הבלוג של אורי הייטנר

במלאת ארבעים שנה לפטירתו של בנימין גל, נערך בבית השיטה יום עיון לזכרו.

בנימין גל, ממייסדי בית השיטה, ממעצבי דרכה ומעמודי התווך שלה לאורך עשרות שנים, היה מזכיר הקיבוץ, מזכ"ל תנועת המחנות העולים, מזכיר הקיבוץ המאוחד ומהנדס מים מצטיין. בפרוץ מלחמת יום הכיפורים, הוא נקרא לשוב לתפקיד המזכיר.

11 מבני הקיבוץ נפלו במלחמה, ועל בנימין נגזר להנהיג קהילה שהתמודדה עם משבר כבד של שכול, יתמות, אובדן וכאב.

איך קהילה יכולה לשרוד מכה כזו? איך קיבוץ יכול להתמודד עם אסון כזה?

כתב בנימין, חודשיים אחרי המלחמה: "אין הצדקה לדיכאון, נמיכות הרוח, ואבדן העשתונות שאחזו את היישוב. עם זאת, הצורך לעמוד בקומה זקופה מול המציאות אינו מחייב להווריד אותה. אנו חיים במציאות מרה ומלאת סכנות, וזו אינה אלא המשכו של הגורל היהודי, המלווה אותנו אלפי שנים. בכל הדורות נשקפה סכנה לעצם קיומנו. השמדת היהודים לא התחילה עם היטלר, ומלחמות הערבים נגדנו לא התחילו כתוצאה מכיבושי ששת-הימים. ... גם מול סכנות אפשר לעמוד בקומה זקופה וברוח אמיצה, גם בעורף, ואין הצדקה למזוכיזם ולירידת המורל האוכלים אותנו". אני רואה בדבריו מופת של מנהיגות בשעת משבר.

שנתיים אחרי המלחמה, לקח על עצמו בית השיטה משימה לאומית כבירה – הקמת הקיבוץ הרביעי של הקיבוץ המאוחד בגולן. בית השיטה יזם, דחף, שכנע את התנועה וליווה את קיבוץ אורטל בשנותיו הראשונות. איזו עוצמה של קהילה, שאחרי שבר איום ונורא כזה, מסוגלת לא רק להמשיך לחיות, אלא לקחת על עצמה משימה מחוץ לגדרותיה, של הצמחת קיבוץ חדש, כמשימה לאומית של יישוב הגולן ועיצוב גבולה של המדינה.

נאומו האחרון של בנימין טרם מותו, היה דברי פתיחה לאסיפה השנתית של הקיבוץ ביום הכיפורים תשל"ו. נושא האסיפה היה: ההתיישבות בגולן.

בנו של בנימין, יוני, היה ציר מטעם בית השיטה בוועידת הקיבוץ המאוחד בשפיים, כעבור שנה, הוועידה בה הוחלט על הקמת אורטל. יוני הדריך מטעם בית השיטה את גרעין א' – גרעין "אורטל" ועלה בעצמו להגשים באורטל. במשך למעלה משלושה עשורים היה יוני מעמודי התווך של אורטל. לפני ארבעה חודשים הוא נפטר בטרם עת. יוני יזם את יום העיון לזכר אביו, אך לא זכה.

****

נושא יום העיון היה: חברת מופת. היה זה יום עיון מרומם נפש ומעורר השראה. עוד בטרם החל, חשתי ממש תחושת התעלות מעצם העובדה, שבעיצומה של מתקפת טרור קשה, מקדישים עשרות ישראלים שבת לנושא עתיר אמונה ותקווה זה.

אחרונת הדוברים ביום העיון הייתה דורית צמרת, חברת בית השיטה. בימים הקשים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, כתבה דורית את שירה הנפלא "החיטה צומחת שוב". בשיר היא זועקת את הזעקה על הבלתי נתפס: "ואיך קורה עדין, שהחיטה צומחת שוב?". אך לבו של השיר הוא קביעת העובדה: החיטה צומחת שוב! והחיטה אינה צומחת מעצמה. היא צומחת כי יש מי שמשכימים להצמיח אותה, להבטיח את המשך הקיום, להבטיח את העתיד, בחינת "בדמייך חיי".

דורית סיפרה על הסעודה המשפחתית שלה בערב שקדם ליום העיון. היא סיפרה על ילדיה שדיברו בייאוש גמור על המצב בארץ, על חוסר התקווה, ועל כך שהם עומדים לארגן דרכונים זרים לילדיהם, כדי שיהיה להם לאן לברוח.

כל התרוממות הרוח בה הייתי מראשית האירוע, כמעט והתנדפה. אם בארזים נפלה שלהבת, אמרתי בלבי בצער, הרי שאנו כנראה חברה מובסת.

ואז באה תפנית בעלילה. דורית סיפרה, על שיחה שקיימה לאחר מכן עם נכדתה והחבר שלה. הנכדה סיימה שנת שירות ועומדת להתגייס לצה"ל בגרעין משימה. החבר שלה גדול ממנה בשנה והוא משרת כבר שנה בגרעין משימה. היא שיתפה אותם בכאבה לנוכח דברי ילדיהם.

נכדתה וחברהּ השיבו לה, שהם נמצאים במקום אחר לגמרי. "את מכירה בוודאי את התכתובת בין ברנר לגורדון על היאוש", אמרה הנכדה. "ברנר כתב לגורדון מכתב, בו ביטא את ייאושו מן המצב. גורדון, בתשובתו, הבחין בין יאוש קטן ויאוש גדול. יאוש קטן, אישי, עלול להפיל אדם. היאוש הגדול נובע מהרצון הגדול ומסירות הנפש לגאולה גדולה. זהו יאוש המחייב לעשות מעשה גדול. אנחנו כעת ביאוש הגדול הזה," אמרה הנכדה, "המחייב אותנו למעשה הגדול".

את תחושתי לשמע הדברים הללו אני יכול לתמצת בשלוש מילים: החיטה צומחת שוב! 

* "ידיעות הקיבוץ"