בפרק י' אנו נחשפים לאויב חדש, שלחץ את ישראל: פלישתים. בכך נפתחת
מסכת קשה וארוכה של אויב מר, הממרר את חיי ישראל לאורך מאות שנים. עוד נתקל בו
בסיפורי שמשון, בסיפורי שאול ובסיפורי דוד.
לאחר מרד בר-כוכבא, השלטון הרומי שינה את שמה של ירושלים לאיליה
קפיטולינה ואת שמה של ארץ ישראל לפלשתינה. השם פלשתינה נגזר מפלשת. הזדון שמאחורי
הגזירה, נבע מאותו זדון של גזירות השמד. ניסיון לבטל את עצמיותו של העם היהודי,
באמצעות ניתוק זיקתו למכורתו, לארץ ציון וירושלים.
המזימה נחלה כישלון. גם ב-1900 שנות הגולה הדוויה, שמר עם ישראל
אמונים למולדתו בכל ארצות פזוריו, כפי שמתואר במגילת העצמאות, "ולא חדל
מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית".
וכששב עם ישראל לארץ ישראל, לחונן את עפרות ארצנו, להחזיר את פלשתינה
למקורה – ארץ ישראל, הונפה עליו הסכין, מצד מי שנשאו ונושאים את השם פלשתינה.
הסכין מונפת עלינו כבר מאה שנה, ומתקפת הטרור הנוכחית היא סיבוב נוסף, שמטרתו אותה
מטרה – לשלול כל נוכחות יהודית בארץ; להבטיח שארץ ישראל תהיה פלשתין.
עד מתי? עד מתי נחיה על חרבנו?
אכולי היאוש והתבוסה בתוכנו אינם חדלים לשאול את השאלה הזאת. איננו
חיים על חרבנו. ידנו האחת עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח. עיקר מעיינינו במלאכה,
והשלח הוא רע הכרחי, כדי להגן על חיינו ועל פרי מלאכתנו.
מאה שנים מונפת עלינו הסכין. מאה שנים אנו נאלצים לאחוז בשלח. אך מבט
אחורה – איך וכמה התקדמנו במאה השנים הללו, מאפשר לנו להביט קדימה בביטחון ואמונה.
עד מתי נאחז בשלח?
ככל שיידרש. עד שהאויב יבין שאיננו גלגול נוסף של הצלבנים, וישלים עם
עובדת קיומנו. זה לא יקרה מחר וכנראה גם לא בקדנציה שלנו. חבל. אז מה? לעם הנושא
על גבו היסטוריה כשלנו, יש פרספקטיבה שעשויה להעניק כוחות התמודדות, להמשך היצירה
הציונית, בלי ליפול לפח העכשוויזם ומשיחיות השקר, ובלי לתת לשטן לעוור את עינינו
ולהשכיח מאתנו שעמנו הצדק.
* 929