אנו מצויים בעיצומה של מתקפת טרור קשה, עוד מתקפת טרור, כמו רבות
לאורך מאה שנות טרור, מאה שנות מלחמה על ארץ ישראל. אחת המתקפות הראשונות והקשות
הייתה מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט 1936-1939, שמשום מה יש בתוכנו המתעקשים לאמץ
את המינוח והנראטיב הערבי, ומכנים את האירועים כ"המרד הערבי הגדול".
היישוב היהודי והתנועה הציונית השכילו למנף את המאורעות להעמקת האחיזה
היהודית בארץ ישראל, בהרחבת גבולות ההתיישבות בשיטת חומה ומגדל, ביצירת משק עצמאי
ובלתי תלוי בערבים, בהקמת נמל ת"א ובחיזוקו של היישוב כמדינה בדרך וביסוס כוח
המגן העברי.
ההתמודדות עם המאורעות שינתה את פני תפיסת הביטחון של היישוב, מהגנה
על היישובים מתוך הגדר, אל היציאה מחוץ לגדר. שני אישים מזוהים יותר מכל עם המהפך
הזה. האחד הוא יצחק שדה. השני הוא אורד וינגייט.
אורד וינגייט היה גאון צבאי, אסטרטג משכמו ומעלה, מנהיג טבעי, רודף
צדק ואוהד הציונות. הוא הגיע לארץ כקצין מודיעין בריטי וכערביסט, אך ככל שלמד את המציאות,
רדיפת הצדק הטבעי שלו קירבה אותו לציונות, והוא היה לציוני מסור בכל רמ"ח
ושס"ה. וינגייט הקים את פלוגות הלילה המיוחדות, והקנה להם ערכי לחימה שהם נר
לרגלו של צה"ל עד היום: יוזמה, תעוזה, חשיבה מחוץ לקופסה, מודיעין מדויק,
חתירה למגע, נחישות, דבקות במשימה, ניצחון והערך המנהיגותי הפיקודי של
"אחריי".
וינגייט ידע תנ"ך ואהב תנ"ך. התנ"ך היה צמוד אליו
באופן קבע. אתו הוא יצא לאימונים ועמו הוא יצא לקרב. התנ"ך היה ה-GPS שלו, עמו הוא ניווט בין
נופי הארץ. גיבורי התנ"ך היו מושאי הערצתו והמודל שלו לחיקוי. לפני יציאה
לפעולה הוא קרא באוזני חייליו מן התנ"ך. גיבורו הגדול ביותר, היה גיבורו של
הפרק שלנו – גדעון.
מפקדתו של וינגייט הייתה בקיבוץ עין חרוד, במחוזות מלחמתו של גדעון
במדיינים. הוא ראה בגדעון מודל של מצביא הפועל מחוץ לקופסה, המוביל יחידה מובחרת
של הנועזים והטובים ביותר, מְרכֵּז כוח קטן ונחוש ומפתיע באמצעותו את האויב
בנקודות התורפה שלו. הוא למד ממנו את ההכרח במודיעין מדויק, המתמקד, בין השאר,
במורל האויב. הוא למד ממנו את חשיבות הלוחמה הפסיכולוגית שנועדה ליצור דמורליזציה
בצבא האויב ולשבור את רצון המלחמה שלו. הוא למד ממנו את ערך ה"אחריי",
ובלשונו של גדעון: "מִמֶּנִּי
תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ".
למעלה ממאה ספרים, בעברית ובאנגלית, נכתבו על וינגייט, המפקד הנערץ,
שהוביל בדרכיו המקוריות והיצירתיות לניצחונות מזהירים באסיה, באפריקה ובארץ ישראל.
אך אופנת הפוסט היסטוריונים בתוכנו לא פסחה גם עליו, ותום שגב מנסה בשנים האחרונות
בכל דרך להמעיט מערכו, לקעקע את דמותו ולהעמידו באור מגוחך.
אולם מי שהגיע לא"י ב-1936 כקפטן = סרן ונהרג בבורמה ב-1944
כמייג'ור גנרל = דרגה שהיא בין אלוף לרב-אלוף בצה"ל, לא קודם בצורה מטאורית
כזו בתוך שמונה שנים סתם במקרה.
אגב, בשירותו באתיופיה במלחמת העולם השניה, הקים וינגייט יחידת עלית
של לוחמים מקומיים בפיקוד בריטי, שלחמו בכובש האיטלקי, בעל בריתו של היטלר. היה זה
כוח קטן, שבניצול גורם ההפתעה, תחכום, עורמה צבאית גאונית ותעוזה, הסב מפלות
ואבדות כבדות לאויב שהיה גדול ממנו לאין שיעור. לכוח הזה העניק וינגייט את השם:
כוח גדעון.
****
דמותו של גדעון לא הלהיבה רק את וינגייט. כאשר אהרון אהרונסון, אחיו
אלכסנדר ואבשלום פיינברג, לימים מייסדי מחתרת ניל"י, הקימו את ארגון הנוער
הראשון של בני המושבות, שעסק בשמירה, בהתיישבות ובעשיה בקהילה, שמו של הארגון היה
"הגדעונים".
הרעיון של אוונגרד מצומצם, 300 גדעונים, מסורים ונחושים לחולל שינוי
ולהוביל את העם, שבה את הדמיון של כל זרמי הציונות. השם גדעון היה שם פופולרי מאוד
בין בני הארץ וככינוי מחתרתי במחתרות השונות.
אני זוכר את קורס הרשג"דים שלי בתנועת הצופים, בתום כיתה
י"א. הנהגת התנועה שרצתה להחדיר בנו את תודעת השליחות, את היותנו קבוצה
נבחרת, במובן של אליטה משרתת, החותרת לשנות את העולם, המסר שלהם היה שאנו שלוש
מאות הגדעונים. ואכן, כך חשנו. ועד היום אני מאמין בשלוש מאות הגדעונים הנחושים
לחולל שינוי.
****
מאורעות תרצ"ו תרצ"ט הסתיימו כשהיישוב היהודי חזק לאין ערוך
מכפי שהיה בתחילתן. לעומת זאת, ערביי א"י התרסקו. את הלקח הם לא למדו. ומאז
ועד היום שוב ושוב הם חוזרים ותוקפים, ומכל עימות אנו יוצאים מחוזקים והם מבכים את
אסונם. כך יהיה גם בעימות הנוכחי.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
