* שנות טרור – לפני 22 שנה, בשובו מחתימת הסכם אוסלו, הכריז שמעון פרס חגיגית:
"תמו מאה שנות טרור". 11 שנים קודם לכן, לפני 33 שנים, הכריז מי שהיה אז
יועץ ראש הממשלה למלחמה בטרור רפי איתן, שצפויות לנו עוד מאה שנות טרור.
למרבה הצער, ברור מי היה ריאלי ומי שגה בחלומות. כל כך כואב ומצער, אך
רפי איתן צדק.
ואף על פי כן, מדינת ישראל מתפתחת, משגשגת, צומחת. מאז דבריו של רפי
איתן עלו לישראל עוד מיליון וחצי יהודים. רפי איתן אמר את הדברים בתקופה שבה המשק
הישראלי היה במצב הקשה ביותר בתולדות המדינה, והיום הכלכלה הישראלית פורחת ומשגשגת.
הטרור הערבי ליווה את הציונות מראשיתה, עוד כשהיו בארץ כמה עשרות אלפי
יהודים. אם נביט לאחור, נראה שבפרספקטיבה היסטורית ובראיה רחבה, אנו בדרך הנכונה.
כל גל טרור, עם כל הכאב הכרוך בו, הסתיים בהתחזקותנו ובהיחלשות אויבינו. כך יהיה
גם הפעם.
* על אונס ושלום – באוניברסיטה המשודרת בגל"ץ נערך ראיון עם הפילוסוף פרופ' יוסף
אגסי, על בריתות ושלום. אגסי הרבה לדבר על חשיבות השלום, על כך שאין דבר חשוב מן
השלום ואין משימה משמעותית יותר מלהביא את השלום.
ובמהלך השיחה, הוא סיפר את הסיפור הבא. "שירתתי במובלעת במלחמת
יום הכיפורים [המובלעת – השטח שצה"ל כבש במלחמת יום הכיפורים בתוככי סוריה,
בואכה דמשק א.ה.]. עמדתי ליד איזה גנרל ושאלתי אותו: 'כמה זמן דרוש לך כדי לכבוש
את דמשק?' הגנרל השיב: 'יום יומיים'. 'אז למה אנחנו לא כובשים אותה?' הקשיתי
והגנרל השיב: 'אין לנו מה לעשות שם' ".
ועכשיו, הקשיבו לפאנץ'-ליין. אגסי סבור שהגנרל טעה. ואת הדברים שאצטט
הוא אמר ברצינות גמורה. "אני לא מסכים עם הגנרל. היינו צריכים לכבוש את דמשק,
להעיף את הדיקטטור ולמנות במקומו דיקטטור אחר שיעשה אתנו שלום ולעזוב. לכפות עליהם
שלום".
האם אדם למד ולימד כל חייו פילוסופיה כדי להגיע לתובנה כל כך פשטנית?
ככה, נצא לטיול של יום יומיים, ייהרגו לנו כמה עשרות או מאות חיילים, נעשה פוווו
ליד ארמון הנשיאות כדי שאסד יעוף, נתפוס מישהו ברחוב ונעשה אותו דיקטטור ונכריח
אותו לחתום אתנו על הסכם אהבה, אחווה, שלום ורעות לנצח, שתי נשיקות במצח.
לא צריך להיות פרופסור לפילוסופיה כדי להבין שאי אפשר לכפות שלום; שלא
יהיה שלום בלי ששני הצדדים יחפצו בשלום. וכפי שאי אפשר לאנוס את האויב לחיות אתנו
בשלום, כך אי אפשר לקדם את השלום על ידי אונס המציאות.
כי המציאות היא, שאין לנו פרטנר לשלום. ומי שלא מאמין, שיצפה בנאום
ההסתה ועלילת הדם של אבו מאזן.
* השקרן – קו רציף עובר בין עבודת הדוקטורט של אבו מאזן – הכחשת השואה, לבין
נאום ה"רצח בדם קר" שלו. זה האיש, זו אמינותו, זו רמת האמון שאפשר לתת
בו.
