הבלוג של אורי הייטנר

יום השנה לרצח רבין, ראוי להיות יום אבל לאומי, לדורות.

רשמית, הוא כזה. קיים חוק, יש יום זיכרון ממלכתי; הפן הממלכתי, הרשמי, הקבוע בחוק, מתקיים על פי הספר.

אולם ראוי היה שגם ברמת התודעה הציבורית, יהיה יום זה חקוק בהוויה הישראלית כיום אבל, כמו יום הזיכרון לשואה ולגבורה וכמו יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

הוא לא כזה, הוא רחוק מלהיות כזה, וזו תעודת עניות לחברה הישראלית. וכדאי שננסה לעמוד על הגורמים לכך.

****

בטרם אנסה לברר את הסיבות, אסביר מדוע אני רואה יום זה כבעל מעמד מקביל לשני ימי הזיכרון שציינתי.

אין זה יום זיכרון ליצחק רבין. אילו רבין היה הולך לעולמו בדרך כל בשר, לא היה נקבע יום ממלכתי לזכרו, כפי שאין ימי זיכרון ממלכתיים לדוד בן גוריון, לחיים ויצמן ולבגין. השאלה האם אני, אתה או כל אחד אחר תמך ברבין או התנגד לו, מעריך אותו או לא, אוהב אותו או לא, תומך בעמדותיו (האמתיות או אלו שהולבשו עליו אחרי מותו) או לא, אינה רלוונטית כהוא זה למשמעותו של היום. המשמעות של יום זה אמורה להיות זהה, בעבור מי שהעריץ את רבין ותמך בו תמיכה גורפת ובעבור מי שתיעב את רבין והתנגד נחרצות לכל פעולותיו ומעשיו. ניתן לתמוך ברבין או להתנגד לו בדיוק כמו בנתניהו, בהרצוג, באולמרט או בפרס; כל מנהיג הנו שנוי במחלוקת.

גם אילו נרצח רבין בידי מחבלים ערבים, לא היה מקום ליום זיכרון ממלכתי לכבודו. במקרה כזה, הוא היה חלל במלחמת הקיום של מדינת ישראל, ונכון היה לציין את זכרו ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, לצד האלופים, הקצינים והטוראים שנפלו במלחמה ולצד האזרחים שנרצחו בפעולות האיבה והטרור. (מסיבה זו אני גם מתנגד לקיומו של יום זיכרון ממלכתי נפרד לרחבעם זאבי-גנדי, שנרצח בידי מחבלים. גנדי נפל חלל במערכות ישראל, ויש לציין את זכרו עם כל חללי מערכות ישראל).

אין זה יום המעלה על נס את מדיניותו של רבין – לא האמתית ולא המדומה. יצחק רבין נבחר לראשות הממשלה בבחירות דמוקרטית וכראש הממשלה הוא הוביל מדיניות לגיטימית, מתוך ראיה פטריוטית של טובתה של מדינת ישראל. מדיניותו הייתה שנויה במחלוקת, כפי שכל מדיניות היא שנויה במחלוקת. ההתנגדות לה לגיטימית באותה מידה כמו התמיכה בה וכמו המדיניות עצמה. הממלכתיות אינה אמורה לקבוע עמדה במחלוקת הזאת, אלא לקדש את הזכות לקיומה, ואת הלגיטימיות של העמדות השונות כלפיה.

זהו יום אבל לאומי לזכר רצח ראש הממשלה. עצם העובדה שאזרח מדינת ישראל, יהודי, רצח את ראש ממשלת ישראל, וניסה בדרך זו להכריע מחלוקת לגיטימית במדינה דמוקרטית, היא הנפת היד החמורה ביותר על הדמוקרטיה הישראלית מאז קום המדינה. יגאל עמיר, האיש הנתעב והנאלח שירה בראש ממשלת ישראל, ירה במדינת ישראל כולה, בכל אחד ואחד מאזרחי ישראל. היה זה אחד הימים השחורים ביותר, לא רק בתולדות מדינת ישראל, אלא בתולדות העם היהודי.

קביעת יום אבל לאומי לדורות, נועדה להביע את האמירה המוחלטת של עם ישראל, נגד אלימות פוליטית, נגד עבריינות פוליטית, נגד הסתה לאלימות פוליטית ובראש ובראשונה נגד רצח פוליטי. קביעת יום אבל לאומי לדורות, נועדה להוקיע את האלימות ואת הרצח ולהעלות על נס את הדמוקרטיה ואת ריבוי הדעות.  

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל – מעבר לכאב על האובדן, מבטא את הנחישות לקיים את מדינת ישראל ולהיאבק על קיומה. יום הזיכרון לשואה ולגבורה – מעבר לכאב על האסון הנורא שפקד את עמנו, מבטא גם את השבועה של "לעולם לא עוד" ואת ההבנה שקיומה של מדינה יהודית עצמאית וריבונית בארץ ישראל אינה רק התגלמות הצדק, אלא גם הכרח קיומי לעם היהודי. יום הזיכרון לרצח ראש הממשלה – מעבר לכאב על לכתו של יצחק רבין, מבטא את התובנה שמדינת ישראל חייבת להיות מדינה דמוקרטית ושהרמת יד על הדמוקרטיה הישראלית היא הרמת יד על עצם קיומה של מדינת ישראל. היום הזה מבטא את המסר שהעם היהודי לא ישלים עם תופעה כזו. יום הזיכרון לרצח רבין ראוי להיות יום הדמוקרטיה הישראלית.

