הבלוג של אורי הייטנר

ספר שופטים מתאר את המציאות החדשה של עם ישראל אחרי מות משה ויהושע. מציאות של העדר הנהגה לאומית אחת, ושבה החזון של "יחד שבטי ישראל" מתפורר להתכנסות של כל שבט בתוכו. על רקע זה, מתאר פרק א' את המציאות הקשה שעמה נדרש להתמודד העם. כבר בספר יהושע מסופר על חלקי הארץ שלא נכבשו, אך עובדה זו נראית שולית בחשיבותה לנוכח הניצחון הגדול. אולם על רקע הפירוד ומשבר המנהיגות, עובדה זו מצטיירת כאיום קיומי, וכסכנה יומיומית.

פרק א' נפתח בניצחונות ובכיבושים של שבטי יהודה ושמעון, אך המשכו מוקדש להצגת אינוונטר הכישלונות בכיבוש הארץ – שבט שבט וכישלונו.

גם הניצחון הגדול של יהודה – כיבוש ירושלים, היה להחמצה ולמחדל. העיר לא יושבה ולכן הכיבוש לא יושם, והעיר נותרה בידי היבוסים עד ימי דוד.

ובין הערים שלא נכבשו – בית שאן, גזר, מגידו, נהלל, צידון, בית שמש, ועכו. "אָשֵׁר לֹא הוֹרִישׁ אֶת-יֹשְׁבֵי עַכּוֹ".

במשך מאות שנים חייתה בעכו, שהייתה אחת הערים החשובות בישראל ובחלק מן הזמן החשובה בערי ישראל, קהילה יהודית גדולה, חשובה ומרכזית. הרמב"ן חי תקופת מה בעכו. וכעבור מאות שנים – גם הרמח"ל. אולם בכל התנ"ך, האזכור היחיד של העיר הוא בפרק שלנו, מזכרת כישלון.

הבוקר טיילתי בעיר העתיקה של עכו. טיול מרתק של חוקרי ועובדי המכון לחקר הגולן. עכו היא עיר מעורבת, יהודים וערבים חיים בה זה לצד זה, והיא עשויה להיות מופת של דו קיום בשלום. טיילנו בעיר, גם באזורים ערביים, גם סמוך למסדר אל ג'אזר. על אף המתח הגואה בימים האחרונים, לא נתקלנו בכל עוינות. להיפך, האנשים האירו לנו פנים.

אולם העיר עכו, אחת הערים המתויירות ושוקקות החיים בישראל, הייתה ריקה ושוממה. השוק היה כמעט ריק מאדם. ישראלים ותיירים זרים פוחדים לטייל בעכו. הטיול שלנו לגליל אולתר אך לפני ימים אחדים, כתחליף ליעדו המקורי – ירושלים. כאשר מחיתי בקבוצת הווטסאפ של המכון על הביטול, ועל כך שאנו נכנעים לטרור, כמעט חיים בלעוני. כאילו, מובן מאליו שישראלי יפחד לטייל בבירתו, שיהודי יפחד לטייל בירושלים. אך גם לביקור בעכו קדמו שני מסרוני הרגעה מן המארגנים, שביררו עם המשטרה שהבטיחה שעכו שקטה. ובכל זאת, היו שפחדו ולא השתתפו. ובטיולנו בעכו העתיקה, נתקלנו בגרפיטי נאצה, מעוטר בצלבי קרס. ובערב התבשרנו בחדשות, על עשרות רעולי פנים בכפרים הסמוכים לעכו, אבו-סנאן ומכר, המתפרעים ומיידים אבנים ובקבוקי תבערה לעבר הנוסעים בכביש.

כאילו חזרנו לתקופת השופטים נטולת הריבונות, שבהם הנוכרים החיים בארץ נוהגים כאויב פנימי וממררים את חיי ישראל.

בהמשך היום, נפגשנו בגוש חלב עם שאדי חלול מגוש חלב, קצין צנחנים במילואים, ממנהיגי העדה הארמית נוצרית (מארונית) בישראל.

סיירנו, בהדרכתו, בגוש חלב, ושוחחנו עמו על העדה הארמית, על סירובה לקבל על עצמה את הגדרת הערביות, על ההיסטוריה של העדה כבת ברית של הציונות לפני קום המדינה ואחריה.

שאדי חלול הוא פטריוט לאומי ארמי, ופטריוט של מדינת ישראל. הוא איש רהוט, נמרץ ורב פעלים; מנהיג טבעי וסוחף.

שאדי הוא ההוכחה ליכולת לקיים דו-קיום עם מיעוט לאומי בתוכנו, הנהנה מזכויות אזרח מלאות, כראוי בדמוקרטיה ליברלית כישראל. שאדי הוא ההוכחה, שהסיבה למרד האלים של רבים מערביי ישראל, אינה נעוצה ביחסה של ישראל אל המיעוטים בתוכה, אלא בהשתייכותם לעם המסרב לקבל את מציאות קיומנו בארצנו וממשיך להילחם נגדה.

כתב הרמב"ן, שחי חלק משנותיו בעיר עכו: " 'וירשתם אותה וישבתם בה' (דברים יא לא),... בזכות שתירש תשב. ואל תשתבש ותאמר כי המצווה היא המצווה במלחמת שבע עממים שנצטווינו לאבדם... אין הדבר כן, שאנו נצטווינו להרוג האומות ההם בהילחמם עמנו, ואם רצו להשלים נשלים עמהם, ונעזבם בתנאים ידועים, אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות".

וכך גם היום. אם ירצו להשלים נשלים עמהם, אבל לא נניח את ארצנו בידם.

* 929