בשנת 1955 התמודדה גולדה מאיר על ראשות העיר ת"א מטעם
מפא"י. מפא"י העמידה את המנהיגה הלאומית, בעלת הישגי ההנהגה והביצוע הלאומיים
המרשימים ביותר, למשימה המוניציפלית, בשל הפופולריות שלה והאמונה שרק היא תוכל
להעביר את השלטון בעיר הגדולה מן הימין האזרחי (הציונים הכלליים) לתנועת העבודה.
ואכן, גולדה עשתה היסטוריה. מפא"י בראשותה ניצחה בבחירות.
אולם גולדה לא כיהנה כראש העיר. הסיבה לכך, הייתה התנגדות הדתיים לכך
שאישה תנהיג. הדתיים חברו לציונים הכלליים, שהפסידו בבחירות, ויחד הם יצרו בלוק
חוסם שמנע את מימוש רצון הבוחר.
כאשר אני כותב "הדתיים", אין כוונתי לחרדים, אלא
למפד"ל. לא אחת נשמעות קינות על כך שהציונות הדתית הולכת ומקצינה, פעם היו
ריקודים מעורבים וכו' וכו' ואילו היום... זה לא כל כך מדויק, בלשון המעטה. הנה, זו
דוגמה לכברת הדרך הארוכה שהלכה הציונות הדתית בששת העשורים שחלפו. 14 שנים מאוחר
יותר, המפד"ל הצטרפה לממשלה בראשות גולדה מאיר. היום, כעבור 60 שנה, אישה
חילונית נבחרה בפריימריז למס' 2 ברשימת "הבית היהודי", ממשיכתה של המפד"ל,
ומכהנת מטעמה כשרה בכירה, שרת המשפטים.
אצל החרדים, לעומת זאת, עדין אישה אינה יכולה לכהן בכנסת. כלומר, יש
עדין בעיה דתית, כביכול, בהנהגה של נשים.
מסתבר שלא כך היה בתקופת המקרא. אישה יכלה להיות מנהיגה ואף מנהיגה
דגולה. פרק ד' בספר שופטים מספר על דבורה – נביאה, שופטת, מנהיגה פוליטית ומצביאה
צבאית.
****
השופטים בספר שופטים, אינם אנשים היושבים בדין, על כס המשפט, אלא
מנהיגים, אנשים שגאלו את עם ישראל.
דבורה היא חריגה בכך. היא הייתה גם שופטת. לא היה בירושלים משכן מפואר
של בית המשפט. היא ישבה בצל עץ תמר ליד ביתה, וכל העם, בני כל השבטים, עלו אליה
לרגל כדי שתשפוט ביניהם. "וּדְבוֹרָה
אִשָּׁה נְבִיאָה, אֵשֶׁת לַפִּידוֹת, הִיא שֹׁפְטָה אֶת-יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא. וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת-תֹּמֶר דְּבוֹרָה, בֵּין
הָרָמָה וּבֵין בֵּית-אֵל בְּהַר אֶפְרָיִם, וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
לַמִּשְׁפָּט".
על הפרדת הרשויות טרם שמעו באותם ימים. דבורה הנהיגה את כל הרשויות,
היא הנהיגה את עם ישראל בכל מובן שהוא. גם במובן הצבאי. היא הייתה המצביאה הגדולה
של המלחמה בה פרק צבא ישראל את עולה של כנען, והביס את צבא סיסרא.
האם אישה מצביאה הייתה דבר מקובל ומובן מאליו באותם ימים? מסתבר שלא.
אנו למדים על כך דווקא מפיה של דבורה עצמה. דבורה, מנהיגת האומה, ממנה את ברק בן
אבינועם לתפקיד הרמטכ"ל, לצאת ולהוביל את המלחמה בכנענים. לברק יש תנאי אחד
להסכמתו לקבל על עצמו את השליחות. "אִם-תֵּלְכִי
עִמִּי וְהָלָכְתִּי וְאִם-לֹא תֵלְכִי עִמִּי לֹא אֵלֵךְ". על כך משיבה לו דבורה: "הָלֹךְ
אֵלֵךְ עִמָּךְ, אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה
הוֹלֵךְ, כִּי בְיַד-אִשָּׁה יִמְכֹּר יְהוָה אֶת-סִיסְרָא".
