* לב הסכסוך – בראיון לגל"צ הסביר אחמד טיבי מדוע אין גזירה שווה בין כניסתם
של ח"כים ערבים להר הבית לבין כניסתם של ח"כים יהודים. "אין
להשוות", הוא אמר בגילוי לב, "בין בעלי הבית לפורצים".
זה העניין. הם רואים עצמם כבעלי בית ואותנו כפולשים זרים. לא רק להר
הבית, אלא בכלל לארץ ישראל, למזרח התיכון. זאת הסיבה האחת והיחידה לסכסוך, וזאת
הסיבה לכך שהשלום אינו באופק.
* קודש הקודשים – אל קודש הקודשים בבית המקדש, מותר היה להיכנס רק לכהן הגדול, רק
פעם בשנה – ביום הכיפורים, "והזר הקרב יומת". כיוון שמיקומו המדויק של
קודש הקודשים אינו ידוע, נקבעה הלכה גורפת שאסרה על כניסת יהודים להר הבית, כדי
שלא יכנסו בטעות לקודש הקודשים. זאת הסיבה העיקרית לאותו איסור הלכתי (יש גם
ענייני קדושה וטוהרה, אולם הם אינם העיקר).
גם היום לא ידוע מיקומו המדויק של קודש הקודשים, אולם חקירותיו של הרב
גורן, שהמחקר המדעי מאושש אותם, תיחמו את האזור האסור לכניסת יהודים, ולכניסה
לאזורים המותרים בהר הבית יש משמעות דתית יתרה, לפחות כמו הכניסה לכותל. עם זאת,
הפסיקה המקלה נותרה שנויה במחלוקת. החרדים, המתנגדים לכל חידוש ודבקים בכל נושא
בכל סייג על סייג, שוללים זאת מכל וכל וגם בקרב רבני הציונות הדתית הסוגיה שנויה
במחלוקת.
כיצד צריכה המדינה לנהוג בנושא הזה?
הבה נניח שלא היה מדובר בסוגיה הנוגעת ליחסי יהודים ערבים. למשל, אם
המחלוקת הייתה נוגעת לעתיקות בית שערים. האם היינו משלימים עם כך שהמדינה תאסור
ביקור יהודים במקום, בשל התנגדות חרדים הנובעת מעמדתם בוויכוח הלכתי? כמובן שלא.
איסור כזה היה מוקע מצד אחד ככפיה דתית, כלפי הרוצים לבקר במקום, ומצד שני כפגיעה
בחופש הדת והפולחן כלפי המבקשים לעלות למקום מטעמי דת וקיום הפולחן.
כיוון שמדובר בהר הבית ובמקום הנוגע לסכסוך הישראלי ערבי, אלה שהיו
בראש הנאבקים נגד איסור ביקור בבית שערים, מתיישרים עם העמדה החרדית, מנפנפים
בהלכה ומנסים למנוע בשמה ביקור ותפילה של יהודים בהר הבית.
ובאותה מידה, החרדים – שהתנגדותם היא הלכתית בלבד, מאמצים שיח
"שמאלני" קיצוני כאשר מדובר בעליית יהודים להר הבית, כמו טענתו המופקרת
של יצחק כהן מש"ס בראיון לגל"צ, שהאשים את העולים להר הבית באחריות לגל
הטרור וחזר להאשמת השווא כאילו ביקורו של אריק שרון בהר הבית לפני 15 שנה היה
הסיבה למתקפת הטרור המכונה "האינתיפאדה השניה".
ומה דעתי בנדון? עמדתי העקרונית היא שנכון היה לממש את הריבונות על הר
הבית מיד במלחמת ששת הימים, ושצעדו הנמהר של משה דיין, שעל דעת עצמו הותיר את
האחריות על הר הבית בידי הוואקפ, היה צעד חמור, שעד היום אנו אוכלים את פירותיו
הבאושים.
