הבלוג של אורי הייטנר

אני לא אשכנזי!

אמירה קצת מוזרה למי שנושא שם משפחה כשלי, שאביו עלה מרומניה ואמו מפולין. מוזר? יתכן. אבל את הגדרת הזהות שלי אני קובע. ובהגדרת הזהות שלי המושג אשכנזי אינו קיים. אני יהודי. אני ישראלי. העניין העדתי כלל אינו קיים אצלי. אין הוא משחק שום תפקיד בחיי. אף לא תפקיד קל שבקלים.

איני מתכחש, כמובן, להיסטוריה המשפחתית שלי. לפני תשע שנים ביקרתי עם אבי ואחיי ברומניה, ביקור שגולת הכותרת שלו היתה בעיירה רדאוץ, בחבל בוקובינה, בה נולד אבי ובה הוא גדל. היה זה סיור מרגש מאוד. הלכנו ברחוב בו אבי בילה את ילדותו, עד השואה. ראינו את הבית העומד במקום הבית בו גדל אבי. ביקרנו בתחנת הרכבת עליה הועמס אבי עם משפחתו וכל הקהילה עת גורשו למחנה הריכוז בטרנסיסטריה. ראינו את הבית בו גרו אבי ומשפחתו עם חזרתם אחרי המלחמה. ביקרנו בבית המלאכה של סבי. כאן גר דוד זה, וכאן – דוד אחר. כאן חבר זה וכאן – חבר אחר. כאן היה קן בית"ר בו אבי היה פעיל. והצלחנו אפילו לאתר את האישה עם המפתחות של בית הכנסת הגדול ואף בו ביקרנו.

היה זה טיול חשוב מאוד, לי ולמשפחה. היה זה מסע אל נבכי הביוגרפיה המשפחתית שלי. אבל לא היה זה טיול שורשים. כשטיילתי ברחובות רדאוץ, לא חיפשתי ולא מצאתי שם את השורשים שלי. בראשי התנגן שירו של אהוד מנור "יליד הארץ" – "אבא / שר אני לך / על שיום אחד / קמת ותלך ... שמש בא אל החלון / ענף ירוק מלילה נעור / וילד שפקח עיניו לתכלת / כאן בארץ אל...". שיר שהוא מעין מבוא לשירו המאוחר יותר "אין לי ארץ אחרת".

זמן קצר לאחר מכן, יצאתי עם אשתי וילדיי לחופשה בירושלים. ביקרנו בכותל המערבי וטיילנו בכל רחבי הבירה. זה היה טיול השורשים שלי. כשאני מבקר בבית הכנסת העתיק בקצרין או באום אל קנאטיר, אני עורך ביקור שורשים. כשאני פוקד את בית הקברות בכינרת אני עורך ביקור שורשים. כאן ורק כאן נמצאים השורשים שלי. אני יהודי וישראלי. איני אשכנזי, איני רומני ולא פולני.

****

שתיים מאבני היסוד של הציונות מושמצות לאחרונה עד שהיו ללעג ולקלס – "שלילת הגולה" ו"כור ההיתוך". כל השגיאות של הציונות, והיו רבות כאלו, הועמסו כחטאים ועוולות על שני המונחים האלה. הריאקציה כלפיהם, שהחלה אצל ההיסטוריונים החדשים, הפוסט ציונים, היתה כמעט לקונסנזוס.

שגיאות רבות נעשו בשם שלילת הגולה. בשם הערך הזה נעשה ניסיון לבטל את כל היש העצום - הרוחני, ההגותי, הדתי, התרבותי, החברתי, הערכי שנוצר בידי היהודים לאורך כמעט אלפים שנים בגולה. בשם הערך הזה הושכחה היצירה היהודית הגדולה שנכתבה בגולה, הן המסורתית ואף החילונית מאז תקופת ההשכלה, למעט הכתבים הציוניים. בשם הערך הזה נעשה ניסיון למחוק את תרבות היידיש ואת תרבות הלאדינו. בשם הערך הזה נשלל כל היפה והטוב בחיי הקהילה היהודית בגולה, והיא הוצגה רק בשפלותה, בעליבותה כפי שעלתה כקריקטורה בכתביהם של מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם ומ.י. ברדיצ'בסקי (שביקרו את העיירה קשות, אך היו אלה פצעי אוהב ולא לעג לשמו). היתה זו טעות חמורה של הציונות. טעות, שניתן להבין אותה. בתקופה מהפכנית, קיימת נטיה להחריב בלהט המהפכה את העולם הישן, ולשם כך יש לצייר אותו כתכלית השלילה. בדיעבד, היתה זו בהחלט טעות. אולם הטעות הזאת אינה תכלית שלילת הגולה, אלא תוצר לוואי שלה. תכלית שלילת הגולה – כשמה, כן היא. שלילה ערכית של עצם החיים של יהודי בגולה, בשל היותה גולה. אמירה שמקומו של העם היהודי הוא ארץ ישראל, ומקומו של כל יהודי הוא בארץ ישראל. מטרת הרעיון הוא שיבת היהודים כולם לא"י, לא רק בשל החשש מפני רדיפות ולא רק בשל הניוון והניבול בחיי העיירה, אלא גם ממקום בו נהנים היהודים מביטחון מוחלט וגם אם יחיו באורח החיים הראוי והבריא ביותר; שלילה של הגולה מעצם היותה גולה וחתירה לשיבת ציון מלאה, מעצם היותה של ארץ ישראל מולדת.