* עלילת דם – אל העלילה הנבזית של קנאי האסלם ושותפיהם בתוכנו, על פגיעה, כביכול
במסגד אל-אקצה, הצטרפה בימים האחרונים עלילת דם נבזית לא פחות, המציגה את גל הטרור
והאלימות כלינץ' המוני בערבים תמימים. מחבל בן 13, חמוש בסכין, הסתער על נער בן
גילו בניסיון לרצחו ופצע אותו פצעים אנושים. במהלך סיכול הפיגוע המחבל נוטרל (ובסך
הכל נפצע קל עד בינוני, אם כי ראוי היה שייהרג), ומיד מכונת התעמולה המשומנת מפיצה
דיבה על רצח של ילד ערבי בן 13. הרשה"פ (רשות ההסתה הפלשתינאית) תובעת להעמיד
את "הרוצחים" לדין ותמונתו של ה"קורבן" מתבוסס בדמו מופצת בכל
רחבי הרשת, כדי להזין את השנאה והקנאות ולעודד את המשך מעשי הרצח.
ההסתה החמורה ועלילת הדם מופצת גם בקרבנו. החל בכך גדעון לוי בתחילת
השבוע במאמרו "מוות לערבים", שבו הציג תמונה שבה אנו הופכים
"רוצחים" – שוטרים, חיילים ואזרחים פשוטים, שסתם רוצחים ערבים כדי ליישם
את תורת "מוות לערבים", לגיבורים לאומיים. החרה החזיק אחריו ב. מיכאל.
הנ"ל כתב סיפור בדיוני, על פיו הפך לגיבור לאומי כיוון שרצח בחמישה כדורים
מלצר ערבי במסעדה, שאחז בידיו סכו"ם. לקראת ערב התברר שהמלצר היה יהודי, ואז
החלו הפגנות נגדו וקריאה "להוציא להורג את המחבל", עד שלפתע הייתה עוד
תפנית בעלילה – עורך דינו הוכיח שאם סבתו של הנרצח הייתה מוסלמית שהתגיירה בגיור
רפורמי. הנ"ל הוגדר בכינוס חירום של בין דין רבני כ"חצי ערבי
מינימום", ו"כך קיבלתי צל"ש". כמובן שסיפור "אם
סבתו" מרמז על הגדרת היהודי על פי הנאצים – גם דור רביעי יש להשמיד.
ומדוע ב. מיכאל ול. גדעון לא כתבו על חטיפת ילדים ערבים ורציחתם לצורך
אפיית מצות? כי צריך לשמור משהו גם למוסף של פסח.
* האם כבר שוברים שתיקה? - האם "שוברים שתיקה" כבר יצאו
למסע הופעות בעולם, על הרוצחים הישראלים שמוציאים להורג ילדים פלשתינאים האוחזים בכפיות?
* יש הגורסים – קובי ניב, במאמר ל"הארץ", מצדיק את גל הטרור הרצחני נגד
יהודים, בכך שאנחנו אשמים, כמובן. במה אשמנו? "מזה 50 שנה (ויש הגורסים 70) אנחנו מחזיקים
עם שלם, מיליוני בני אדם, תחת משטר צבאי מדכא של גזל, חנק והרג, ובכל פעם שהעם זה מתקומם,
כל פעם בעונה אחרת ובצורה אחרת, אנחנו מופתעים מחדש, כאילו תקפו אותנו פתאום, משום
מקום, בלי שום סיבה, חייזרים אכזריים עם שפמים לא אופנתיים. אבל מעשי הדיכוי וההרג והתגובה והנקם והנקם
על התגובה על ההרג והנקם הם הרי לחם חוקה היומי של הארץ הזאת כבר לפחות 76 שנים (ויש
האומרים 77)".
לפני 70 שנה, ב-1945, הסתיימה מלחמת העולם השניה. על פי הנראטיב של
הפלשתינאים ושל קובי ניב, זו התחלת השואה [= נכבה] של הפלשתינאים. יש הגורסים,
כותב קובי ניב ומתכוון לעצמו, ששבעים שנה אנו מדכאים, גוזלים, חונקים והורגים. ויש
הגורסים, הוא מעיד על עצמו, ש-77 שנים. כלומר, מאז 1938. מה קרה ב-1938? היה זה
בעיצומן של מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, ההתנפלות הרצחנית של ערביי א"י על
היישוב היהודי, במטרה לשים קץ למפעל הציוני ולהשמיד את היישוב. ב-1938 הסתמן האסון
הפלשתינאי – כאשר עינו אותנו, כן רבינו ופרצנו ואילו הם התרסקו.