אבל לברק זה לא אכפת. הוא פמיניסט אמתי, ואין הוא רואה כל פחיתות כבוד
בכפיפות לאישה, שתוביל את המלחמה. הוא אינו שופט אותה על פי מגדר, אלא על פי
כישורים. הוא מאמין בה, בהנהגתה, ביכולתה להוביל את העם לניצחון. וכך יוצא ישראל
למלחמה, כאשר דבורה היא ראש הממשלה ושרת הביטחון, וברק בן אבינועם הוא
הרמטכ"ל.
נבואתה של דבורה הנביאה "כִּי
בְיַד-אִשָּׁה יִמְכֹּר יְהוָה אֶת-סִיסְרָא", מתגשמת בשני מובנים. הן בכך
שהיא מצביאת-העל של הניצחון על צבא סיסרא, והן בכך שסיסרא נהרג בסיכול ממוקד בידי
אישה, יעל אשת-חבר הקיני.
ועד היום, גם ההנהגה הפורמלית של
הציונות הדתית, שלא לדבר על המגזר החרדי, מתנגדת לגיוס בנות לצה"ל. יש לציין
שהיום שליש מהבנות הדתיות מתנדבות, חרף הפטור, לשירות משמעותי ביותר בצה"ל.
מספרן הולך וגדל בקצב מהיר משנה לשנה, וזאת למרות מלחמת המאסף של ההנהגה הרבנית,
שלעתים עולה על פסים מכוערים ביותר, ועל אף ההחלטות החד משמעיות של מועצת הרבנות
הראשית. ומדובר דווקא בבנות הרציניות ביותר מבחינה דתית. אני מעריך שבתוך שנים
ספורות, רובן המכריע של הבנות הדתיות תתנדבנה לצה"ל, וההתנגדות לכך תתפורר
ותתרסק. נהפוך הוא, הציונות הדתית תעלה על נס את בנותיה המשרתות בצה"ל.
****
בני הדור שלי גדלו על שני ספרים מכוננים,
שהגיבורות שלהן הן לוחמות, דמויות מופת. הספר האחד הוא "שרה גיבורת
ניל"י", המתאר את גבורתה של שרה אהרונסון. הספר השני הוא "הצנחנית
שלא שבה", המתאר את גבורתה של חנה סנש. האתוס של לוחמות תש"ח, בנות
הפלמ"ח, הלוחמות במחתרות, "סיפורה של לוחמת" – ספרה רב המכר של
גאולה כהן, כל אלה הם יסוד מוסד בסיפור הציוני. איך זה שעדין קיימת מחלוקת על
שילוב הנשים בצה"ל?
המדיניות של צה"ל בשנים האחרונות –
פתיחת כל התפקידים, כולל כל התפקידים הקרביים, לחיילות, מעורר מחלוקת וויכוחים. טענה
אחת של המתנגדים היא החשש מפני נפילת נשים בשבי ופגיעה מינית בהן בידי האויב – חשש
שאין לבטלו ואין להתעלם ממנו. טענה שניה היא בדבר הכושר הפיסיולוגי של האישה, שאינו
משתווה לזה של הגבר. טענה זו אינה רלוונטית, כיוון שמי שאינה מתאימה, לא תתקבל ליחידה
קרבית לוחמת, ואין ספק שיש בנות בעלות כוח פיסי, כושר גופני וסיבולת שאינן נופלות משל
בנים. טענה נוספת, היא שהמתח המיני בין בנות ובנים באותה יחידה יפגע בכושרה המבצעי
של היחידה.
עם טענה זו ברצוני להתמודד, באמצעות סיפור
היסטורי. במאמרי על אחד מפרקי ספר יהושע, תיארתי את אחד הסיפורים רבי ההוד במלחמת העצמאות,
סיפור עמידתו של קיבוץ עין גב. אי אפשר להשלים את הסיפור, בלי לציין את מקומן של חברות
הקיבוץ בהגנה על היישוב.
