הבלוג של אורי הייטנר

בשלושה דברים אדם ניכר – בכיסו, בכוסו ובכעסו.

למה בכעסו? כיוון שכאשר אדם אינו בשלוות השגרה, אלא מאותגר בידי דבר המכעיס אותו, הוא עומד בפני מבחן. הוא נבחן בתבונתו, בשליטה העצמית שלו, בקור הרוח שלו, בעליונות השכל על הרגש, ביכולת שלו לא להזיק לעצמו בצעדים נמהרים, בתבונה שלו לפתור בעיות ולא להחמירן.

כך אדם וכך גם קולקטיב – חברה, אומה.

מתקפת הטרור הפלשתינאית בשבועות האחרונים, מציבה מבחן קשה לחברה הישראלית. הישראליות עומדת למבחן.

לא אעסוק במאמר זה באופני ההתמודדות והתגובה של המדינה – הממשלה וצה"ל, אלא של החברה, של האזרחים.

            במקל, בסרגל

פירוש המילה טרור הוא פחד. מטרת הטרור היא להטיל אימה על חברה, להוציא אותה משלוותה, להכניס אותה להיסטריה, לגרור אותה לפאניקה, לערער אותה.

המבחן של החברה המותקפת הוא מבחן החוסן החברתי והלאומי, הלכידות, העוצמה. המסר המרכזי לטרור הוא של "אף על פי כן", כלומר עמידה איתנה שתבהיר לטרוריסטים שלא ישיגו דבר בטרור, שלא יערערו את חוסנה של החברה.

המבחן הוא באחדות לאומית, בעמידה איתנה, בגילויים של ערבות הדדית, חברות ואכפתיות.

מתקפת הטרור הופכת את כל הארץ לחזית ולכן – על כל אזרח ונער ניצבת אחריות כשל חייל בחזית. הערנות, הדריכות, התגובה המהירה, ההיחלצות לעזרה, החתירה למגע עם התוקף, מאפיינים ברוב המקרים את תגובת החיילים, השוטרים והאזרחים לפיגועים; התמודדות זו מעוררת השתאות והינה מקור לגאווה. שוב ושוב אנו נתקלים בתגובה מהירה ובהסתערות גבורה על המחבל - במקל, בסרגל, מה שבא ליד. אין דבר המעודד טרור כמו הצלחה ואין דבר המרתיע מפני טרור כמו כישלון.

מחבל הנוטל סכין ויוצא לפיגוע, מתכוון לצאת למסע הרג ללא סוף, עד שינוטרל. ככל שהפיגועים הללו יצליחו, כך תגבר התאווה לעוד פיגועים. ככל שיכשלו, כך תדעך המתקפה. התושיה וקור הרוח שמגלים הישראלים המסתערים על התוקפים, מנטרלים אותם, מפסיקים את מסע ההרג, הם הישראליות היפה בהתגלמותה. הם המפתח לניצחון.

כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא. כל כך הרבה נפשות קוימו בזכות התגובה המהירה והנחושה של כוחות הביטחון והאזרחים במתקפת הטרור הזאת; כל כך הרבה עולמות מלאים.

            לינצ'יזם

חברה ניכרת בכעסה, ומתקפת הטרור הוציאה מן המאורות גם את הישראליות המכוערת. האספסוף המריח דם ומגיע מיד לזירות פיגוע, מפריע לכוחות הביטחון וההצלה ומלווה בצהלות ו"כפיים" את קריאת הקרב הנתעבת, הבזויה, שהיא תרגום לעברית של קריאות הפוגרומים נגד אבותינו בגולה: "מוות לערבים", הוא התגלמות הצד האפל והמכוער בישראליות.

מעשי הפגיעה בערבים באשר הם ערבים, ממיטים קלון על החברה הישראלית ועל העם היהודי. מעשי הלינץ' במחבלים אחרי פציעתם או הריגתם, שכבר גבו חיי אדם חף מפשע שנחשד בטעות כמחבל, הם התגלמות יצר הרע שבתוכנו. וביצר הרע הקולקטיבי, על הקולקטיב להילחם, כפי שהפרט צריך להילחם ביצר הרע שבו.