מצד שני, אי אפשר להתעלם מן המציאות, ובעתיד הנראה לעין השגיאה של
דיין היא בלתי הפיכה. הר הבית הוא מקום נפיץ מאוד, ועלינו להיזהר כמו מאש מפני
הידרדרות למלחמת דת. כל ההתייחסות לנושא חייבת להיות ברגישות רבה, בתבונה ובשום
שכל. העיקרון המנחה, בעתיד הנראה לעין, צריך להיות קדושת הסטטוס קוו. נקבע סטטוס
קוו המתיר ליהודים לעלות להר הבית ואוסר על יהודים להתפלל על הר הבית. הסטטוס קוו
הזה הוא חד צדדי לטובת המוסלמים, ואף על פי כן, האינטרס הישראלי - הביטחוני,
המדיני והחברתי, הוא לשמר את הסטטוס קוו הזה, כיוון שפגיעה בו עלולה להצית את
האזור כולו. מצד שני, אין לאפשר פגיעה בסטטוס קוו נגד היהודים, כמו סגירת הר הבית
בפני יהודים בידי אהוד ברק בכניעה למתקפת הטרור של 2000 וההבלגה והשתיקה הישראלית
על הפגיעה המכוונת בנכסים הארכיאולוגיים היהודיים של הר הבית, שעשו המוסלמים באותה
תקופה, ברוח מעשיהם היום בתדמור שבסוריה.
ביקוריו של השר אורי אריאל בהר הבית בתקופה חמה זו מזיקים ומיותרים
ומנוגדים לאינטרס הישראלי להנמיך את הלהבות. לכן, הם אינם הולמים את מידת האחריות
הנדרשת משר בממשלה. טוב עשה ראש הממשלה שאסר עליו את המעשה. לא כן, האיסור הגורף
על עליית ח"כים, שלמיטב הכרתי ספק אם היא חוקית. כמובן שהאיסור המקורי רק על
כניסת ח"כים יהודיים הוא בלתי נסבל, במיוחד לנוכח הפרובוקציות שהח"כים
הערבים מבצעים על הר הבית כדי להתסיס את הרוחות, כפי שראינו בהתפרעותו שלוחת הרסן של
ח"כ זחאלקה על הר הבית. הביקורת על החלטתו של נתניהו הביאה אותו להחיל אותה
גם על הח"כים הערבים, מה שעוד יותר סיבך את המצב. חשוב מאוד שגם נתניהו ימנע
מהחלטות פזיזות, בנושא הרגיש הזה.
* בראיה רחבה – את חדירת עשרות מתפרעים פלשתינאים משטח רצועת עזה לישראל, יש להבין
בראיה רחבה. עלינו לחשוב על נסיגה ישראלית לקווי 49' ביהודה ושומרון, כפי שנסוגונו
מרצועת עזה. מדינות ערב יגרשו לתחום המדינה הפלשתינאית את מיליוני
ה"פליטים". יחל לחץ בלתי פוסק של המוני פלשתינאים לפרוץ את הגדר ולחדור
לישראל. המקבילה של עוטף עזה תהיה גוש דן.
* שאלה – האם הדרך להתמודד עם המצב בירושלים היא צעדים יותר תקיפים, ענישה
חמורה יותר ויותר כוח, או יותר השקעות, תשתיות, פיתוח ושירותים מוניציפליים
בשכונות הערביות?
התשובה היא כן.
* משתוללים ומתבכיינים – הזהות וההזדהות הלאומיים, חזקים לאין ערוך יותר מהזדהות אזרחית, בוודאי
עם מדינת לאום של עם אחר, ובוודאי כאשר מדינתך נמצאת בסכסוך לאומי עם עמך. לכן,
מעולם לא ציפיתי מערביי ישראל להיות ציונים, להזדהות עם המדינה, לתמוך במאבקה
הלאומי, לשיר "התקווה". מעולם לא חשבתי שנכון לדרוש מהם
"נאמנות".
אולם מדינה יכולה לדרוש מהם לכבד את החוק, להימנע מאלימות ולא לפעול
אקטיבית למען אויביה בעת עימות ביטחוני. וכאשר הם בוחרים להפר חוק, לנקוט אלימות
ולפעול אקטיבית למען האויב בעת עימות ביטחוני, שלא יתבכיינו על תוצאות בחירתם, כפי
שעשו באוקטובר 2000.
ערביי ישראל יודעים שהם הערבים היחידים במזה"ת הנהנים מזכויות
האדם והאזרח, מחופש פוליטי מוחלט, מחופש עיתונות, מחופש ביטוי, מהזכות החופשית
האמתית לבחור ולהיבחר. לכן, בכל הסקרים, רובם גאים להיות אזרחי ישראל. לכן, ערביי
ואדי ערה דוחים על הסף את ההצעה ההוגנת ביותר שניתן להציע להם – להעביר את
הריבונות עליהם, במקומם, למדינת הלאום שלהם. הם דוחים זאת, כיוון שהם מעדיפים
להיות אזרחי הדמוקרטיה הישראלית ולא להיות מדוכאים בידי רודנות ערבית.