עין גב היה היישוב היהודי היחיד במזרח הכינרת,
יישוב מבודד לחלוטין. הקיבוץ היה נצור זמן רב, כשהקשר היחיד שלו לשאר היישוב
היהודי בארץ היה באמצעות שיט בסירות בכינרת. היישוב הותקף שלוש פעמים בידי צבא סורי
עדיף בכמות החיילים, באימון ובנשק ואמל"ח, אך היישוב שהגן על עצמו, כמעט ללא סיוע
של חיילים נוספים, עמד במתקפות ואף יצא למתקפת נגד וכבש את הסוסיתא. במהלך המלחמה,
תיפקד היישוב כיחידה קרבית לכל דבר, ונוהל בידי מפקדה, המבוססת כולה על חברי הקיבוץ.
בשלבים מוקדמים של המערכה פונו הילדים.
חלק מן האימהות התפנו עמם. חלק מן הנשים, ובהן אימהות, נשארו עם הגברים בחזית – חלקן
בתפקידי סיוע ללחימה ועזרה ראשונה וחלקן כלוחמות לכל דבר, כולל מפקדות על גברים, והיו
ביניהן פצועות והרוגה אחת – חנה טוכמן אדלרשטיין.
לאחר המלחמה יצא, ביוזמת בן גוריון, הספר
"המצודה בקדמת הכינרת – עין גב במערכה". הספר מבוסס בעיקרו על דברים שנכתבו
בשעת אמת, תוך כדי הקרבות, ומיעוטו – דברים שנכתבו לאחר המלחמה, לספר עצמו. אחד הפרקים,
"החֲבֵרָה במערכה", דן בתפקידה של החֲבֵרָה, תפקידן של החֲבֵרוֹת ותרומתן
הגדולה.
כמה מן הדברים שנכתבו בפרק זה, הן בעיניי
תשובה לטענה שנשים מפריעות לכשירות המבצעית. הפרק ארוך וקוצר היריעה אינו מאפשר להביא
את כל הכתוב בו, אולם אצטט כמה מובאות מתוכו:
"השאלה העיקרית היתה: נוכחות החֲבֵרוֹת
בתוך החזית מהי? המגבירה היא או מחלישה את היכולת הקרבית של הלוחמים? ניסיוננו השיב
תשובה מוחלטת על השאלה הזאת... המציאות הוכיחה, כי אין ניגוד בין השיקול הצבאי ובין
הדרישה לשוויון החברתי. אדרבא, הם משלימים זה את זה... להשתתפות החֲבֵרָה במערכה, כלוחמת
ובשירותי העזר ובקו החזית כתף אחת עם החבר – היה ערך גדול יותר מסתם קיום של עקרון
מצוות השוויון החברתי.
הרביצה ימים וחודשים בחפירות לשם תכלית
אחת: להרוג את האויב, משפיעה על האדם השפעה שלילית והרסנית, ואפילו שהמלחמה כפויה עליו,
ולא לתנופה אלא למגן. והשפעה שלילית זו אינה פגה גם בהיות המלחמה מלחמת מצווה, המוצדקת
מבחינה מוסרית, וגם בעלי ההכרה והרמה המוסרית הגבוהה אינם פטורים ממנה. המלחמה מביאה
את האדם לידי זלזול בערכים, התרת הרצועה, פריעת יצרים, קלות דעת, ולסוף – לידי פריקת
עול המוסר. נוכחות החֲבֵרָה בחפירות מנעה לחלוטין את התהליך הזה. היחסים החבריים בין
הלוחמים הועלו לדרגה הגבוהה ביותר. אפילו חוט אחד לא ניתק ממסכת הנימוסים התרבותיים.
והשאלה אינה מוסרית בלבד. נודעה לכך השפעה חיובית לביצור רוח קרב גדולה. ועובדה זו
כשלעצמה, דיה ללמד זכות על השתתפותה של החֲבֵרָה במערכה...
רק אדם שחושיו קהים או שאין פיו ולבו שווים,
יכול לומר על עצמו שאינו יודע פחד מהו. בן אדם נורמלי – תגובתו הטבעית, האינסטינקטיבית
על הסכנה, תגובה של פחד היא. שריקות כדורים ושאון התפוצצויות מטילים אימה. יש דרכים
שונות של אימון וחינוך להרגיל את החייל לכבוש את פחדו. הבעיה היא, באיזו מידה מצליח
החייל בכך בכוח רצונו הוא. נוכחותה של החֲבֵרָה בקו ההגנה הראשון השפיעה השפעה חיובית
חשובה ורצינית גם בתחום זה. דעה מוסכמת היא גם אצלנו, שהגבר הוא אמיץ לב יותר מן האישה.
