הבלוג של אורי הייטנר

למה השרים יריב לוין וחיים כץ השתתפו בהפגנת הימין נגד הממשלה שבה הם מכהנים?

כיוון שנתניהו לא פיטר את סגנית השר ציפי חוטובלי, שיום קודם לכן הודיעה על הצטרפותה לשביתת שבת מול בית ראש הממשלה, נגד הממשלה שבה היא חברה.

זו גם הסיבה לכך ששרי הבית היהודי בנט ושקד מרשים לעצמם להתלהם ולתקוף את הממשלה שבה הם חברים ולטעון שאינה מספקת ביטחון לאזרחי ישראל, ולספר את סיפור הבדים על הממשלה שאינה מגבה את מפקדי צה"ל. בימים שבהם עובדי משרד החינוך לא קיבלו משכורות לחגים, חשוב יותר לשר החינוך "לרדת לשטח" ו"לתחקר קצינים" ו"להגיע למסקנות" שבלה בלה בלה.

לא, המאמר הזה אינו עוסק בממלכתיות, לא בדמוקרטיה, לא באחריות משותפת, לא במהותה של אחריות הנדרשת משר או מסגן שר, אף שאלה נושאים חשובים ביותר, והדוגמאות שנתתי מעידות על כך שהנורמות הבסיסיות של אחריות, הנן מצרך נדיר בהנהגת המדינה.

המאמר הזה עוסק במהותה של אותה פריקת עול מצד שרים ובכירים – הדמגוגיה, הפופוליזם. דמגוגיה ביטחונית, היא דמגוגיה מסוכנת ביותר. מהי דמגוגיה ביטחונית? התלהמות חסרת אחריות בנושאי ביטחון, שנועדה לקושש פופולריות אישית ומפלגתית. התלהמות פופוליסטית כזאת היא תופעה מכוערת מאוד בפני עצמה, אך חמור מכך – היא זורעת היסטריה בציבור, מתסיסה ומחממת, ובכך היא גורמת נזק חמור לביטחון.

קל מאוד לצבור פופולריות באמצעות הקצנה. כאשר ציבור זועם וכועס, מה קל יותר מאשר לעמוד על כיסא ולהלהיב אותו בקריאות זעם ובהצעות קיצוניות? אולם לא זו הציפיה ממנהיג. הציפיה ממנהיג היא לשיקול דעת ומתינות, היא ליכולת לעמוד מול המון זועם ולהרגיע אותו ולא לשלהב את הרוחות. מנהיגות היא גם היכולת לקרוא לציבור לנשוך שפתיים ולנהוג באיפוק. זה קשה יותר, אך זה תפקידה של מנהיגות אמת.

אנו עוברים ימים לא קלים – גל של פיגועים קשים. המפעל הציוני, מיומו הראשון, לא התקבל באהדה וגם לא בהסכמה מצד הערבים. למרבה הצער, המצב הזה לא השתנה – מצב של מלחמה מתמדת נגד אויב שמסרב לקבל את זכות קיומה של מדינה יהודית.

מאז מאורעות 1920, אחת לכמה שנים אנו מתמודדים עם סיבובים חדשים של אלימות. גל האלימות הנוכחי, הוא כאין וכאפס לעומת גלים קודמים. הכותרות על "אינתיפאדה שלישית" חוטאות לאמת, כיוון שאין להשוות בין הגל הנוכחי, לבין אותן שתי אינתיפאדות, ולו מבחינת ההיקף של המשתתפים באירועים. נכון לעכשיו, מספר המשתתפים מצומצם מאוד ועל פי כל הסימנים, הפעם, בניגוד לפעמים הקודמות, הרוב הגדול של הציבור הפלשתינאי אינו מעוניין בהסלמה. יתכן שהמצב הזה ישתנה, אך האם האינטרס הישראלי הוא באמת לחמם את כל יהודה ושומרון בהחלטות ומעשים קיצוניים? לא הגיוני יותר, לפעול בשיקול דעת, לבודד ולצמצם את היקף גל האלימות ולהנמיך את הלהבות, כדי להצליח בכיבויין?

חמורה יותר, היא יצירת ההיסטריה הציבורית. אין דבר שמעודד יותר את הטרור, מהיכולת שלו ליצור פאניקה בציבור. מנהיגים השופכים דלק למדורה בדמגוגיה ביטחונית פופוליסטית, בדיבורי סרק על כך שהמדינה אינה מגינה על אזרחיה ובשקרים בוטים על חוסר גיבוי לצה"ל, זורעים פאניקה ובכך מסייעים לטרור, מעודדים אותו ומעניקים לו ניצחונות במתנה.