הרעיון הזה, הערך הזה, הוא תמצית הציונות והוא נכון היום בדיוק כפי שהיה בראשית הציונות. היום נהוג להמיר את המונחים "עליה לארץ" או "ירידה מהארץ" במונח "הגירה". המילים "עליה" ו"ירידה" הם ביטויים ערכיים ושיפוטיים הנובעים מערך שלילת הגולה – אמירה לפיה מבחינה ערכית א"י נעלה בעבור יהודי מכל מקום אחר בעולם, לא כיוון שאובייקטיבית היא טובה יותר, אלא כיוון שהיא ארצנו. יש לציין בסיפוק, שהירידה מן הארץ היא היום הנמוכה ביותר מאז קום המדינה. אולם היחס לירידה וליורדים הוא של לגיטימציה. המשפט "אני נוסע לבקר את הבן שלי שחי בארה"ב / באוסטרליה / בגרמניה (!)" וכו' הוא משפט שיגרתי בעברית של ימינו. לא את הבן ש"ירד", חלילה. הרי בעידן הפוסט מודרני אסור להיות שיפוטיים.

היחס הזה לעליה ולירידה הוא תוצאה ישירה של שלילת "שלילת הגולה". אני לא שותף לאופנה הזאת. כן, אני דוגל בשלילת הגולה, אני מאמין בשלילת הגולה והיא בעבורי ערך עליו אני מחנך את ילדיי.

הוא הדין ב"כור ההיתוך". גם במפעל הזה נעשו שגיאות רבות. נעשה ניסיון ליצור שטאנץ של צבר ישראלי חדש, פוסט יהודי במידה רבה, המותיר מאחוריו את התרבות היהודית שנוצרה בגולה, ולכפות אותו על היהודים שבאו מכל קצות תבל.

אולם השגיאה אינה בעצם הרעיון של כור היתוך, שהינו רעיון ראוי ונכון. מטרת כור ההיתוך הייתה לבנות אומה ממיליוני עולים הדוברים בבליל שפות ונוהגים מנהגים שונים ותרבויות שונות. ללא כור היתוך, אי אפשר ליצור אומה ולבנות מדינה.

נכון היה ליצור כור היתוך אחר – כור שאינו מנסה להשליך לפח האשפה של ההיסטוריה את התרבות היהודית הנפלאה והמגוונת כל כך, אלא למזג את תוכן העגלות המלאות שהביאו היהודים מארצות מוצאם וליצור מהם תרבות יהודית ישראלית עשירה. ראוי היה ליצור כור היתוך שיש בו משירי שלום שבאזי ויהודה הלוי, מהיצירה הדתית האשכנזית והספרדית, מהחזנות האירופית והפיוט הצפון אפריקאי, מיצירת היידיש והלאדינו – כאשר כל אלה הם החומרים הבונים את התרבות הישראלית. ראוי ליצור תרבות שבה יהודי ישראלי שהוריו עלו מפולניה יראה בשירי שלום שבאזי את שורשיו התרבותיים ושיהודי ישראלי שהוריו עלו מקזבלנקה יראה בסיפורי חסידים מברדיצ'ב ומברסלב את מקורות יניקתו. היום, מתוך ריאקציה ל"כור ההיתוך", קיימת תופעה של הסתגרות עדתית והתפרקות החברה הישראלית לגורמים (ש"ס היא הביטוי הפוליטי הבולט של תופעה שלילית זאת ו"ערס פואטיקה" היא הביטוי הספרותי לתופעה). התופעה הזו (שתהליך ההפרטה מעצים אותה) מפוררת את חישוקי הסולידריות החברתית והאחדות הלאומית שלנו.

עד היום אנו משלמים מחיר תרבותי וחברתי כבד על השגיאות הללו. בבואנו לשפוט את המפעל הציוני, חובתנו לבקר את טעויותיו, אך עלינו להיזהר לא לשפוך את התינוק עם המים. עלינו לזכור – לא זו בלבד שהטעויות נעשו מתוך כוונות חיוביות, אלא גם כדי להגשים רעיונות נכונים ונעלים של שלילת הגולה וכור ההיתוך.

עדין לא מאוחר ליצור כור היתוך אחר, יהודי יותר, פתוח יותר, סובלני יותר, תרבותי יותר. עוד בנעוריי, כשנחשפתי לראשונה, בזכות שלמה בר ולהקת "הברירה הטבעית", ליופיה של תרבות המזרח, חשתי שזו התרבות שלי, בהיותה תרבות יהודית. וכשקראתי את ספריו של סמי מיכאל על יהדות עיראק, חשתי שאני קורא על ההיסטוריה שלי. זו התרבות שלי, וגם התרבות היהודית המזרח אירופית היא תרבות שלי, לא פחות מהתרבות הארצישראלית היפה שנוצרה כאן במאה ועשרים השנים האחרונות.

יש ליצור כור היתוך יהודי ישראלי אחר, אך התנאי לכך הוא חזרה לשורשי הציונות, ובראשם לעיקרון המכונן – שלילת הגולה. 

* "אשמורת שלישית"