אבל אי אפשר לאחוז במקל בשני קצותיו. מדינה אינה יכולה לנהוג בסובלנות
כשבשעת עימות כזו, שבה מידי כשעה האויב הפלשתינאי מבצע פיגועים רצחניים נגד יהודים,
אלפים מערביי ישראל יוסיפו שמן לבערה, יתפרעו, יידו אבנים, חלקם אף יצרפו למחבלים
(ובחוצפתם יתבכיינו על כך שמחבלת מתוכם נורתה בעת ניסיון רצח בעפולה).
הפעם הדבר חמור במיוחד, כיוון שמי שהצית את הבערה הזאת, באו מתוך
ערביי ישראל – הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית, ממנו יצאה עלילת הפגיעה באל-אקצה,
שגרמה לגל הטרור והאלימות הנוכחי. דווקא מתוך אותה תנועה של ערביי ישראל, יוצאת
ההסתה הגסה והחמורה ביותר, שלהוב היצרים האלים ביותר.
במקום לנהוג כמנהיגות שקולה ואחראית, לגנות את ההסתה והאלימות, להרגיע
את הרוחות ולמתן את הציבור, נציגותם של ערביי ישראל בכנסת רק מסלימה ושותפה להסתה,
כולל בהפצת העלילה על הר הבית. ואח"כ ראש הסיעה הצבוע מפגין יחד עם קומץ
יהודים התומכים באויב, תחת החותרת האורוויליאנית "יהודים וערבים מסרבים להיות
אויבים". מסרבים להיות אויבים?! אז למה המפלגה שאתה עומד בראשה נוהגת כאויב
של המדינה, תומכת בגל טרור ורצח נגד יהודים, מפיצה את עלילת הר הבית?
הנהגת ערביי ישראל מחבלת שוב ושוב בדו-קיום ובמאמצים לשילוב ערביי
ישראל במדינה. ואח"כ הם מייללים ומתקרבנים.
* הערכת מצב – על פי ynet, באגף המודיעין טוענים שאבו מאזן אינו מסית. כנראה שהם בדיוק היו
עסוקים בכתיבת הערכת המצב הזאת, בזמן נאומו בעצרת האו"ם. והיכן הם היו כשהוא
דיבר על היהודים המטמאים ברגליהם את מסגד אל-אקצה? מחדל מודיעיני נוסף?
* העוול של 48 – גדעון לוי, כדרכו, פרסם ב"הארץ" מאמר תמיכה נלהב בגל פיגועי
הטרור והביע תמיהה על כך שהוא התעכב כל כך. כל המאמר הוא ערימה של "פשעי
ישראל" שהם הגורם למעשי הטרור שבהם הוא תומך כל כך ומהם הוא מתלהב כל כך,
והכל מתחיל ב"עוול של 48", כלומר בהקמתה וקיומה של מדינת ישראל. והמסקנה
ברורה – ברגע שיושם קץ לעוול הזה, כלומר יופסק סוף סוף קיומה של מדינת ישראל,
ייפסק הטרור הערבי נגדה.
אין יהודים – אין פיגועים (כפי שאנו רואים ברחבי המזה"ת).
* ההבדל בינם לבינינו - הדבר המזוויע בפיגוע הרצחני בדרך לכותל, אף יותר מהרצח עצמו, היה
התנהגות העוברים והשבים, שלא זו בלבד שעמדו על הדם ולא הושיטו עזרה, אלא אף עודדו
את הרצח, קיללו את הפצועה, הדקורה, שרצה כשסכין נעוץ בגבה, שבעלה נרצח לנגד עיניה,
ירקו עליה והיכו אותה. לא אדם אחד ולא שנים – הסביבה כולה.
הדבר עורר זעזוע כבד, ומיד קפצה קרולינה לנצמן ובמאמר
ב"הארץ" טענה שאנו נוהגים בדיוק באותה צורה. בא הפיגוע נגד ערבים
בדימונה, ובשעת מבחן הוכח ההיפך הגמור. העוברים והשבים מיד הושיטו יד לפצועים,
הזעיקו את כוחות הביטחון ועשו להפסקת מסע ניסיונות הרצח, עד לכידתו של המחבל.