* הפיגוע בקריית
ארבע - עוד מחבל התחזה לעיתונאי.
* תקינות – מהנדס יקה נדון למוות. רגע לפני הפעלת הגיליוטינה, ניתנה לו הזכות
לבקשה האחרונה, והוא אמר: "כאשר אני מביט במכונה, אני מבחין בכך שההברגה כאן
רופפת והזווית של הסכין קצת נוטה הצדה. חוששני שהפעלת המכונה באופן הזה עלולה
להסתיים בביזיון ולהחמיץ את צווארי. מהנדס במעמדי אינו יכול להרשות לעצמו לעלות על
מכונה בלתי תקינה. אני מבקש שתתקנו קודם את הכשלים".
למה נזכרתי פתאום בבדיחה הזאת (שבינינו, היא לא כל כך מצחיקה)?
בשל דיון הזוי ביומן הערב של גלי צה"ל, בשאלה האם על פי החוק
מותר היה להראות את תמונתו של הנער המחבל, אף שהחוק אוסר על הצגתו של קטין ללא
אישור הוריו.
צבטתי את עצמי ו... לא חלמתי. אשכרה, זה היה הדיון בתחנת השידור
הצבאית.
* המבחן של נתניהו – לפחות עד כה, נתניהו מתמודד היטב עם מתקפת הטרור. הוא מפעיל עוצמה
בתקיפות, אך גם בשום שכל, בריסון ראוי, ולא נגרר אחרי השרים המתלהמים, הדמגוגיה הביטחונית
וצעדים פופוליסטיים למיניהם. הוא חותר לרגיעה ולא נגרר אחרי רעיונות שיציתו תבערה
גדולה.
לעומת זאת, דווקא בתחום שנחשב למומחיותו הוא כושל – ההסברה. כל מה שאנו
עושים בתחום הזה הוא לאט מדי, מאוחר מדי ומעט מדי.
* מערכה נכה - אנו בעיצומה של מערכה מדינית והסברתית קשה,
ובימים האלה אין שר חוץ בישראל.
* מה עם הכובע? - כל כך רוצים לתקוף את נתניהו על חוסר הריסון והפעלת כוח יתר והבערת
השטח ו... ו... אבל, מה לעשות, אין להם טיעון. מה עושים? "איך נתניהו היה
תוקף את הממשלה אילו היה באופוזיציה והיא נהגה כמוהו בתגובה למתקפת הטרור".
ארנב א' וארנב ב' היו משועממים מאוד.
"מה נעשה?" שאלו זה את זה.
ארנב א': "נלך להרביץ לארנב ג'".
ארנב ב': "ככה סתם, בלי סיבה?"
ארנב א': "נדפוק לו בדלת. אם יצא עם
כובע, נצעק עליו למה אתה עם כובע ונרביץ לו. אם יצא בלי כובע, נצעק עליו למה אתה בלי
כובע ונרביץ לו."
הלכו לארנב ג' והקישו על דלתו.
ג' יצא בלי כובע.
"למה אתה בלי כובע?!" והרביצו
לו מכות רצח.
כעבור שבוע א' וב' שוב השתעממו.
"מה נעשה?"
"נלך להרביץ לארנב ג'."
"סתם ככה, בלי סיבה?"
"נבקש ממנו סיגריה. אם ייתן סיגריה
בלי פילטר, נכה אותו על כך שנתן ללא פילטר. אם יתן סיגריה עם פילטר, נכה אותו על כך
שנתן עם פילטר."
ארנב א' וארנב ב' הלכו לארנב ג' והקישו
על דלתו.
פתח ג' את הדלת.
שאלו אותו: "אפשר סיגריה, בבקשה?"
ארנב ג': "בשמחה. עם פילטר או בלי
פילטר?"
