וַיֵּלֶךְ שִׁמְשׁוֹן, וַיִּלְכֹּד שְׁלֹשׁ-מֵאוֹת
שׁוּעָלִים, וַיִּקַּח לַפִּדִים, וַיֶּפֶן זָנָב אֶל-זָנָב, וַיָּשֶׂם לַפִּיד אֶחָד
בֵּין-שְׁנֵי הַזְּנָבוֹת בַּתָּוֶךְ. וַיַּבְעֶר-אֵשׁ בַּלַּפִּידִים, וַיְשַׁלַּח
בְּקָמוֹת פְּלִשְׁתִּים, וַיַּבְעֵר מִגָּדִישׁ וְעַד-קָמָה וְעַד-כֶּרֶם זָיִת.
בפעולת גרילה מקורית, קשר שמשון 300 שועלים
בזנבותיהם וביניהם לפידים בוערים. השועלים נסו בין השדות והכרמים והציתו אותם, וגרמו
לבהלה גדולה בקרב הפלישתים, וככתוב: "וַיַּךְ אוֹתָם שׁוֹק עַל-יָרֵךְ".
פעולת הגרילה הזאת, הייתה ההשראה לשם שהעניק המשורר והפרטיזן אבא
קובנר, חתן פרס ישראל, חבר קיבוץ עין החורש, קצין התרבות של חטיבת "גבעתי"
בתש"ח לפלוגת הקומנדו של החטיבה – "שועלי שמשון".
במקור הייתה זו פלוגה רגילה, פלוגה ב' של גדוד 54 בחטיבת גבעתי. הפלוגה הפכה במהלך הקרבות ליחידת קומנדו רכובה על
ג'יפים. קובנר העניק ליחידה את השם "שועלי שמשון", לאחר קרב גבורה, קרב פנים
אל פנים, לכיבוש משלט עבדיס, באזור נגבה, ב-7-8 ביולי 1948. בקרב זה, שבו איבדה חטיבת
"גבעתי" 25 מלוחמיה, לוחמי הפלוגה שהסתערו על האויב המצרי, דרסו בג'יפים
שלהם את לוחמיו.
ארבעה, ארבעה על הג'יפ הדוהר
ובוקע השיר מן הלב,
והשביל בדרכם מרקד ומזמר,
זה השביל המוביל אל אויב.
שועליו של שמשון
שוב פשטו במרחב
ונושאים השלהבת בליל,
מעזה ועד גת
שוב נטוש זה הקרב,
לחירות ישראל.
האזינו מצרים לשירו של שמשון,
הוא בישר את הקץ לפלישתים,
האזינו היטב למקלע, לרימון,
שיר המוות לחיל הפולשים.
שועליו של שמשון...
ארבעה, ארבעה אל הקרב הגועש,
מזמזמת בלאט המכונה.
כן, חדש המקלע היורק את האש,
אך האש ישנה נושנה.
שועליו של שמשון...
"שועליו של שמשון", המנון היחידה, מבטא את רוח הקרב שפעם בה
ואת גאוות היחידה של לוחמיה. מהדהדים בו דפיו הקרביים של אבא קובנר, ברוח
הפרטיזנים והצבא האדום: "מוות לפולשים!". ובלשון השיר: "שיר המוות
לחיל הפולשים". הפולשים הם כמובן חיילי הצבא המצרי שפלש למדינת ישראל ביום
הקמתה, יחד עם שאר צבאות ערב, על מנת להטביעה בדם, למנוע את הקמתה, להבטיח שלא
תהיה במזה"ת ישות יהודית.
עוד ניתן להבחין בשיר, בתחושתם של הלוחמים שהם חוליה בשרשרת הגבורה
העברית, מימי התנ"ך ועד תש"ח. "האזינו מצרִים לשירו של שמשון / הוא
בישר את הקץ לפלישתים / האזינו היטב למקלע, לרימון / שיר המוות לחיל
הפולשים". לוחמי תש"ח ראו עצמם כגלגולו המודרני של שמשון, הלוחם על
חירות עמו מפני הפולש הזר. המצרים פולשים מן המדבר כפי שהפלישתים פלשו מארצות הים.
סופם יהיה תבוסה, כמו התבוסה שהנחיל שמשון לאויביו.
שועליו של שמשון חזרו, אחרי 3,000 שנה, משוכנעים הלוחמים. הם שוב פשטו
במרחב, הם שוב נושאים את השלהבת בליל, באותם מחוזות שבהם לחמו אבותינו, בהם לחם
שמשון – מעזה ועת גת. ושוב, בתש"ח, נטוש זה הקרב – ושוב, לחירות ישראל.
הטכנולוגיה שונה. כעת הם רכובים, ארבעה ארבעה, על הג'יפ הדוהר. אין הם
אוחזים בידיהם בלחי חמור, אלא במקלעים. כן, חדש המקלע היורק את האש, אך האש ישנה
נושנה. רוח הקרב הפועמת בהם, הביטחון בצדקת הדרך, האמונה במלחמת החירות של העם,
היא אותה רוח שפעמה בשמשון. ולכן הם ששים לקרב, שיר הניצחון בוקע בלבם, ואף השביל
המוביל אל האויב מרקד ומזמר.
