בשבת שעברה נערך בבית השיטה יום עיון לזכר בנימין גל, במלאת
ארבעים שנה למותו.
בנימין גל היה אביו של יוני. הוא היה בין מייסדי בית השיטה - ממעצבי
דרכה ומעמודי התווך שלה; פעמיים מזכיר הקיבוץ, מזכ"ל תנועת "המחנות
העולים", מזכיר הקיבוץ המאוחד לאחר הפילוג ומהנדס מים מצטיין.
יוני יזם את יום העיון לזכר אביו והחל לארגנו, אך לא זכה. לאחר מותו,
האחים שלו המשיכו במשימה. יום העיון הוקדש לנושא חברת המופת.
יום העיון נפתח בשתי הרצאות מעוררות השראה ומרתקות של הסופר אסף
ענברי ושל עמרי סיני מתנועת "דרור ישראל". לאחר מכן נערך רב-שיח.
להלן דברים שאמרתי ברב-שיח:
****
ביום העיון המאלף הזה – גולת הכותרת בעבורי היא דווקא הפינה עם כתביו
של בנימין. עמדתי שם ושתיתי בשקיקה את דבריו. כידוע לכם, אני כאן "מהצד של
יוני". כשקראתי את דבריו של בנימין, לא יכולתי שלא לעמוד על האופן שבו
הדברים מהדהדים בהשקפת עולמו של יוני, בעשייתו ובהגשמתו באורטל.
האזנתי להרצאתו של אסף ענברי. הזדהיתי מאוד עם החלק של נבואת הנחמה,
ופחות עם הניתוח ההיסטורי. בדבריו הבלתי גמורים הספיק אסף להציג ארבעה יסודות של
חברה יהודית ושל קיבוץ יהודי – קהילה, הלכה, זיכרון וסגולה. על כך אוסיף נדבך
חמישי, שבלעדיו כל תרבות יהודית וכל חברה יהודית תהיה נכה – תיקון עולם.
****
"קראתי פעם לציונות אידיאל אין סופי ואני מאמין באמת כי
גם לאחר השגת ארצנו, ארץ ישראל, לא תחדל מלהיות אידיאל. כי בציונות, כפי שאני מבין
אותה, כלולה לא רק השאיפה לכברת ארץ מובטחת כחוק בשביל עמנו האומלל, אלא גם השאיפה
לשלמות מוסרית ורוחנית". את הדברים הללו כתב הרצל
ביומנו.
הציונים, מכל הזרמים, ראו בעצם השיבה של עם לארצו, כדי להקימה מבראשית,
הזדמנות ליצור ישות שלא תהיה סתם עוד מדינה, ולו כיוון שאין זו מדינה שקמה ומתפתחת
באופן היסטורי טבעי, אלא באופן מלאכותי בידי מי שבאים אליה מבחוץ כדי להגשים את חלומותיהם.
מעל לכל הזרמים, הייתה זו תנועת העבודה שיצרה תשתית של חברת מופת,
שספינת הדגל שלה הייתה הקיבוץ. אני מאמין שגם היום, אחרי מאה שנות קיבוץ, אין
לו כל משמעות ללא השאיפה להיות חברת מופת. כדי להיות סתם שכונה של וילות
בטבע עם איכות חיים, אין צורך בקיבוץ. ואם בעבר חשבתי שברגע שקיבוץ חדל להיות
שיתופי הוא ויתר לחלוטין על היומרה הזאת, היום אני סבור שגם הקיבוץ המופרט שונה
בפרמטרים רבים מן החברה הסובבת אותו וראוי שיישא בשורה חברתית של חברה אחרת, צודקת
וטובה יותר. לא כל שכן – הקיבוץ השיתופי, שאני גאה להיות חבר בו.
לפני שנים אחדות, באסיפת קיבוץ אורטל, דיברתי על השאיפה שלנו להיות
חברת מופת. אחת החברות שיסעה אותי בשאלה / אמירה: "מה זאת היומרה הזאת? מי
אמר שדווקא אנחנו צריכים להיות המופת? מי בחר בנו להיות המופת? אתה לא מרגיש שזאת
התנשאות?".
אבל כאשר אני חותר לכך שאורטל תהיה חברת מופת או שההתיישבות בגולן
תהיה חברת מופת, אין בכך שום זלזול באחרים. הרי אילו חייתי בקיבוץ אחר בחבל ארץ
אחרת, הייתי אומר בדיוק אותו הדבר. כלומר, תנאי הכרחי לחברת מופת, הוא היותה חברה
שחבריה שואפים שהיא תהיה כזו. וככל שתהיינה יותר חֲברות שזו שאיפתן, כך תתעלה
החברה הישראלית כולה.
האם היות הקיבוץ משימתי, הוא תנאי להיותו חברת מופת? אני רואה זיקה
חזקה בין המשימתיות והמופת. עצם המילה מופת היא התייחסות לזולת. היא מבטאת את
הרצון להוות מופת לאחרים, כדי שאחרים ילכו בעקבותינו, לטובת החברה כולה. כלומר,
האכפתיות לכלל, היא יסוד מוסד בחברת מופת. גם בתוכה, חברת המופת תובעת מן הפרט אכפתיות
כלפי הזולת והכלל. התביעה הזאת אינה יכולה להצטמצם בדל"ת אמות הקיבוץ, בחוסר
אכפתיות למה שמעבר לגדר. הא בהא תליא.
אולם חברת מופת אינה חברה שבה האנשים הם כלי בשירות רעיון. חברת
מופת נבחנת במידה רבה בהצלחתה להיות מסד לצמיחה של האדם החבר בה. א.ד.
גורדון דיבר על "עילוי האדם". הצמיחה האישית המקסימלית של הפרט, היא דגל
ראוי לחברת מופת, ואין כל סתירה בינה לבין משימתיות וחלוציות. הפרט ואושרו,
המשפחה ואושרה, הם לב החיים החברתיים, חיי הקהילה. באורטל הגדרנו זאת כבר לפני
שנים רבות – קיבוץ של אינדיבידואליסטים. אגואיסטים אינם יכולים לקיים
קולקטיב, אבל אני מאמין שאת הקולקטיב המופתי, יכולים להקים ולקיים בצורה המיטבית
דווקא אינדיבידואליסטים.
* מידף - עלון קיבוץ אורטל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