היססו השנים רגע ואז צעק עליו ארנב ב':
"למה אתה עם כובע?" וירדו עליו השניים במכות רצח.
* אין כניסה - במקום איסור יציאה מן הארץ, מוטב היה להוציא
לשייך ראאד סלאח צו איסור כניסה לארץ.
* רשת ההסתה החברתית – כאשר האינטרנט פרץ לחיינו, ועוד יותר מכך – הרשתות החברתיות, האמנו
שכעת, כשתם עידן תקשורת ההמונים, אי אפשר יותר להסית, לשטוף את המוח, לעוור את
ההמונים. האנשים עכשיו יהיו יותר חכמים, יותר ביקורתיים, יותר סקרניים, לא יקבלו
כמובן מאליו כל מה שאומרים להם, יגיעו בעצמם למקורות מידע אלטרנטיביים. נדמה לי שההערכה
הייתה אופטימית משהו.
* כי זה לא צה"ל – למה הצבא האמריקאי הפציץ במודע בית חולים באפגניסטן, עתיר חולים
חפים מפשע? כי צבא ארה"ב אינו צה"ל. נכון, זה לא צבא רוסיה, זה לא צבא
של דיקטטורה, בוודאי ובוודאי שאין זה צבא ערבי, חלילה. מצד שני, זה גם לא
צה"ל.
נאמר שההפצצה נבעה ממידע על כך שיש בבית החולים טרוריסטים. מבית
החולים לא שוגרו טילים לעבר ערי ארה"ב והאוכלוסיה האזרחית האמריקאית לא חוותה
"צבע אדום" כתוצאה מהפעילות באותו בית חולים. אך צבא ארה"ב נהג כפי
שנוהג כל צבא. זולת צה"ל.
אני שמח שצה"ל הוא אחר. אני גאה בהיותו של צה"ל הצבא המוסרי
ביותר בעולם. זה לא מיתוס ולא מליצה, זו האמת לאמִתה.
אני סולד מן הצביעות ותרבות השקר של אלה, שמצד אחד מעמידים בפני ישראל
אמות מידה שאף מדינה אחרת אינה עומדת בהן ולא מצפים מאף מדינה לעמוד בהן, ומצד שני
תוקפים את ישראל בשל עלילות דם בזויות שמעלילים על צה"ל.
ובעיקר אני סולד מהישראלים הפעילים ברקימת העלילות הללו, ועורכים
מסעות הופעות בעולם להפצתן, במימון עוין.
* חוש ההומור של אורית גלילי – עד לפני שנתיים הייתה אורית גלילי צוקר ראש הצוות לתקשורת פוליטית
של ראש הממשלה נתניהו. מאז שהוחלט לסיים את ההתקשרות עמה, היא עסוקה בנקמה ובעיקר
במסע היטהרות בפני הברנז'ה.
במאמר ל"הארץ" היא תקפה בחריפות את ערוץ 2, ערוץ 10 ו"ידיעות
אחרונות" על כך שהם נוהגים בעימות הנוכחי כמשת"פים של נתניהו, כלומר
חטאם הוא פטריוטיות, והתנגדות לטרור המופנה כלפינו.
לעומתם, היא מעלה על נס את "הארץ". וכאן מגיעה האתנחתא
הקומית: "המסרים המפוכחים של 'הארץ' – שפעם נחשבו למסרי הציונות
הפרגמטית". איזו בדיחה. כל מי שיפתח באקראי עמוד כלשהו מכתביהם של מנהיגי
הציונות, ודווקא המתונים שבהם, כמו חיים ויצמן ומשה שרת, ייווכח עד כמה דבריה
מנותקים מהמציאות.
אבל למה ללכת אליהם? מוטב להציץ ב"הארץ" של פעם, ולהשוות
ל"הארץ" של היום. "הארץ" תמיד היה עיתון הזרם היוני בישראל,
אולם הוא היה בקוטב היוני של הקונצנזוס הציוני. ולכן, הפער בין מה שהיה למה שהוא
היום הוא פער ענק, בלתי ניתן לגישור.