התגובה הייתה מופתית למעט כישלון אחד, העובדה שהמחבל יצא חי מן
האירוע. לדעתי, יש לחתור להריגתו של כל מחבל בשעת פיגוע.
* אויב משותף - ביריוני הימין הקיצוני והפורעים הערבים אינם רק מהווים תמונת ראי
אלה של אלה, אלא הם מזינים אלה את אלה, מפרים אלה את אלה, ניזונים אלה מאלה,
מצדיקים אלה את אלה, לוחמים באותו אויב משותף: כוחות הביטחון, המייצגים את מדינת
ישראל. איתמר בן גביר, ברוך מרזל, גופשטיין ושאר מנהיגי הקו-קלוקס-קלאן הישראלי,
והאספסוף ההולך אחריהם, מחפש ערבים לפוגרום וצווח את קריאות הזוועה "מוות
לערבים" – שהנן תרגום מדויק של קריאות "מוות ליהודים" בגרמנית,
רוסית ופולנית, הם כתם על העם היהודי ומוטציה של היהדות. הגיעה השעה לדכא את החיה
הכהניסטית.
* מלחמה אחת - המלחמה בטרור הערבי והמלחמה בטרור של יהודים, אינן שתי מלחמות. זו
מלחמה אחת נגד אויב משותף.
* תהום פעורה – שואל דרור אידר במאמרו "חבריי בשמאל השפוי – מתי תתפכחו?"
את השאלה הבאה: "מר יצחק הרצוג, האם
תוכל להסביר לציבור, מה אתה עושה מחוץ לממשלה? לא הבחנתי בהבדלים אידיאולוגיים מהותיים
בינך לנתניהו". אני מזדהה עם רוח השאלה. אך האם זוכר אידר כיצד ערב הבחירות
התרוצץ נתניהו מאולפן לאולפן, ממצלמה למצלמה, ממיקרופון למיקרופון, כדי להתחייב
שלא יקים ממשלת אחדות לאומית, כי "תהום פעורה" בינו לבין המחנ"צ,
אותו כינה בעזות מצח "המחנה האנטי ציוני"?
סתם, מעניין אותי אם אידר זוכר.
* זאת לא בדיחה - אחד המועמדים לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה הוא עו"ד יורם טורבוביץ'.
טורבוביץ' היה ראש לשכתו של הפושע אהוד אולמרט. הזוי.
* חוק? – בסמוך למרפאת קופת חולים בבוקעתא, המדרכה מסומנת באדום-לבן. על המדרכה
שממול החניה חופשית. ליד המדרכה המסומנת באדום-לבן, חונות כל המכוניות. ליד המדרכה
שממול אף מכונית אינה חונה. כאזרח שומר חוק, איני מעלה על דעתי לחנות על אדום-לבן.
חניתי ממול.
כעבור דקות אחדות נכנס אדם למרפאה ושאל למי שייכת מכונית רנו פלואנס
לבנה? "היא חוסמת אותי". היה זה נהג אוטובוס, שאכן לא הצליח לעבור בין
המכונית שלי (רנו פלואנס לבנה) לבין המכוניות שבאדום-לבן.
כיוון שאין לי כל עניין לעכב את הנוסעים בשל פרינציפ, הזזתי את המכונית,
אבל הסבתי את תשומת לבו של הנהג לעובדה שהמכונית היחידה באזור החונה כחוק היא שלי.
הנהג חייך ואמר: "חוק? אין פה דבר כזה". כך הגיבו גם האנשים במרפאה,
לאחר שחזרתי אליה.
לא, לא הזזתי את המכונית לאדום-לבן. מצאתי חניה חוקית אחרת, במקום
מרווח.
* עין לאוגנדה צופיה – במוסף הספרותי של "הארץ" הופיע מאמר מרתק של דוד מלמד,
"עין לאוגנדה צופיה – סיפורה של משלחת הסקר שיצאה לאפריקה לפני 110
שנים". מדובר במשלחת, עליה החליט הקונגרס הציוני, שנשלחה לבדוק אפשרות של
התיישבות יהודית, כמקלט לילה, באוגנדה (למעשה, השטח שמדובר בו הוא בכלל בקניה).
המאמר מבוסס ברובו על הספר "מסע לאוגנדה", שכתב חבר המשלחת נחום וילבוש.