"ליניצ'יזם" כתבתי בכותרת, כי אין המדובר רק בתגובת בטן ספונטנית אלא באידיאולוגיה כהניסטית המעודדת את התגלמות הצד האפל שבנו. דמותם של בריון הקשקשים איתמר בן גביר ומנהיג הקו-קלוקס-קלאן הישראלי בנצי גופשטיין, המזדרזים להופיע בזירות פיגוע כדי לשלהב את היצרים ולעודד את הקריאות הנוראות והמעשים הקשים, נובעת מכך ש"מוות לערבים" היא האידיאולוגיה הנתעבת שלהם.

כמי שאמונים על דיג במים עכורים, הם מנצלים בציניות את תחושות הזעם בעקבות מתקפת הטרור, לקידום מטרותיהם הנלוזות.

            הא צוואר, קום שחט

הצד השני של הישראליות המכוערת, הוא אותם ישראלים המנוכרים לעמם ולחברתם, המנוכרים לסבל ולכאב של עמם, תומכים במתקפת הטרור של המחבלים, שותפים לעלילות הדם ולשקרים של האויב ומאשימים את ישראל בכל אשמה – דמיונית ואבסורדית ככל שתהיה.

השנאה העצמית החולנית הזאת, פשוט לא תאמן. הנה, למשל, קטע ממאמר של רוגל אלפר ב"הארץ": "במקרה של מותי בפיגוע בגל הטרור הנוכחי, אם מחבל או מחבלת ידרסו או ידקרו אותי, אני מבקש להודיע מראש, כי מילותיי האחרונות הן: אני מופתע שזה לא קרה קודם. ברצינות, מה לקח לכם כל כך הרבה זמן? אינספור פעמים, בחולפי על פני אתר בנייה באחד מרחובות העיר בשעת בוקר מוקדמת ושקטה, תמהתי מדוע לא תופס אחד הפועלים הפלסטינים מקדח, את חפירה, מסור או פטיש — ורוצח אותי".

ועוד פנינים, בהמשך מאמר הפיגולים: "אני מבקש כי ייאמר בשמי לרוצחיי, אם ייוותרו בחיים, כי אני מתנצל. אני מפויס עמם אחרי מותי. ואם רוצחיי ימותו, אזי אני מתנצל בפניהם כעת, מראש... אני מתנצל על חלקי הדל בעוולת הכיבוש. גם אחרי מותי".

קשה להאמין עד לאיזה שפל מוסרי יכול אדם להידרדר, בטירוף השנאה העצמית. אלפר אינו חריג בנוף עיתונו. הוא בסך הכל הפריט את המגמה של רבים מחבריו, כאשר מיקד את יצר ההתאבדות אליו עצמו. אולם גדעון לוי, עמירה הס, אורי משגב, רכלבסקי, רווית הכט, שומסקי, יצחק לאור, ב' מיכאל, קובי ניב ואחרים, אינם שונים ממנו במסריהם.

הם תוקפים באלימות מילולית את ראש עיריית נצרת ואת השדרית הערבית לוסי אהריש, על שהעזו לצאת נגד מתקפת הטרור. הם אוהבים ערבים רק כאשר הם לאומנים. "ערביה מנוטרלת" לעג אלפר לאהריש, כאומר שברגע שאינה תומכת בטרור, אין טעם בקיומה.

הם תוקפים את "ידיעות אחרונות" וערוצים 2 ו-10 המאכזבים אותם בכך שהם מגלים פטריוטיות ואינם שותפים לניכור שלהם. הם יורדים על יאיר לפיד ויצחק הרצוג, על כך שבהיותם אופוזיציה לממשלה הם מקפידים שלא להיות אופוזיציה למדינה. וכאשר זהבה גלאון הביעה תמיכה בנטרול מחבלים, כתב נגדה יצחק לאור, הזועם על השימוש במושג "הקולוניאליסטי" מחבל, שלטענתו הודבק לערבי כדי להצדיק את הריגתו: "אם גם גלאון מתבטאת כך, אנו עמוק בתהום".

****

הסיבה לכך שהצגתי את הגינוי לזהבה גלאון, נועדה להציב חיץ ברור בין השמאל הישראלי, ואפילו השמאל הקיצוני שזהבה גלאון מייצגת, לבין אותה מוטציה אנטי ישראלית מכוערת שהתנחלה במערכת "הארץ". בדיוק כפי שיש להציב חיץ ברור בין הימין הישראלי לבין הלינצ'יזם הכהניסטי.

הישראליות עומדת למבחן. עלינו להציב חיץ ברור בין הישראליות היפה לבין הישראליות המכוערת, על גילוייה השונים, שאותה עלינו לבודד ולהוקיע בכל לשון.

* "שישי בגולן"