הזהות וההזדהות הלאומיים, חזקים לאין ערוך יותר מהזדהות אזרחית,
בוודאי עם מדינת לאום של עם אחר, ובוודאי כאשר מדינתך נמצאת בסכסוך לאומי עם עמך.
לכן, מעולם לא ציפיתי מערביי ישראל להיות ציונים, להזדהות עם המדינה, לתמוך במאבקה
הלאומי, לשיר "התקווה". מעולם לא חשבתי שנכון לדרוש מהם
"נאמנות".
אולם המדינה יכולה לדרוש מהם, כאזרחיה, לכבד את החוק, להימנע מאלימות
ולא לפעול אקטיבית למען אויביה בעת עימות ביטחוני. וכאשר הם בוחרים להפר חוק,
לנקוט אלימות ולפעול אקטיבית למען האויב בעת עימות ביטחוני, שלא יתבכיינו על
תוצאות בחירתם, כפי שעשו באוקטובר 2000.
ערביי ישראל יודעים היטב, שהם הערבים היחידים במזה"ת הנהנים
מזכויות האדם והאזרח, מחופש פוליטי מוחלט, מחופש עיתונות, מחופש ביטוי, מהזכות
החופשית האמתית לבחור ולהיבחר. לכן, בכל הסקרים, רובם גאים להיות אזרחי ישראל.
לכן, ערביי ואדי ערה דוחים על הסף את ההצעה ההוגנת ביותר שניתן להציע להם – להעביר
את הריבונות עליהם, במקומם, למדינת הלאום שלהם. הם דוחים זאת, כיוון שהם מעדיפים
להיות אזרחי הדמוקרטיה הישראלית ולא להיות מדוכאים בידי רודנות ערבית.
אבל אי אפשר לאחוז במקל בשני קצותיו. מדינה אינה יכולה לנהוג בסובלנות,
כשבשעת עימות כזו, שבה מידי כשעה האויב הפלשתינאי מבצע פיגועים רצחניים נגד יהודים,
אלפים מערביי ישראל יוסיפו שמן לבערה, יתפרעו, יידו אבנים, חלקם אף יצטרפו למחבלים ויבצעו
פיגועי טרור (ובחוצפתם יתבכיינו על כך שמחבלת מתוכם נורתה בעת ניסיון רצח בעפולה).
הפעם הדבר חמור במיוחד, כיוון שמי שהצית את הבערה הזאת, באו מתוך
ערביי ישראל – הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית, ממנו יצאה עלילת הפגיעה באל-אקצה,
שגרמה לגל הטרור והאלימות הנוכחי. דווקא מתוך אותה תנועה של ערביי ישראל, יוצאת
ההסתה הגסה והחמורה ביותר, שלהוב היצרים האלים ביותר.
במקום לנהוג כמנהיגות שקולה ואחראית, לגנות את ההסתה והאלימות, להרגיע
את הרוחות ולמתן את הציבור, נציגותם של ערביי ישראל בכנסת רק מסלימה ושותפה להסתה,
כולל בהפצת העלילה על הר הבית, כולל בביקורי הסתה פרובוקטיביים להר הבית ועימותים
מתוקשרים עם מבקרים יהודים, כולל במפגן הזדהות עם ראש המסיתים השייח ראאד סלאח. אף
ח"כ מן הרשימה הערבית המשותפת לא גינה את פיגועי הטרור.
בראיון לגל"צ הסביר אחמד טיבי מדוע אין גזירה שווה בין כניסתם של
ח"כים ערבים להר הבית לבין כניסתם של ח"כים יהודים. "אין
להשוות", הוא אמר בגילוי לב, "בין בעלי הבית לפורצים".
זה העניין. הם רואים עצמם כבעלי בית ואותנו כפולשים זרים. לא רק להר
הבית, אלא בכלל לארץ ישראל, למזרח התיכון. זאת הסיבה האחת והיחידה לסכסוך, וזאת
הסיבה לכך שהשלום אינו באופק. ואם קיווינו שערביי ישראל יהיו גשר לשלום, שוב ושוב
התקווה הזאת מתבררת כאשליה.
הנהגת ערביי ישראל מחבלת שוב ושוב בדו-קיום ובמאמצים לשילוב ערביי
ישראל במדינה. ואח"כ הם מייללים ומתקרבנים. כמו ב-1947-1948, מנהיגי הציבור
הערבי אינם מחמיצים אף הזדמנות להמיט אסון על עמם.
****
על אף המציאות המרה אותה הצגתי, אין להתייאש מהמאמץ לדו-קיום ולהשתלבות
ערביי ישראל במדינה, אך יש לחפש את הפרטנרים המתאימים לכך, אלה שבאמת מעוניינים
בדו-קיום. "ערבים ויהודים מסרבים להיות אויבים" – נקראת קריאה בהפגנה. קריאה
נהדרת, אולם כאשר השותפים הערבים להפגנה הזאת, הם מנהיגי המפלגה המסיתה והמציתה –
זה הדבר הרחוק ביותר מדו-קיום.
ראש עיריית נצרת המגלה מנהיגות ועומד בפרץ מול האספסוף ומול ראשי
המסיתים, קורא למתינות, לשיקול דעת ולהשתלבות, יוצא נגד ח"כ עודה ומחרחרי
המדון והאלימות, הוא דוגמה למנהיגות אחראית שעמה יש לקדם תהליכי דו-קיום והשתלבות.
העדה הנוצרית, שבשנים האחרונות אחוזים הולכים וגדלים מתוכה מתנדבים לצה"ל ומשרתים
ביחידות הטובות ביותר ובקצונה, היא פרטנרית כזאת. אני עצמי שותף לכמה התארגנויות
ברוח זו, כמו התארגנות לקידום מכינה קדם צבאית בטובה-זנגריה לצעירים בדואים
המתנדבים לצה"ל ועוד.
אחת היוזמות שבהן נטלתי חלק, הייתה של הידברות עם אחד המנהיגים
המרכזיים של הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית, שבשיחות עמנו התגלה כמתון ביותר,
אנטיתזה למסרים של תנועתו. אולם מחוץ למשרד בו שוחחנו, הוא נמנע מלהשמיע את
הדברים. וכאשר תנועתו הפיצה את עלילת הפגיעה בהר הבית והציתה את התבערה הגדולה,
הוא לא עמד בפרץ, לא קם ויצא נגד ההסתה. אני איבדתי בו אמון, והלקח שלי הוא שאין
טעם לנסות הידברות עם ההנהגה הקיצונית, אלא לבנות בהדרגה ניסיונות מוצלחים
לדו-קיום עם מי שבאמת מעוניינים בכך.
אין לי עניין בהמשך המפגשים עם אותו מנהיג דת, אך אצטט את משפט המפתח
שהוא השמיע באוזננו, והוא בעיניי המוטו של כל עיסוק בסוגיית ערביי ישראל:
"עלינו לבחור האם אנחנו אזרחים או אויבים. אי אפשר להיות גם וגם".
אמת ויציב. זאת הבחירה שלהם, ועלינו לסייע לאלה שבוחרים להיות אזרחים
שווי זכויות במדינה יהודית ודמוקרטית, ולא אויביה מבפנים.
* "על הצפון"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