החברות שנשלחו לעמדות ולחפירות לא ערערו על דעה זו. אך גאוותן לא מנעתן מליפול ברוחן
לעיני החבר העומד לידן. ומצד אחר השפיע הדבר השפעה מעין זו גם על החברים..."
כותב המאמר מספר על יחידת טירונים שנשלחה
לתגבר את עין גב, ולוחמיה שובצו לעמדות. "מעשה בבחור אחד שחשש להפליג למקום הסכנה
והפחד לא סר ממנו. כשהגיע לעין גב, שלחוהו לעמדה, שהייתה בפיקודה של בחורה. שם שמע
מפי מפקדת העמדה דברי הסבר על כל הסידורים והנוהג, נתאושש ואמר לה: 'לא רציתי לבוא
לכאן, פחדתי פחד מוות. ועדיין אני מפחד. אך אם בחורה עומדת בעמדה בעין גב – יכול אוכל
גם אני!'
השתתפותה הממשית של החֲבֵרָה בהגנת המקום
הגבירה את הרוח הקרבית וחישלה את כוח העמידה עד אין שיעור!
... החֲבֵרָה הוכיחה את עצמה בפיקוד, כשם
שהוכיחה עצמה בכל שאר התפקידים – מבחינה אנושית וצבאית גם יחד! המערכה בעין גב הוכיחה
את גודל החשיבות של השתתפות החֲבֵרָה, בין מבחינה מספרית ומקצועית ובין מבחינה מוסרית".
עד כאן דברים בשם אומרם. הדברים מדברים
בעד עצמם.
****
ההיסטוריה היהודית ידעה נשים לוחמות: יהודית,
האלמנה היהודיה, שבעת המצור הבבלי על העיר בתוליה, חדרה למתחם האויב וביצעה סיכול ממוקד
במפקד האויב אולופרנס. מעשה זה גרם לדמורליזציה בקרב האויב ולניצחון עליו. ובימינו
–מניה שוחט ממנהיגות "השומר" ואחרות. סיפור עין גב הוא חוליה חשובה בשרשרת
הזאת.
בעיצומה של המערכה, כתבה חברת עין גב ליזה
ש': "קשה להשלים, שדווקא עתה הפך הנושא 'החֲבֵרָה בחזית' לבעיה, שמתווכחים עליה.
הוויכוחים אינם הולמים את השעה.
עם פינוי הילדים יצאו את המשק חלק גדול
של חברותינו. הנני מעריכה אותן מאוד. נחוץ כוח נפשי רב, כדי לשבת הרחק מן הבית בחרדה
תמידית ולהראות לילדים פנים עליזים. יחד עם זאת יש לדעת, כי כל המסוגל לעזור בהגנת
המשק ואיננו ממלא תפקיד חיוני בחוץ – מקומו כאן.
יש מי שמדבר על החֲבֵרָה בעמדות כעל 'גיבורה',
שאינה אחראית למדי כלפי הילדים ואינה מתגעגעת אליהם. כך להעמיד את השאלה – אין בזה
שמץ של אמת.
חיי החזית לימדונו הרבה. נוכחנו לדעת, שמבחינת
הכושר הגופני יכולה כל בחורה חזקה להחזיק מעמד. אין זה קשה יותר מאשר יום עבודה בשדה.
ומכל שאר הבחינות, איני מסכימה שיש לשמור על החֲבֵרָה -האם יותר מאשר על החבר-האב.
ברור לי, שרק במאמץ משותף של כולנו היינו
מסוגלים לעמוד עד כה. עברו עלינו ימים קשים, ימים של מתיחות רבה וסכנות. יודעת אני
כמה טוב היה שבימים הקשים האלה היו חברות רבות בין החברים בעמדות. תפקידנו לא נסתיים
בהחזקת הרובה, אלא שע"י עצם נוכחות החברה היה קל יותר להתגבר ברגע משבר. אין אנו
צבא היוצא לכיבוש, אלא חֶבְרָה הלוחמת על קיומה ועל משקה. ובתוך שורות המגינים צריכה
החברה לתפוס מקום חשוב. וחובתה היה למלאו".
