוחו, בעשיה ויצירה".

כך, בעשיה ויצירה, החלוצים התחילו הכל מבראשית, הפכו את הביצה לארץ נושבת, והחיו את ארץ התנ"ך.

זו תמצית סיפורה של הציונות.

* 929