לא בכדי, השתמשתי בביטוי "שרשרת הגבורה העברית" ולא
"שרשרת הגבורה היהודית". אין כל
הבדל בין יהודיות לעבריות. אלו מילים נרדפות. אולם מי שכתב את השיר, הוא בין נושאי
הדגל של עבריות הנבדלת מן היהודיות. זו הייתה גישתו בתש"ח והוא דבק בפירכה הזאת
באופן דוגמטי גם היום, בגיל 92.
את השיר כתב אורי אבנרי, לוחם ומ"כ בפלוגה, שאף נפצע קשה במלחמה.
ביום שבו הוא כתב השיר, המלחין מרדכי זעירא
ערך ביקור ביחידה. בו במקום זעירא הלחין אותו. השיר יצא מגבולות היחידה, והיה ללהיט גדול בביצועה של שושנה דמארי.
אורי אבנרי כתב בעקבות המלחמה את ספרו הראשון, "בשדות פלשת
1948", המבוסס ברובו על רשימות שהוא כתב בימי המלחמה. בספר הוא תיעד בגוף
ראשון יחיד את קורותיו במלחמה.
ספרו של אורי אבנרי, לוחם השלום הידוע, הוא הספר המיליטריסטי ביותר
שקראתי מעודי, וספק בידי אם אי פעם נכתב בעברית ספר מיליטריסטי כמותו. אמחיש זאת
בציטוט משפטים נבחרים מתוכו: "תנועה
מאחורינו. הפלוגה השניה, שעליה להוות את הגל הראשון של ההסתערות תופסת את המקום ליד
המעקה שלנו. מצב הרוח אצלנו מתרומם ועולה. האש הבלתי יעילה של הערבים וקול הפגזים שלנו
מעלים את רוחנו... אני מכניס כדור לקנה ויורה. בכפר רצות דמויות בודדות. אני גומר את
חמשת הכדורים. החובש השוכב לשמאלי מתחנן שאתן לו את הרובה שלי. גם הוא רוצה לדפוק כדור.
אני מרגיש את עצמי קל ועליז... הפלוגה השניה מתכוננת להסתערות. רוב האנשים צוהלים.
פה ושם פנים חיוורים. המפקדים מתלוצצים... הגיע תורנו לתפוס את מרכז הכפר. אנו מתכוננים
להסתערות. מצב הרוח הגיע לשיאו... אני רץ עם הכיתה. הרובה בידי. אני מרגיש כי אני מוכרח
לירות. הנה תנועה לפניי. כלב ערבי קטן בורח. אני מרים את הרובה ויורה... אנו שמחים,
סוף סוף ניתנת לנו ההזדמנות להרביץ בנשקנו... אנו ממשיכים פשוט לעמוד בשדה ולירות.
אילולא שכרון היריה היה זה משחק משעמם מאוד... אני יורה ויורה ויורה. הרגשה נהדרת שאין
דומה לה, פורקן ליצרים שנצטברו בלב". וכן הלאה וכן הלאה. אין זה טקסט של מי שרואה
במלחמה רע הכרחי, המאלץ אותנו להרוג ולהיהרג למען קיומנו. מדובר כאן בחדוות הרג, בשיכרון
ירי.
שנה מאוחר יותר הוא כתב ספר פציפיסטי, שנקרא
"הצד השני של המטבע". מעבר חד, מקיצוניות לקיצוניות, המאפיין אנשים
קיצונים, אנשי שחור-לבן, אנשים שאינם מכירים בגוונים השונים של המציאות המורכבת.
****
השיר נפתח במילים "ארבעה ארבעה על
הג'יפ הדוהר". בספר הסאטירי המיתולוגי משנות ה-70 "?Zoo ארץ Zoo" מופיעה קריקטורה שבה נראית אורגיה על ג'יפ
תחת הכותרת: "הרבעה הרבעה על הג'יפ הדוהר". לספר קדם מדור הומוריסטי-סאטירי בשם "Zoo הארץ", בעריכת עורכי הספר, בעיתון
"העולם הזה", עיתונו של אורי אבנרי.
****
השועל הוא סמלה של חטיבת "גבעתי". השועל היה סמלה של "גבעתי"
בתש"ח, ביוזמתו של אבא קובנר. השועל מרמז לשועלי שמשון, התנ"כיים
והעכשוויים. עם הקמתה מחדש של חטיבת "גבעתי" ב-1983, היא שבה ואימצה את
השועל כסמלה. "גבעתי" לחמה בדרום, וסמלה – השועל, אומץ כסמלו של פיקוד
דרום, מתש"ח ועד ימינו.
מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, הוקמה חטיבת הצנחנים הדרומית, חטיבת
החי"ר המובחר במילואים של פיקוד דרום – 646, שמפקדה הראשון היה עמוס ירון. גם
חטיבה זו אימצה את השועל כסמלה - שועל מכונף בצבע צהוב על רקע אדום. שמה של החטיבה
– "שועלי מרום".
זכיתי לשרת 22 שנים בחטיבה זו.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