****
בטקס סיום קורס קצינות ב-1951, העלה דוד בן גוריון על נס את שירותן של
הבנות בצה"ל, את שירותן של הקצינות ואת השוויון המגדרי. כמי שאמון היה על
מוסר של חובות (להבדיל משיח הזכויות המקובל היום), ראה ב"ג את שיאו של השוויון,
בשוויון החובות. "במסדר הקצינות שלפנינו מתגלמת אחת התמורות הגדולות
והמבורכות שבחיינו, תמורה שלא החלה בצה"ל אבל הגיעה בו לשיאה: השוואת חובת
הבת והאישה לזו של הבן והגבר. זהו יותר משוויון זכויות. לא בזכויות נמדד ערך האדם.
מותר-האדם הוא לא הזכויות שהוא נהנה מהן. יתרונו המיוחד של האדם הוא הכרת-החובה,
כי רק לאדם בתוך כל העולם החי, יש מושג והכרה של חובה. לכל בעלי החיים ישנן
זכויות, והכל שווים בזכויותיהם, אך אין להם – על כל פנים במידה שהדבר ידוע לנו –
ידיעת החובה.
ולפיכך, הדרגה העליונה של שוויון היא שוויון החובות, והדרגה העליונה
בסולם החובות היא חובת ההגנה. כי כאן נדרש מן האדם הכל. לא חלק מכספו, לא חלק
מזמנו וממרצו, אלא הוא בעצמו, עצם חייו – המתת העליונה שיש לבן-אדם, ואין למעלה
מהחיים – וכשיש הכרח דורשת המולדת גם זאת מהאדם. ולפיכך, משמש הצבא כסמל העליון של
החובה, וכל זמן שאין האישה שווה בחובה זו לגבר – אין לה שוויון מלא ואמתי. ההרגשה
הפסולה, שנתפסו לה גם רבות מבין הנשים והבנות, שהאישה פטורה מחובה זו – היא סימן
של נחיתות. עברנו כברת-דרך ארוכה עד אשר הגענו בימינו לשלב עליון זה בשוויון אנושי
בתוכנו – שוויון החובות בין איש ואישה, אם כי המעבר אצלנו לא היה כל כך קשה כמו
אצל רבים אחרים".
בהמשך דבריו סקר ב"ג את ההיסטוריה של נשים גיבורות ולוחמות
בתולדות עמנו, ומעל כולם – דבורה הנביאה.
"... האישה העברית בימים הקדמונים, חשיבותה נודעת בקרב הסוג
האנושי העליון שהוציא מתוכו העם היהודי – בקרב הנביאים. הטיפוס האנושי אשר יעמוד
לעד בגדולתו המוסרית והרוחנית, ושהגיע בתוך העם היהודי לשיא ביטויו – היה הנביא
... בחיר העם, מורו ומדריכו. והיו לא רק נביאים, אלא גם נביאות בישראל. בתנ"ך
נשתמרו רק ארבע שמות של נביאות: מרים, דבורה, חולדה ונועדיה ... הגדולה בנביאות
ישראל ובנשותיו – הייתה בלי-ספק דבורה אשת לפידות. יש להצטער על כך שהמספר
התנ"כי מקמץ בדרך כלל בדברים בתיאוריו ובסיפוריו, קימץ יתר על המידה בספרו את
הפרשה המופלאה של דבורה הנביאה אשר שפטה את ישראל. כיצד הגיעה אישה לכבוד ולתפקיד
קשה ואחראי בימי השופטים? מה היה מקורה ותולדותיה? ... דבורה הייתה לא רק נביאה
ושופטת – אלא מצביאה. לא ז'אן ד'ארק הייתה המצביאה הראשונה בהיסטוריה האנושית, אלא
דבורה הנביאה. ... ודבורה הייתה לא רק נביאה, שופטת ומצביאה, אלא גם משוררת אדירה,
ומידיה באו לנו הפואמה הצבאית העתיקה ביותר של עם ישראל, ואולי בכל הספרות
העולמית. שירת דבורה אינה רק תעודה היסטורית בעלת חשיבות יתרה, אלא יצירה פיוטית
אדירה של אשת-חיל למופת".
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