****

עיקר האשמה בזילות של יום הזיכרון לרצח רבין ולכך שהוא לא התקבע בתודעה הלאומית כראוי, נעוץ בהפיכת האבל על רצח רבין ויום הזיכרון לרצח - קרדום פוליטי ואידיאולוגי לחפור בו; להפוך אותו ליום הזדהות ממלכתית עם דרך פוליטית מסוימת וליצור דה-לגיטימציה להתנגדות לדרך זו, ולהציג את עצם ההתנגדות כשוות ערך לרצח. הניסיון הזה מבטא משמעות הפוכה לחלוטין למשמעות הראויה ליום זה – משמעות של לגיטימיות לכל העמדות, לגיטימיות למחלוקת ולוויכוח. הביטוי הנואל ביותר של הקו הזה, הוא האצבע המאשימה, המטילה את האחריות על הרצח על כל מתנגדי מדיניותו של רבין, אף שרובם המוחלט מוקיעים את הרצח ואת הרוצח וסולדים מכל אלימות פוליטית. לא אגזים אם אגדיר זאת כניצול ציני של הרצח.

הניצול הציני הזה, הוא הגורם המרכזי לניכור של ציבור רחב מזכרו של רבין ומיום הזיכרון הממלכתי. איני מציין זאת כדי להצדיק את הניכור, אלא כדי להסביר אותו. אין הצדקה לניכור הזה. אין כל הצדקה לשחק לידיהם של מי שניצלו לרעה את האבל והזיכרון. האבל על רצח ראש הממשלה הוא אבל לאומי, לאיש אין עליו מונופול, ואם יש מי שניצלו אותו לרעה, ויש מי שחשו נפגעים מכך – היה עליהם לצקת בו את התוכן האמתי, של העלאת הדמוקרטיה על נס והוקעה נחרצת של האלימות והרצח, ולא לנצל לרעה את הניצול לרעה, כדי להתנכר למהותו של היום.

כל הדיבור הנואל על "פסטיבל רבין", על כך ש"רבין אשם בהרוגי אוסלו" ו"רבין טבח באלטלנה" וכל אותם דיבורי שטנה ונאצה, ראויים לגינוי, ולמרבה הצער והבושה הם נפלו על יותר מדי אוזניים קשובות.

וכך, יום האבל הלאומי, שראוי היה למנף אותו לאחדות לאומית ממלכתית סביב הדמוקרטיה והסובלנות, הפך ליום של העמקת הקיטוב וההקצנה, לשמחת הקיצונים משמאל ומימין, ונגד האינטרס הלאומי, המקובל על הרוב הדומם.

על כך נוספו השקרים שהיו לחלק מן התודעה בעקבות הרצח. שקר א' – תאוריית הקונספירציה המרושעת, שרקחו אוהדיו של הרוצח ורבים רבים קנו את השקר. שקר ב' - התאוריה חסרת השחר על כך שרצח רבין היה "רצח השלום", תוך רהביליטציה לערפאת ולפלשתינאים, שלרגע לא התכוונו לקיים את הסכמי אוסלו ושמיד הפכו כל שטח שקיבלו בסיס לפיגועי טרור נגד מדינת ישראל ואזרחיה. שקר ג' – גיוסו של רבין, אחרי מותו, לעמדות יוניות קיצוניות, שהיו רחוקות ממנו ת"ק על ת"ק פרסה. רבין, שבשנה שבה חתם על הסכם אוסלו הודיע שיחרים את טקס הענקת פרסי ישראל כי אינו מוכן ללחוץ את ידיו של ישעיהו ליבוביץ' בשל תמיכתו בסרבנות, הפך לאחר מותו ליקיר הסרבנים והעריקים. רבין, שבנאומו האחרון בכנסת לפני הרצח, שבו הציג את הקווים האדומים שלו במו"מ על הסכם הקבע, קבע ככלל ראשון התחייבות שלא תהיה נסיגה לקווי 4.6.67 והצהיר שבקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג", גושי ההתיישבות ובהם גוש קטיף ובראש ובראשונה ירושלים השלמה וסביבותיה, יישארו בידי ישראל, מוצג לפתע כבעל עמדות "שלום עכשיו" ומרצ, בעוד הדעות האמתיות של רבין, מוצגות כעמדות ימין בלתי לגיטימיות.

השקרים הללו הם חלק ממה שגרם לשחיקה במעמדו של יום השנה לרצח רבין.

****

חלפו עשרים שנה, ולא מאוחר לתקן את המעוות. 2,500 שנה לאחר רצח גדליהו בן אחיקם, מאות אלפי יהודים בכל רחבי העולם עדין מקיימים יום צום. גדליהו בן אחיקם לא היה מנהיג שנבחר בידי העם. הוא היה פקיד שמונה בידי הכובש הבבלי, שהחריב את בית המקדש והגלה את רוב העם לבבל, כמושל על שארית הפליטה. ואף על פי כן, ראו חכמי ישראל בעצם רציחתו בידי מתנקש קנאי, את המסמר האחרון בחורבן, וקבעו יום מספד ותענית לדורות.

כזה ראוי להיות יום הזיכרון לרצח רבין. 

* "שישי בגולן"