הבלוג של אורי הייטנר

בספר הילדים "אוזו ומוזו מכפר קקארוזו" מספר אפרים סידון על שני אחים אוהבים ואהובים, שאי הבנה קטנה הפכה את אהבתם הגדולה לאיבה תהומית. ומשני צדי החומה שבנו ביניהם, הלכה וטפחה האיבה בין צאצאיהם וצאצאי צאצאיהם, מבלי שמישהו ידע ממה זה התחיל, על מה ולמה.

בפרק כ"ב אך כפסע היה מפני תרחיש מר ובעיקר נמהר כזה, של קרע בין שנים וחצי השבטים שבעבר הירדן המזרחי, ראובן, גד וחצי המנשה לשאר העם, בשל אי הבנה קטנה ובשל חשדנות גדולה.

עם שובם של הלוחמים, בני שנים וחצי השבטים לנחלותיהם ממזרח הירדן, הם הקימו אנדרטה גדולה המסמלת את אחדות הגורל ואחדות הייעוד שלהם עם העם שמעבר לנהר. האנדרטה הייתה בצורת מזבח, והעלתה חשד שווא שמא המזבח נועד לעבודה זרה. וכבר נמהרה הנהגת העם, והעם נהה אחריה, לצאת למלחמת שמד נגד שנים וחצי השבטים. מפגש בין משלחת של הנהגת העם, בראשות פנחס הכהן, לבין הנהגת השבטים הביאה ליישור ההדורים ולמניעת אסון לאומי.

סוף טוב, הכל טוב? אולי. אולם יש משהו הרסני בחשדנות הזאת, שפגעה פעמיים בשבטי עבר הירדן המזרחי.

הראשון שחשד בהם היה משה. כאשר ראובן וגד ביקשו נחלה בעבר הירדן המזרחי, הוא חשד בהם שהם רוצים להשתמט מן המלחמה. אולם לאחר שהם מילאו אחר התחייבותם לצאת חלוצים למלחמה, וגם חצי שבט המנשה שלא היה חלק מן ההתחייבות הצטרף אליהם, ולאורך כל שנות המלחמה על כיבוש הארץ, נשיהם וטפם ישבו בעבר הירדן והם עמדו בראש הלוחמים – מותר לתת להם קצת קרדיט? לא למהר לחרוץ דין? לא להזדרז להכרית כמעט רבע מעם ישראל? 

* 929