אמחיש זאת בשתי דוגמאות. הנה, קטע ממאמר המערכת של "הארץ" ב-8.6.67,
בעיצומה של מלחמת ששת הימים: "אין
מילים לבטא את הרגשות המסעירות את לבנו בשעה זו. ירושלים שוב אינה מחולקת אלא מאוחדת
תחת דגל ישראל. ... עתה באה השעה היפה ... העיר העתיקה של ירושלים היא שלנו, שעריה
פתוחים והכותל המערבי שוב לא יעמוד עזוב ודומם. הוד העבר שוב לא נשקף מרחוק, אלא מעתה
הוא יהיה חלק של המדינה החדשה וזוהרו יפיץ את קרניו על מפעל הבניה של חברה יהודית,
שהיא חוליה בשרשרת הארוכה של תולדות העם בארצו... הגיעה השעה שהחשבון עם סוריה יסוכם
ויסולק... סוריה היא המבקשת את ההתמודדות אתנו, אגב ניצול העובדה שצה"ל מרותק
לגזרות אחרות בחזית המשולשת שארגנה מצרים נגדנו. הבה ניתן להם את מבוקשם... ישראל נאלצת
לפעול כדי למנוע תוקפנות חוזרת מסוריה באמצעיה שלה... שינוי קו התיחום ביננו ובין הכוחות
המזוינים של סוריה יש בו אפוא כדי לבצר את השקט והרגיעה בחלק זה של העולם... המלאכה
שהתחיל בה צה"ל בסיני ובגבול המזרחי עוד אינה שלמה; הבה נשלים אותה בהבסת הצבא
הסורי ובעיצוב גבולות ההולמים את צרכינו ואת יחסי הכוחות שיצר הניצחון הישראלי".
הדוגמה השניה קרובה הרבה יותר לימינו, לפני
פחות מעשרים שנה, מאמר המערכת של "הארץ" ב-12.2.96: "המיעוט הערבי
צודק כשהוא תובע שוויון זכויות מלא, אך יש תחום אחד, שבו זכותו של הרוב היהודי
להשמיע את עמדתו ולהמליץ למיעוט הערבי להאזין לה בקשב: רוב אזרחי המדינה לא יקבלו
תנועות פוליטיות שיקראו לחיסול אופיה היהודי של המדינה. המדינה הזאת קמה כדי
להעניק בית לאומי לעם היהודי. העם היהודי הוא ישות אתנית לאומית יחידה במינה,
המשלבת דם ולאום, ושום להטוט מינוחי אינו יכול לשנות עובדת חיים זו. לפיכך, כללי
המשחק הפוליטיים המתנהלים בישראל נגזרים מן האקסיומה, שזו מדינה יהודית, וכי שום
כוח פוליטי אינו יכול לצפות שיותר לו לערער על כך".
מיותר לציין, ש"הארץ" של היום מגויס למלחמת חורמה במסרים של
"הארץ" לפני עשרים שנה. דבריה של גלילי צוקר מגוחכים.
* אפרופו "בידוד מדיני" – האירועים הביטחוניים הכובשים את הכותרות, דחקו לקרן זווית התפתחות
מדינית היסטורית – ביקורו בישראל של נשיא הודו פאנארב מוקרג'י. ההתפתחות ההיסטורית
אינה הביקור, אלא הביקור הוא ביטוי המסמל את התפנית ההיסטורית.
עוד טרם קום המדינה וביתר שאת לאחר מכן, ישראל ניסתה ללא לאות לקשור
קשרי ידידות עם הודו. אולם עוד בתקופת מהאטמה גנדי, נקטה תנועת השחרור ההודית
ולאחר מכן הודו, בקו פרו ערבי ואנטי ציוני קיצוני, אולי כדי לרצות את המוסלמים
בתוכה. הודו הצביעה באו"ם נגד הקמת מדינת ישראל, סירבה להכיר בישראל שנים
רבות ונקטה קו עוין מאוד.
