* חסידי אומות העולם - בעקבות הדיון ב"אולפן שישי"
בערוץ השני, נדמה לי שהמצוד אחרי רוצחי משפחת הנקין נועד להעניק להם אות חסידי אומות
העולם, על כך שלא רצחו את הילדים.
* פראי אדם – נשיא המדינה ראובן ריבלין ספד בשם עם ישראל ומדינת ישראל לאיתם
ונעמה הנקין, שנרצחו בידי מחבלים בפיגוע בשומרון. נשיא המדינה ביטא את האחדות
הלאומית הממלכתית של עם ישראל בהוקעת הטרור ובמאבק בטרור.
לעומתו, חבורת פראי אדם באו למקום כדי לרקוד על הדם, ובהזדמנות חגיגית
זאת שיהודים נרצחו לקיים אורגיה של שנאה והסתה נגד הנשיא. בראש כנופיית הפרחחים
עמדו בריון הקשקשים עוכר הדין איתמר בן גביר וראש הקו-קלוקס-קלאן הישראלי
גיבשטיין, שהשתוללו ותקפו את הנשיא.
כן, למרבה החרפה, גם בני הבליעל הללו הם בני עמי.
* בנט חוזר לסורו – השר נפתלי בנט חוזר לסורו. כמו ב"צוק
איתן", שוב מנצל בנט משבר ביטחוני כדי לעשות הון פוליטי, תוקף את הממשלה שבה הוא
חבר, בניגוד לעקרונות הבסיסיים של האחריות המשותפת ומפציץ את התקשורת בהצהרות פופוליסטיות.
* סטירת לחי – שערוריית כחלון ומתווה הגז, על כל הזיגזגים וההתפתלויות הכרוכות
בה, היא סטירת לחי לאזרחי ישראל וסטירת לחי מצלצלת לבוחריו. אני כותב זאת כאחד מבוחריו.
אגב, גם היום ספק אם הייתי מוצא אלטרנטיבה טובה יותר, אך אכזבתי גדולה
מאוד.
* היסטריית ניגוד העניינים – כחלון הציב על ראש שמחתו את המאבק בריכוזיות במשק, שבה יש לו, ללא
ספק, קבלות יותר מלכל פוליטיקאי אחר. אמנם במרכז הרפורמות שהוא הציג בנושא צמצום
הריכוזיות, הוא העמיד את שבירת קרטל הבנקים, אך גם התחייבותו להיאבק נגד מונופול הגז
הייתה חד משמעית ומבטיחה.
ועם זאת, יותר משמפריעה לי עריקתו מהמאבק במונופול, מפריעה לי עצם השתמטותו
מן העיסוק בנושא. הייתי מכבד יותר אמירה שלו, שבמצב הקיים, בתיקונים אלה או אחרים,
הוא סבור שאין מנוס מלאשר את עסקת הגז, מאשר את הסתתרותו מאחורי "ניגוד
העניינים".
כחלון לא המציא את היסטריית ניגוד העניינים; לא הוא הפך אותה למפלצת.
ההיסטריה הזאת היא פרי באושים, אחד מרבים, של המשפטיזציה של הציבוריות הישראלית.
בעניין הזה יש מקום לרפורמה תודעתית משמעותית, שכן הנושא הוא בלב
המשילות בישראל. לשר לא יכול להיות ניגוד אינטרסים, בין האינטרס הלאומי לו הוא מחויב,
לבין אינטרס אחר (אלא אם כן מדובר באינטרס עסקי מובהק של קרוב משפחה מדרגה ראשונה,
וגם זה רק כדי למנוע לזות שפתיים). מה פירוש "הנ"ל חבר שלי"? מה
ההגדרה המשפטית של "חבר", שתשחרר שר מאחריות לנושא בעל חשיבות לאומית
שבתחום סמכותו? ממתי קשרי חברות הם מספיק הדוקים כדי שייחשבו "ניגוד אינטרסים"?