משיחיות השקר של פתרונות קסם בנוסח "נפסיק לבנות בהתנחלויות, נוותר יותר ויותר, ניתן תקווה לפלשתינאים" וכו', היא אחותה התאומה של משיחיות השקר של פתרונות הקסם בנוסח "ניכנס עוד באמאמאמא שלהם, נהרוג, נאבד, מה שלא הולך בכוח יילך ביותר כוח ודם ואש ותימרות עשן". בכל הסיבובים הקודמים ידענו לשמור על שיקול דעת ואורך רוח, לשלב תבונה ומתינות עם כוח, תקיפות ועוצמה ולמצוא את האיזון הראוי בין השנים, על פי הצורך. וכך יצאנו מכל סיבוב וידינו על העליונה. כך יהיה גם הפעם, אם לא נאבד את הראש.

בראשית מאורעות 1936-1939, היו קריאות מתלהמות וקיצוניות למעשי נקם וכד'. אולם למזלנו, מי שהנהיג את האומה אותה שעה היה מנהיג אמת, דוד בן גוריון. וכך הוא השיב למתלהמים: "אחד מסימני ההתבוללות הוא, שהיהודי עושה לא מה שהיה מחויב לעשות לפי מצבו, אלא מה שהגוי עושה. ויש בארץ התבוללות חדשה – התבוללות ערבית. לא שמדברים ערבית, אלא מחקים את מעשי הערבים. מתבוללים במסווה ציוני. אומרים לנו: הערבים עושים כך, אף אנחנו נעשה כך. ותמימים בתוכנו נאחזים באמרה קלה והגיונית זו לכאורה. לאלה יש להסביר: האמצעים הם תמיד לפי המטרה. אילו הייתה המטרה שלנו כשל הערבים, היו האמצעים שלהם יכולים להיות האמצעים שלנו. אבל למעשה האמצעים של הערבים מותאמים למטרה שלהם ולא למטרה שלנו. המטרה שלהם מה היא? הריסת האפשרות של בניין הארץ... כלום זוהי המטרה שלנו? אנו רוצים לשנות את הסטטוס קוו, אנו רוצים להכניס המוני עולים חדשים, אנו רוצים לבנות ולהיבנות... אנו צריכים לנוע, לשתול, לעבוד, ליצור. באמצעים הנקוטים בידי הערבים לא נעשה זאת. ואני חושב כי אלה שרצחו היום את אנשינו מהמארב, לא רק התנכלו להרוג כמה יהודים, אלא גם התכוונו לפרובוקציה, רצו לדחוף אותנו למלכודת, למען נעשה כמוהם ונהפוך ארץ זו לארץ דמים. להם אולי זה נחוץ. הם רוצים שהארץ תהיה במצב של פוגרום פרמננטי. הצריכים אנו לסייע למזימות הרס אלו?"

במלחמת 1936-1939 ניצחנו בגדול. בעוד החברה הערבית בארץ התרסקה, הכלכלה שלהם התמוטטה, אנו בנינו, הקמנו, יצרנו משק עצמי, ביצרנו את המדינה שבדרך. וגם בנינו את יסודותיו של צה"ל, ושמרנו על מוסר הלחימה שהוא מיסודות עוצמתו וחוסנו של צה"ל, ולמעט מקרים חריגים, לא נגררנו אחרי אופי המלחמה שהאויב ניסה לכפות עלינו. וגם כשהדם רתח, הייתה ליישוב מנהיגות אחראית (כלומר מנהיגות, כיוון שמנהיגות שאינה אחראית אינה מנהיגות), שלא זרעה פאניקה, שנמנעה מדמגוגיה, שניתבה את הזעם לעשיה קונסטרוקטיבית. זה מה שנחוץ לנו גם היום.

אין ספק שיש להפעיל כוח במלחמה בטרור, ויש מקום לביקורת עניינית ולהציע הצעות חלופיות להתמודדות עם הטרור. אך לא בזריעת פאניקה, לא בשלהוב הרוחות והיצרים, לא באובדן עשתונות, כי אלה רק מחזקים את האויב ומחלישים אותנו. 

* "שישי בגולן"