מן הספר והמאמר ברור, שמעבר למופרכות העקרונית של חיפוש חלופה לארץ ישראל, ולו
כמקלט לילה, האזור ממש לא התאים, מכל בחינה שהיא, להתיישבות יהודית, ולא בכדי
המלצת המשלחת הייתה שלילית.
ציטוט מעניין במאמר היה מספר אחר, ספרו של רוברט ג' וייסבורד,
"ציון שבאפריקה, ניסיון להקים מושבה יהודית בפרוטקטורט של מזרח אפריקה
1903-1905": "כשטס זאב ז'בוטינסקי בשלהי שנות השלושים מעל מזרח-אפריקה
והשקיף על היבשת שמתחתיו, נישאו מחשבותיו אל המוני היהודים שנעקרו באחרונה
ממקומותיהם בשל רדיפות הנאצים ללא מקלט ללכת אליו – ואז תמה בלבו: כלום הייתה
דחיית הזדמנות לישועה, שהוצעה לעם ישראל על ידי ממשלת בריטניה לפני כשלושים וחמש
שנים, צעד מחוכם כל כך?" יש לציין, שב"קונגרס אוגנדה" (1903),
ז'בוטינסקי הצעיר, בן ה-23, היה מן הבולטים בצירי מחנה "ציוני ציון"
שלחמו נגד תכנית אוגנדה. את ההרהור הרטרואקטיבי הזה הוא השמיע לפני השואה (שאיש,
גם לא ז'בוטינסקי, בניגוד לאגדה מוכרת, לא צפה את היקפה ומוראותיה). מעניין האם
הוא היה דבק, אחרי השואה, בהתנגדותו העקרונית לחלוקת הארץ, או שהיה מצטרף לקו
הפרגמטי של יריביו ויצמן וב"ג, ותומך בחלוקת הארץ כדי להקים מדינה יהודית לאלתר.
מצד שני, ניתן להטיל ספק באמינותה של עדות על מה שז'בוטינסקי
"תמה בלבו".
* היורה - יש מעט דברים שמשמחים ומרגשים אותי כמו
הגשם הראשון. היורה. היורה שמע נא / רד מהר הגנה.
* ביד הלשון
איש באמונתו יחיה – כתבה ב"גלריה" על פורת סלומון, אמן יוצר דתי מן ההתנחלות
בת עין, ועל המורכבות ביחסיו עם המיליה החילוני–שמאלני הדומיננטי באמנות הפלסטית
בכלל וב"בצלאל" – ביה"ס בו למד, בפרט, קיבלה את הכותרת "איש
באמונתו יחיה".
הביטוי "איש באמונתו יחיה" מייצג פלורליזם, או לפחות
סובלנות; קבלת האחר וכיבודו, כמות שהוא. זהו ביטוי חדש, מן השנים האחרונות, פרפרזה
על פסוק מחבקוק – "צדיק באמונתו יחיה". הפסוק המקורי אינו מדבר על
פלורליזם, אלא על כך שאמונתו של הצדיק תבטיח לו חיים ואריכות ימים.
אין בו מתום - דן מרגלית יצא, בצדק, במאמרו
ב"ישראל היום", נגד המתקפה על מינויו של אלשיך למפכ"ל המשטרה רק
בשל היותו דתי, והוא כתב ש"אֵין
בּוֹ מְתֹם".
למה התכוון מרגלית בכתבו "אֵין בּוֹ מְתֹם"? לא נפל פגם,
לא נמצא מום. אלא שהוא בא לברך ויצא מקלל, כיוון שפירוש המילה "מתום"
הפוך – מתום הוא מקום שלם. תום = שלמות. תם ונשלם. "הצור תמים פועלו"
(דברים לב, ד).
הנביא ישעיהו תיאר את המצב הקטסטרופלי
בעם ישראל: "מִכַּף רֶגֶל וְעַד
רֹאשׁ אֵין בּוֹ מְתֹם, פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה, לֹא זֹרוּ וְלֹא
חֻבָּשׁוּ וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן". כלומר, אין בו אפילו מקום אחד שלם, ללא פצע
וחבורה ומכה טריה.
יש
לציין שהשגיאה של מרגלית נפוצה מאוד. רבים משתמשים במילה "מתום" בהיפוך
משמעותה ודומני שאני שומע את הביטוי יותר
במובנו השגוי, מאשר במובנו הנכון. (ולכן אני נדרש לנושא, אף שכבר הקדשתי לו את אחת
הפינות).
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