הרי כחבר בממשלה שר מקבל החלטות בענייני חיים ומוות. האם שר לא יוכל להשתתף בהכרעה
ביטחונית כי הבן של חבר שלו משרת בצה"ל?
אדם שאינו יכול לפעול על פי האינטרס הלאומי כאשר הוא מתנגש עם אינטרס
פרטי של חבר שלו, אינו מתאים לתפקיד שר ואינו ראוי להיות שר. אין כל סיבה לפסול שר
מעיסוק בנושא בשל חברותו לבעל עניין ואין כל סיבה ששר יפסול את עצמו מאותה סיבה.
כל שנדרש מהשר, לדעתי, הוא גילוי נאות. עליו להצהיר רשמית ופומבית על יחסיו עם בעל
העניין, אף שבכך הוא מזמין ביקורת ציבורית על כל החלטה שיקבל בנושא. לאחר הגילוי
הנאות, עליו לפעול על פי האינטרס הציבורי המחייב אותו.
* המבחן של כחלון – על אף האכזבה שכחלון הנחיל עד כה לאזרחי ישראל ובעיקר לבוחריו, הוא
עדין בראשית תפקידו, ועוד נכונו לו הזדמנויות רבות לפעול לתיקון המשק והחברה
הישראליים. על כך הוא יבחן.
* גזרתם ושמרתם? – כך כתבתי לפני ימים אחדים, כאשר אלשייך
עוד היה ר': "גזרו ושמרו - דתי ימונה למפכ"ל המשטרה. חכו חכו למאמר הקרוב
של ספי רכלבסקי". לא נביא אני ולא בן נביא. פשוט, המסית והמדיח הסדרתי הזה אינו
יכול אחרת. הוא כל כך צפוי. בעיניו, די בכך שאדם הינו דתי, כדי שיהיה פסול מראש לכל
תפקיד. המסית והמדיח הסדרתי אינו מסוגל להפתיע.
כותרת מאמרו: "קוקיאני, משיחיסט, חי תיאולוגיה". כאשר הוא
כותב "קוקיאני", אין הכוונה לתורת הרב קוק, אלא לסילופה הבוטה בערימת
השטנה "חמורו של משיח" שכתב המסית והמדיח הסדרתי.
במאמר אפשר למצוא את החומר הלעוס הקבוע של המסית והמדיח הסדרתי: "גזעני...
אפרטהייד... מגורים מחוץ לגבולות ישראל בניגוד לחוק הבינלאומי אינם חוקיים...
גזעני [כבר אמרתי?]" וכן הלאה וכן הלאה.
ועכשיו, גזרו ושמרו: מעתה ולאורך כל הקדנציה של אלשייך, המסית והמדיח
הסדרתי לא יחדול ממאמצי הדה-לגיטימציה נגדו. כפי שנהג, למשל, כלפי השר שי פירון,
שגם הוא, רחמנא לצלן, דתי.
* סימון מתנחלים – גדעון לוי לא פראייר. למחרת פשקוויל ההסתה של רכלבסקי נגד מינויו
של אלשייך, גדעון לוי פרסם פשקוויל, בו הוא מתחרה עמו בארס ובשנאה. הוא פוסל את
אלשייך משני טעמים – העובדה שחי בעבר ביו"ש והעובדה שבא מהשב"כ. באשר
לטעם הראשון, הוא אף הגדיר בעצמו את המשימה המקארתיסטית: "סימון
מתנחלים". השאלה היא איך לסמן מתנחלים (ומתנחלים לשעבר). אפשר, למשל, בטלאי
צהוב.
* יצחק רבין כמו שהיה – רצח רבין היה יום שחור למדינת ישראל, לעם ישראל, אחד הימים השחורים
בהיסטוריה היהודית. יום שבו בן עוולה רצח את ראש הממשלה הנבחר של מדינת ישראל. אבל
כבד וזעזוע עמוק פקדו את החברה הישראלית כולה, למעט שולי השוליים של שולי השוליים
של שולי השוליים של השוליים המטורפים בקצה הימין הרדיקלי.