ראש ממשלת ישראל בן גוריון ושרי החוץ ששירתו תחתיו משה שרת וגולדה,
וכן ממשיכיהם, ניסו כל הזמן לפרוץ את מחסום האיבה, מתוך הבנת חשיבותה של הודו
כמעצמה עולה באסיה. אולם רק 44 שנים לאחר הקמת המדינה, בתקופת ממשלתו של יצחק
שמיר, ימים אחדים לאחר כינון היחסים בין ישראל לבין סין, הודו כוננה קשרים
דיפלומטיים עם ישראל. אולם גם לאחר מכן, המשיכה לדבוק בקו הפרו ערבי והאנטי
ישראלי.
ואילו כעת, שעה שאנו קוראים על "בידוד מדיני" (כנראה משאלת
לב של הכותבים זאת) נפרץ הסכר ובין המדינות נוצרו יחסי ידידות קרובה ושיתוף פעולה
בכל התחומים – כלכלי, ביטחוני ואף מדיני. הודו שינתה את דרכה, חדלה להצביע עם הרוב
האוטומטי האנטי ישראלי, והחלה להצביע יחד עם ישראל ונגד ההחלטות האנטי ישראליות.
הודו, מדינה שחשיבותה הבינלאומית הולכת וגדלה, היא היום אחת הידידות הקרובות
לישראל, בהנהגת ידיד ישראל, ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי. היחסים הולכים ומתהדקים,
וטרם נאמרה המילה האחרונה.
* פאסיביות שכזו – ביקורו של נשיא הודו בישראל מסמל את התחממות היחסים בין שתי
המדינות. יש לציין שהיחסים בין ישראל להודו כוננו רק ב-1992. ראש הממשלה אז היה
יצחק שמיר. שבוע קודם לכן כוננו היחסים עם סין. באותם ימים כוננו וחודשו יחסי
ישראל עם עשרות מדינות, ובהן בריה"מ והגוש הקומוניסטי. באותם ימים עצרת
האו"ם החליטה לבטל, אחרי 17 שנה, את החלטתה האנטישמית לפיה הציונות היא
גזענות. כל זאת בימי שלטונו של מי שקובעי הטעם בתקשורת אהבו ועדין אוהבים להגדיר
כ"ראש ממשלה פאסיבי".
עיקר מעייניו ומרצו של יצחק שמיר, בהיותו ראש הממשלה, הופנו לייעוד
העיקרי של מדינת ישראל, קיבוץ גלויות. בעקשנות ונגד כל העולם, כל המומחים וכל
הציניקנים, הצליח שמיר לבטל את מעמד ה"פליט" שהעניקה ארה"ב ליהודים
שיצאו מבריה"מ לשעבר, עם פתיחת שעריה. הוא הצליח לשכנע את ארה"ב, שכאשר
קיימת מדינה יהודית, יהודי אינו פליט, כי יש לו מולדת ומדינה. החלטה זו ניתבה
מיליון עולים לישראל, שהביאו ברכה רבה בכל התחומים, במפעל הציוני הגדול, החשוב
והמוצלח ביותר, מאז קליטת העליה הגדולה בשנות החמישים. הוא הניע את כל המערכות
בישראל למאמץ ממוקד בקליטת העליה, חרף ביקורת מרושעת בשם ה"מנהל התקין"
כביכול, ובזכות עובדה זו כל העולים מצאו קורת גג ורבים מהם מצאו במהרה תעסוקה, בית
ספר לילדים וכו'. הוא קידם את העליה מאתיופיה ושלח את צה"ל ל"מבצע
שלמה" שהעלה בתוך יממה וחצי כמעט 15,000 יהודים מאתיופיה לישראל.
פאסיבי?! איזו תעמולת כזב, של מי שבעיניהם אקטיביוּת היא רק נסיגה
משטחים. אכן, בזמנו ישראל לא נסוגה משטחים, אך אם נבחן את 22 השנים מאז הפסיד
בבחירות (גילוי נאות – הוא הפסיד בגללי. אני הצבעתי למפלגת העבודה בראשות רבין),
איני בטוח שהנסיגות הביאו לישראל את התוצאה הרצויה והמצופה, בלשון המעטה.
