הבלוג של אורי הייטנר

           ייחוס או כישורים

מה היה המקצוע של אמו של עתניאל בן קנז? במה עסקה אמו של אהוד בן גרא? מי היא אמו של שמגר בן ענת? רמז – ענת זה שם של בן.

כל אלה אינם ידועים לנו. אולם אנו יודעים שאמו של יפתח הגלעדי הייתה זונה.

לשם מה המקרא טורח לספר לנו זאת?

אפשר לתת לכך פרשנות פמיניסטית על המיזוגנות של התנ"ך.

אפשר להסביר זאת בצורך של המקרא לתאר את נסיבות גירושו של יפתח בידי אחיו.

אבל ההסבר שלי הוא אחר. זהו לעג לרעיון הייחוס. בתקופה שבה מובן מאליו היה שהנהגה עוברת בירושה, בזכות אבות, בזכות הייחוס, מציג לנו הכתוב נורמה אחרת. נורמה על פיה הייחוס כלל אינו חשוב, אלא הכישורים. יש להעמיד בראש את מי שראוי לכך בזכות סגולותיו האישיות, בזכות כושר המנהיגות שלו, בזכות קישוריו. גם אם הייחוס שלו הוא הנמוך ביותר שיש, בנה של זונה.

תושבי גלעד הבינו זאת בדרך הקשה. הם התנכרו ליפתח, אך נאלצו לשוב אליו ולבקשו לקחת פיקוד, בשעת משבר וסכנה.

            תקופת ההמתנה

יפתח נבחר להנהיג את העם במלחמה נגד האויב העמוני. העם שהעלה אותו לגדולה מאמין בו, שביכולתו להנחיל לו ניצחון. אולם יפתח מבין שהניצחון הגדול ביותר במלחמה, הוא היכולת למנוע אותה.

זו גם הגישה של התורה. "כִּי-תִקְרַב אֶל-עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם. ... וְאִם-לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה וְצַרְתָּ עָלֶיהָ". מלחמה היא הפתרון האחרון. בטרם יוצאים למלחמה, יש למצות כל דרך לפתרון בדרכי שלום.

כך נהג יפתח. שלח שוב ושוב מסרים למלך בני עמון, וחיפש כל דרך להימנע מהמלחמה. רק משהעלה חרס בידו, יצא למלחמת אין ברירה וניצח.

מעשה אבות – סימן לבנים. כך נהג אשכול ערב מלחמת ששת הימים, בתקופת ההמתנה, בה לצד ההכנה למלחמה, מוצתה כל דרך לפתרון דיפלומטי. כך נהגה גם ממשלת ישראל אשתקד, ערב מבצע "צוק איתן" ("שקט ייענה בשקט") ושוב – טרם היציאה לפעולה קרקעית. כך ראוי לנהוג.

            כל נדרי

מה זה ה"כל נדרי" הזה? איזה מסר אנטי חינוכי יש בו? מילה אינה מילה? נדר אינו נדר? הכל חרטא, לא שרירין ולא קיימין?

פרשת בת יפתח מבהירה את חשיבות היכולת להדיר נדרים. היא ממחישה את תרבות הנדר בימי קדם, התרבות המחרידה, שבה איזה נדר לאלוהים עומד מעל לכל שיקול מוסרי, מעל חיי אדם, מעל הדבר הבסיסי ביותר – אהבת אם לבתו היחידה.

יפתח נודר לאלוהים ערב צאתו למלחמה, שאם ינצח את בני עמון, יעלה עולה את הראשון שיצא מדלת ביתו בשובו מן המלחמה. מן הסתם, קיווה שתהיה זו עז או תרנגולת. אך הייתה זו בתו האהובה, היחידה. וכשעומדים זה מול זה נדר אידיוטי מול חיי הבת האהובה, ברור שהנדר האידיוטי קודם, לא? איזה עיוות מוסרי. אך קבלת הדין והצדקתו בידי בת יפתח מעידים עד כמה זו הייתה הנורמה, זה היה המובן מאליו.

היום התרבות שלנו היא אחרת, אך גם היום אנשים כולאים עצמם בנדרים ושבועות, "אני לא אדבר אתו יותר" וכד'.

"כל נדרי" מאפשרת ביום הכיפורים להשתחרר מן הנדרים הללו למען החיים התקינים.

כל נדרי ואסרי ושבועי וחרמי וקונמי וקינוסי וכינויי, דאינדרנא ודאישתבענא ודאחרימנא ודאסרנא על נפשתנא, מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה ומיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה. בכלהון איחרטנא בהון, כלהון יהון שרן. שביקין, שביתין, בטלין ומבוטלין, לא שרירין ולא קימין. נדרנא לא נדרי, ואסרנא לא אסרי, ושבועתנא לא שבועות.

            בהכותם את בני עמון

על הדהודו ההיסטורי של הניצחון על בני עמון, יעיד המסמך המאלף הבא.

לאחר נפילת בנו הטייס לונטנט קווינטין בקרבות מלחמת העולם הראשונה, כתב טדי רוזוולט, נשיא ארה"ב וחתן פרס נובל לשלום, מכתב לחברו הקרוב קולונל ג'ון הנרי פטרסון, מפקד גדוד נהגי הפרדות ואח"כ גדוד קלעי המלך ה-38 – מהגדודים העבריים שלחמו במלחמת העולם הראשונה.

וכך כתב רוזוולט:

הקולונל פטרסון יקירי,

מעומק לבי הנני מברכך על היותך מפקד ומכוון מפעל שהיה לא רק אחד המאורעות החשובים ביותר, אלא גם הדרמטיים ביותר במשך כל ימי המלחמה. לא דבר קטן הוא לפקד על בני ישראל בהכותם את בני עמון שוק על ירך. במה שנוגע לאבדותיי אני, מות בני קונטין המר לי מאוד, אולם יותר מר היה לו היה עומד אפילו במרחק צעד אחד משורת יתר חבריו במלחמה. שניים מיתר בני נפצעו ואחד מהם היה לבעל מום. הפצוע השני נרפא ומפקד עתה את גדודו".

* 929