יום השנה לרצח רבין הוא יום זיכרון ממלכתי לרצח – יום משותף לתומכי
מדיניותו האמתית ומתנגדיה וגם לתומכי מדיניותו המדומה, כפי שסילפו אותה במשך השנים.
הניסיון להפוך את היום הזה ליום ממלכתי של הזדהות עם מדיניותו של רבין, או ליתר
דיוק עם המדיניות המדומה שסילפו אותה במשך השנים, הייתה מעשה נואל. משמעות המעשה
היא אמירה, שהאסון אינו רצח ראש הממשלה של מדינת ישראל בשל ויכוח פוליטי בין עמדות
לגיטימיות בדמוקרטיה, אלא שנרצח ראש ממשלת "המחנה" כביכול בידי
"המחנה" השני. היה זה ניסיון נואל וציני לעשות הון פוליטי מהשבר הלאומי,
באמצעות יום הזדהות ממלכתי עם קו פוליטי מסוים. התוצאה הייתה בומרנג, ניכור של חלק
ניכר מן הציבור כלפי יום הזיכרון לרבין.
בשנים האחרונות, יותר ויותר אנשים מבינים זאת, והדבר בא לידי ביטוי
בכך שעצרת הזיכרון לרבין השנה תכלול את כל תנועות הנוער הציוניות, מימין ומשמאל,
מ"בני עקיבא" ובית"ר עד השומר הצעיר.
יוסי שריד, כמה לא מפתיע, יוצא חוצץ נגד העצרת המשותפת במאמר ארסי
ב"הארץ". הוא רוצה עצרת ל"יצחק רבין כמו שהיה".
כמו שהיה?
יצחק רבין כמו שהיה, הוא רבין שבנאומו האחרון
בכנסת לפני הרצח הציג את תכנית הסדר הקבע ובה הקווים האדומים הבאים: "גבולות מדינת
ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור
לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים
אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את
גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת
הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת,
ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים.
להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".
זו מורשתו המדינית של רבין, כמו שהיה.
יצחק רבין כמו שהיה, הוא ראש הממשלה ושר
הביטחון שב-1993 הודיע שיחרים את טקס הענקת פרסי ישראל שכן אינו מוכן ללחוץ את ידו
של ישעיהו לייבוביץ', כיוון שהלה מטיף לסרבנות. יצחק רבין כמו שהיה, הוא האיש שיוסי
שריד ראה בו יריב מר וקשה ונהג בו כפי שיוסי שריד נוהג ביריבים מרים: המציא את העלילה
כאילו מדובר באלכוהוליסט ובמשך שנים פמפם אותה, עד שהפכה כמעט ל"עובדה".
* אפרופו יוסי שריד – כמעט בכל מאמר ושידור שלו בחודשים האחרונים, שריד יותר מרומז
שהממשלה וכוחות הביטחון בכוונה אינם מפענחים את הרצח בכפר דומא. אני נותן לשריד את
הקרדיט שהוא לא הידרדר באמת למצב המנטלי חשוך המרפא, שבו הוא מאמין בשקר הזה,
וסבור שהממשלה וכוחות הביטחון רוצים שהרוצחים יהיו חופשיים וימשיכו לשרוף תינוקות.
לא, הוא יודע שזה שקר, כפי שהוא ידע שהעלילה על יצחק רבין האלכוהוליסט היא שקר,
אלא ששקר הוא בעיני שריד כלי פוליטי לגיטימי בארסנל המחלוקת הפוליטית; השחרת היריב
מקדשת את כל האמצעים.
הרוצחים הנתעבים שביצעו את הטבח במשפ' דוואבשה יתפסו בסופו של דבר.
ומה יגיד אז שריד? האם הוא יתנצל על העלילה השפלה? הצחקתם אותו.