אגב, לכל המתלהמים המציעים הצעות קיצוניות לפתרונות קסם של מלחמה
בטרור באמצעות הפעלת כוח בלתי מוגבל, כדאי לזכור שגישתו של שמיר הייתה הפוכה. הוא
היה נחוש להימנע מהסלמה, לא נגרר אחרי פרובוקציות של האויב, לא נכנע ללחצי הימין
הקיצוני ולא התרגש מהלעג שהפנו כלפיו. המצפן שלו היה אך ורק מה שטוב למדינת ישראל,
ולא הצורך להוכיח משהו למישהו.
ב-15 באוקטובר מלאו מאה שנים להולדתו של יצחק שמיר, אחד מראשי הממשלה
הטובים ביותר שהיו לנו.
* ינקה את אורוות קק"ל – הגורמים הפוסט ציוניים בישראל, בהובלת "הארץ", מנהלים
מסע צלב נגד קק"ל וקוראים לפירוק הארגון. הם מנמקים זאת בסיאוב, ברקב
ובשחיתות הקיימים בארגון.
כמובן שזה תירוץ דמגוגי. לא הייתה בתולדות מדינת ישראל מדמנת שחיתות
כמו עיריית ירושלים בעידן אולמרט, שתפקדה כמו ארגון פשע. האם עיריית ירושלים
פורקה? האם מישהו חשב שיש לפרקהּ? האם עיריית ר"ג פורקה כיוון שראש העיר
הורשע על קבלת שוחד? ובקק"ל אין המדובר בפלילים, בוודאי ברמה הזאת, אלא באי
סדרים ובסיאוב, בבזבוז ובמינויי מקורבים, שאין לזלזל בחומרתם, אבל יש לדעת להבחין
בינם לבין שחיתות פלילית.
"הארץ" והגורמים הפוסט ציוניים תפסו טרמפ על גילויי הסיאוב,
כדי להביא לסגירת קק"ל, בהיותו ארגון ציוני, המחויב לציונות, להתיישבות
ציונית, לניהול קרקעות הלאום היהודי שנרכשו בכספים שנאספו – פרוטה אל פרוטה
מיהודים בכל העולם ב-114 שנות קיומו ובהיותו סמל למפעל הציוני.
מי שהפכו את הארגון למסואב, פגעו במהותו ובייעודו ושיחקו לידיהם של
שונאי הרעיון הציוני, דוגמת "הארץ" ושכמותו. ולכן, יש להדיח אותם.
בשבוע הקרוב, תבחר מפלגת העבודה, שבהסכמים הקואליציוניים בהסתדרות
הציונית -התפקיד הוא ברשותה, את יו"ר קק"ל. בראש ובראשונה, יש לקוות
שאפי שטנצלר יודח.
אחד המועמדים הוא מיכאל ביטון, ראש עיריית ירוחם. ביטון מחויב בכל
נימי נפשו לרעיון הציוני העומד בבסיס קק"ל, והוא הוכיח בכל תפקידיו ובעיקר
בראשות העיר, את יכולתו לנקות את האורוות, לטהר את הסיאוב, ולהצליח מאוד בקידום
מטרות הארגון בדרכים של טוהר כפיים, יושרה ושקיפות.
אני ממליץ לחבריי במפלגת העבודה לתמוך בו לתפקיד.
* שאלה - האם יש למישהו ספק, שארדואן עומד מאחורי הטבח
ההמוני במפגינים נגד מדיניותו, בשבוע שעבר?
* והרי התחזית – אורן חזן לא יפסיד בתביעת הדיבה שהגיש נגד עמית סגל, כיוון שהוא
ימצא דרך אלגנטית-כביכול למשוך את התביעה, ולהתפאר שאלמלא משך אותה היה מנצח
בגדול. גזור ושמור!
* ביד הלשון
מגדל השן – לקראת פתיחת שנת הלימודים האקדמית, נעסוק בביטוי "מגדל השן
האקדמי". ביטוי זה מצייר את האקדמיה כמנותקת מן העם ומסתגרת בארמון פאר, מגדל
שן.
מקור הביטוי דווקא אינו מבטא בית יוקרה מנקר עיניים, אלא תיאור של
צוואר אישה יפה, שמומשל ליופיו של מגדל שן. הפסוק הוא משיר השירים: "צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן; עֵינַיִךְ
בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן" (שיר השירים ז', ה').
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