* לא למד כל לקח - בספרו של שייקה בן פורת "שיחות עם יוסי שריד", אחרי רצח
רבין, שאל בן פורת את שריד על העלילה הנבזית שהמציא על רבין האלכוהוליסט.
תשובתו של שריד: "זה לא
היה עניין אישי. אבל תהום הייתה כרויה בינינו, קודם כל בגלל מלחמת לבנון, כשיצחק יעץ
לשרון 'להדק, להדק', ואח כך בשנות האינתיפאדה כשקרא לשבור להם את העצמות. יחסים מידרדרים
בגלל חילוקי דעות בשאלות שעל סדר היום. דבר לא קירב אותנו. כל מה שקרה, רק הרחיק אותנו
זה מזה. ...
ש. עד כאן המחלוקת המדינית עם רבין. אבל
על כך שהכפשת את רבין בעניין הרגלי השתיה שלו, אתה מוכן לדבר?
– זאת הייתה שגיאה ואני מצטער על זה. לא
רק בגלל העוול שגרמתי ליצחק רבין, אלא גם בגלל הפגיעה בעצמי. אני מצטער על כל פעם שהשתמשתי
בביטויים בוטים, והנחתי לוויכוח, שהיה באמת לשם שמים, לגלוש לפסים אישיים. על כל הביטויים
האלה אני מצטער. זה לא הוסיף לי, זה לא הועיל לי, זה לא תרם להשקפותיי, זה לא עזר לי
להשפיע, ורק קלקל את השורה. לו יכולתי למחוק את הדבר הזה, הייתי מוחק אותו. ... כשאתה
צעיר, אתה משלה את עצמך שפרובוקציה תועיל לך בדרך כלשהי. אדם מבוגר יודע שפרובוקציה
עושה את ההיפך. יש כאלה שלא למדו את זה עד היום. אני למדתי מזה לקח. ... הסיפור על
רבין היה פשוט מיותר. זה היה יצר שהייתי צריך להתגבר עליו. חשבתי שאם יש ויכוח ויש
מלחמה על דברים באמת חשובים, זה נותן לגיטימציה להשתמש בכל הכלים שעומדים לרשותי. היום
אני יודע שה לא נכון".
יוסי שריד הזקן, איש נרגן, מר וממורמר, לא למד כל לקח. הוא הרבה יותר
פרובוקטיבי ושונא מכפי שהיה בצעירותו. ויותר מאי פעם הוא משתמש בכלי ההסתה, השטנה
והפרובוקציה העומדים לרשותו.
* בפירוש הרחב ביותר של המושג - בנאום המורשת המדינית שלו ערב רציחתו, אותו ציטטתי קודם, השתמש
רבין במילים: "בקעת הירדן בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה". פעמים רבות
ציטטתי את דברי רבין, ולא אחת נשאלתי למה כוונתו של רבין. מהו הפירוש הרחב ומהו
הפירוש הצר של בקעת הירדן?
הפירוש הצר של המושג בקעת הירדן, הוא הרצועה
הבקעתית הצרה משני צדי כביש 90. אגב, היא עצמה רחבה יותר ממה שנתניהו נאבק עליו. במו"מ
שניהל על הבנות קרי, נתניהו דרש "נוכחות צבאית לאורך נהר הירדן". הפירוש
הרחב של בקעת הירדן, הוא בקעת הירדן כפי שצייר אותה מורו ורבו של רבין, יגאל אלון,
בתכנית אלון. בנאום שנשא אלון בוועידת הקיבוץ המאוחד בשפיים ב-1976 (הוועידה שבה הוחלט
על הקמת הקיבוץ שלי, קיבוץ אורטל בגולן), הוא היכה על חטא על השימוש במושג "בקעת
הירדן", שעלול להתפרש באופן מצומצם ומצמצם: "לגבי שמה של בקעת הירדן, אני
מודה שיש כאן בעיה. כאשר אנחנו מדברים על בקעת הירדן, הכוונה היא לרצועה רחבה למדי
שבאגפה המזרחי היא נשענת על הנהר, ובאגפה המערבי היא נשענת על גב הבקעה שגובהו, במקומות
מסוימים, אינו נופל מגב ההר המאוכלס בצפיפות במרכז השומרון, ובחלקו אולי עולה עליהם
בגובהו. הרצועה היא בהחלט אינה רק בקעתית".
אלון נהג להזכיר, לצד בקעת הירדן, את מדבר
יהודה, וכך הגדיר אותו באותו נאום: "מדבר יהודה, כפי שאני מגדיר אותו, זה מקריית
ארבע עד ים המלח, ומאזור כביש יריחו ירושלים עד לנגב. זה מדבר גדול, דליל אוכלוסין,
עם אפשרויות התיישבותיות לא מבוטלות ואנחנו כללנו אותו בתחומים שראויים ליישוב".
* העולם החופשי: החטא ועונשו – ולדימיר פוטין, נשיא רוסיה, הוא בראש ובראשונה דיקטטור. הדיקטטורה
שלו אינה טוטליטרית ורצחנית כמו הדיקטטורה הסובייטית ושלטונו אינו רקוב ומושחת
כשלטונו של ילצין, אך הוא דיקטטור, וככל שעוצמתו הבינלאומית גדלה והולכת, כך הולך
ומתעצם כוחה של הדיקטטורה בעולם, כך הולך ומתכרסם כוחה של הדמוקרטיה בעולם.
בזירה הבינלאומית פוטין הוא בראש ובראשונה בן בריתם של הדיקטטור רוצח
ההמונים אסד ושל איראן, בירת הקנאות הג'יהאדיסטית. אין הוא אויב של ישראל והציונות
כמו המשטר הקומוניסטי, אולם הוא קודם כל בן ברית של המרים באויבי ישראל. ולכן, ככל
שהוא הופך למנהיג עולמי חזק ומשמעותי יותר, הדבר פוגע בעולם החופשי ובישראל.
מעמדו הבינלאומי כמנהיג חזק ובעל עוצמה, הוא תוצאה ישירה של חולשתו
הבינלאומית של אובמה. פוטין ממלא את הוואקום המנהיגותי שהשאיר אובמה, בעיקר במזה"ת.
אובמה הוא החטא של העולם החופשי. פוטין הוא העונש.
* מוצר צריכה בסיסי – עוד עשרה קרבנות שווא של הסעיף המטורף בחוקה האמריקאית המתייחס
לנשק קטלני כאל מוצר צריכה בסיסי ומאפשר לכל זב חותם לרכוש אותו. עוד טבח, ומתי הם
ילמדו?
הנשיא אובמה ראוי לשבח על ניסיונותיו לאורך כל הקדנציה שלו לשנות את
החוק, ניסיונות שלא צלחו עד כה. וחבל שאת התובנה העומדת מאחורי ניסיונותיו, אין
הוא מכיל על המערכת הבינלאומית ועל נשק להשמדה המונית. כה חבל, שמי שמנהל בגבורה
מערכה שנועדה למנוע מפרט מטורף נגישות לרובה, מנהל בנחישות מערכה שתאפשר למדינה
מטורפת נגישות לנשק גרעיני.
* מהלך שנדון לכישלון - בראיון ל"7 לילות" ציין המשורר שלומי חתוכה מחבורת
"ערס פואטיקה", שאין לו כל עניין להופיע במוסף הספרותי של בני ציפר
(המוסף הספרותי של "הארץ"). במקביל לפרסום הראיון, באותו ערב שבת, העמוד
הראשון של "המוסף הספרותי של בני ציפר", הוקדש ברובו לשלומי חתוכה.
נכון, חתוכה לא פרסם שם את שיריו והוא לא בחר במה יעסוק המוסף. אולם יש בכך איזו
סמליות לפוזה של חתוכה, שיש בה לא מעט זיוף.
חתוכה הוא משורר מוכשר, כמו גם חבריו ל"ערס פואטיקה" עדי
קיסר ורועי חסן. אולם אין די בכישרון פואטי כדי להיות משורר גדול. מה שהופך משורר
מוכשר למשורר גדול, הוא רלוונטיות ואמת. אין הרבה אמת ובטח לא רלוונטיות בניסיונה
של הקבוצה הזאת להחיות בכוח את הבעיה העדתית ולהילחם את מלחמת המאסף שלה.
מלחמת המאסף הזו היא נגד הזרם ההיסטורי הטבעי של התפתחות החברה
הישראלית. יש שסעים בחברה הישראלית, חלקם למרבה הצער אף מתרחבים, אך השסע העדתי
הולך ונעלם. הוא נעלם בדרך הטבע, דרך האהבה, הזוגיות, הנישואין, המשפחה, הילדים.
יותר ויותר ילדים כבר אינם יכולים להשיב היום על השאלה האנכרוניסטית האם הם
"מזרחיים או אשכנזים" ובעוד דור ולכל היותר דורותיים לא ימצא כמעט ילד שיבין
את השאלה המוזרה. אף ספר שירה לא יוכל לעצור את זרימת ההיסטוריה.
יוצרים, אמנים ואנשי רוח כארז ביטון, אמנון שמוש, חביבה פדיה, מאיר
בוזגלו ושלמה בר פועלים להנכחת תרבות המזרח, היצירה היהודית בארצות המזרח, המוסיקה
המזרחית כחלק מן התרבות היהודית ישראלית. בכך הם תורמים תרומה אדירה למהלך הציוני
של מיזוג הגלויות ובניין אומה; הם מרחיבים את המהלך, מעשירים אותו, מעמיקים אותו ומשבחים
אותו. להבדיל מהמפעל התרבותי הקונסטרוקטיבי החשוב הזה, אנשי "ערס פואטיקה"
מנסים לפמפם בדלנות, הסתגרות ושנאה לאשכנזים ול"אשכנזיוּת" [אין באמת
דבר כזה "אשכנזיוּת"]. ואף שהשנאה הזאת מעוררת בי סלידה, אין היא מדאיגה
אותי כלל, כי אין לה ולא תהיה לה השפעה אמתית על תהליך העומק הבלתי הפיך של
הציונות.
גם תיאורם ההיסטורי את "השואה" ש"הגזענים
האשכנזים" גרמו למזרחים לא ידגדג את התודעה ואת התרבות הישראלית, לא רק בשל
הבוטות שלו, אלא בעיקר בשל הזיוף שבו. בתהליך מיזוג הגלויות נעשו שגיאות רבות,
וכמו כל מהפכה הייתה בו לא מעט כוחניות. נפגעי הטעויות הללו היו שפת היידיש ותרבות
היידיש לא פחות מתרבות המזרח. הטעויות הללו היו חלק ממהלך חיובי וחשוב של בניין האומה.
היום נכון לתקן את הטעויות הללו, ולהחזיר ללב התרבות הישראלית את מיטב הניגון
שנזנח לשווא. הניסיון להמיר מהלך תרבותי כזה, במהלך של מלחמת עדות, נדון לכישלון,
וטוב שכך.
* רגעי החופש של אולמרט – כיצד מנצל אהוד אולמרט את רגעי החופש שנותרו לו, עד שימצא את עצמו
בקרוב במקום הראוי לו? מתראיין לאל-ג'זירה ושם מגן על אבו מאזן ותוקף את נתניהו.
והתופעה הזאת היה ראש ממשלת ישראל...
* אושפיזין בגבעה – תומר קידר מקיבוץ נגבה ותום כיתאין מהיישוב היהודי-ערבי נווה שלום,
שני חברים קרובים מנעוריהם, שניהם לוחמי פלחה"ן חטיבת הנח"ל, נפלו באסון
המסוקים.
הוריו של תומר, חגית ויואב, הקימו לזכר חללי אסון המסוקים את הגן
הבוטני הארצישראלי גבעת תום ותומר. על גבעה, סמוך לנגבה, ניטע הגן. במקום, שביל
הנצחה ולאורכו שמותיהם ומעט פרטים על כל 73 חללי אסון המסוקים וצמחיה משולטת של
צמחי ארץ ישראל. בהליכה על השביל נשמע השיר "הרעות". המקום מוקף בדגלי
ישראל.
לפני שבועות אחדים, ולא בפעם הראשונה, המקום נפגע מוונדליזם וגניבה.
ברוך שחר, מתנדב במקום ובכלל איש רב פעלים, בעיקר בתחום הזמר העברי, ארגן בעקבות
זאת בחג הסוכות יום של מפגשי שיח, הידברות וסובלנות.
הוזמנתי להרצות באירוע, ויותר מהרצאה היו אלה לימוד ושיחה, תחת
הכותרת: "הציונות – מקלט או ייעוד". משתתפי השיחה היו מגוונים מאוד
בהשקפות עולמם, והיה זה דיון נוקב על מהות הציונות ופניה של מדינת ישראל.
* נגבה כסמל – מבחינתי, השתתפות באירוע כזה, היא בראש ובראשונה עליה לרגל לנגבה.
אין כנגבה סמל לציונות שורשית, אמתית – סמל של היאחזות באדמה בכל מחיר, של נחישות
וגבורה.
הקדמתי את הגעתי למקום, כדי לבקר באתרי הגבורה של תש"ח, אותם
פקדתי לאחרונה בכיתה י', לפני 37 שנים. ביקרתי במונומנט ההנצחה – פסלו של רפופורט
לזכר 43 חללי ההגנה על נגבה, סובבתי בין קברות הנופלים, הטנק המצרי, הטרקטור
הראשון, מגדל המים. לצערי, מוזיאון חומה ומגדל היה סגור.
* ולכולם יהיה מקום – ישראל דהאן, טכנאי מכונות כביסה מקריית שמונה, הוא אדם בעל ידי
זהב, לב חם וענווה. מידי שנה הוא בונה בחצר ביתו סוכה ענקית, מושקעת, מאובזרת,
מדוגמת ומקושטת כפי שלא ראיתי באף סוכה אחרת.
לאורך כל החג, הסוכה מלאה באושפיזין – אנשים המכירים את המשפחה ושאינם
מכירים; הם שמחים לארח כל מי שרק רוצה לעבור, לבקר, לראות, לשבת בסוכה.
לאורך החג, הם מארחים שיעורים שונים, המתקיימים בדרך כלל בבתי הכנסת
בעיר. השנה הם אירחו גם את בית המדרש הגלילי "מעגלים" שאני חבר בו. שולחן
עמוס כל טוב לעייפה המתין לנו והסוכה הנאה, המרחיבה דעתו של אדם, עשתה את הלימוד
שלנו לחוויה גדולה.
* ביד הלשון
סוף לכל דוור – שירה של להקת "כוורת" "יויה" מלהטט במשחקי
מילים וניבים. בין השאר מופיע בו הבית הבא:
אח שלי אסף בולים
לכן עבד בדואר.
היה מחלק ת'מכתבים
קיבל אפילו תואר.
יום אחד פקח הבחין
שאסף גם מכתבים,
מהג'וב מיד פוטר
כי יש סוף לכל דוור.
בערב שירה בציבור, שבו השתתפתי לאחרונה, נכתב במצגת "כי יש סוף
לכל דבר". אין פה כמובן שגיאת כתיב. יש כאן דבר הרבה יותר גרוע – שגיאת הבנה
והוצאת העוקץ מן השיר.
לפחות הוקפד במצגת על "טובעים השנים מן האחד".
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
