הבלוג של אורי הייטנר

* עצרת אחרת – שמונה ימים לאחר רצח רבין, נערכה עצרת אבל גדולה בכיכר, כיכר מלכי ישראל, שבאותו יום הוסב שמה והיא נקראה על שמו של ראש הממשלה שנרצח בה, שבוע קודם לכן.

נסעתי לעצרת הזאת יחד עם רבים מחבריי לקיבוץ אורטל שבגולן. השתתפותי בעצרת הייתה מובנת מאליה בעבורי. הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן, ובין מובילי המאבק נגד הנסיגה – מאבק נגד המדיניות שהוביל רבין, מנהל המו"מ על הנסיגה. אולם חשתי שהכדורים שנורו לעבר רבין נורו ישירות לגבי, כמו לגבו של כל אזרח ישראל.

כדובר ועד יישובי הגולן, הייתי אז דמות ציבורית מוכרת, הופעתי לעתים קרובות בטלוויזיה. רבים בכיכר זיהו אותי, וסיננו כלפיי כינויי גנאי (כמו גם ערב קודם לכן, כשהופעתי ברב שיח באחד מקיבוצי עמק בית שאן), כאילו העובדה שהתנגדתי לרבין הפכה אותי לחלק מ"המחנה של הרוצח", ומה אני עושה שם?

מאז, הידרתי את רגליי מהעצרות ביום השנה לרצח בכיכר. השתדלתי לצפות בשידור העצרות בטלוויזיה או להאזין לשידור ברדיו. אם לנקוט לשון המעטה – מאוד לא אהבתי את מה ששמעתי. היו אלו עצרות של דה-לגיטימציה למחלוקת, דה-לגיטימציה לדעה אחרת, השונה מעמדת "המחנה" (תוך סילוף עמדותיו האמתיות של רבין והצגתן כעמדות ה"שמאל" הקיצוני, שהיה רחוק ממנו ת"ק על ת"ק פרסה) ושליחת אצבע מאשימה כלפי כל מי שחולק עד עמדת "המחנה" כאילו הוא אשם ברצח. העצרות ביטאו מסר שקרי, המנקה את הפלשתינאים מאחריותם לכישלון אוסלו, בכך שהפרו אותו במעשי טרור רצחניים מן הרגע הראשון והמשיכו לדחות כל פשרה, ומאשים את "ממשלת הימין" (כפי שהם מכנים את ממשלת ישראל, באקט מילולי של אי הכרה בממשלה הנבחרת) בהכשלת השלום ובשפיכות הדמים.

זהו מסר הפוך למסר שעל החברה הישראלית להפיק מן הרצח – חיזוק הדמוקרטיה, לגיטימיות העמדות השונות, לגיטימיות המחלוקת והוקעה של אלימות פוליטית, הסתה פוליטית וכמובן הרצח.

השנה, עצרת הרבבות הייתה שונה לחלוטין. צפיתי בה בטלוויזיה והצטערתי שלא השתתפתי בה בגופי. השנה העצרת נושאת את המסר הראוי – המסר של הדמוקרטיה, האחדות, ריבוי הדעות והלגיטימיות של המחלוקת. שותפים בה כל חלקי הקשת האידיאולוגית והפוליטית של החברה הישראלית.

נתן את הטון נשיא המדינה ראובן ריבלין, בנאום ממלכתי שהעביר את המסר הראוי לנשיא האומה – הוא דיבר על החלום המשותף של כולנו, המכיל את החלומות השונים הלגיטימיים של כל חלק בחברה. ברוח זו דיברה בנאום מרגש ויפה אמו של מלאכי רוזנפלד מהיישוב כוכב השחר, שנרצח בידי מחבלים. בדבריה האציליים היטיבה להציג ולייצג את דמותה האמתית של הציונות הדתית, השונה כל כך מכפי שהוא מוצגת במאמרי ההסתה של המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי וחבר מרעיו.

כך גם נאומו הנפלא של הרב שרלו, מחשובי הרבנים בציונות הדתית, שדיבר בזכות המחלוקת וריבוי הדעות, והזהיר מפני האחידות, שממנה צומח הפשיזם. הוא הסביר שרצח רבין שונה וחמור מרצח רגיל, כיוון שהיה זה ניסיון של האיש לאנוס את דרכו על החברה הישראלית. הוא העלה על נס את הדמוקרטיה, שבה ההכרעה היא בבחירות חופשיות, לאחר דיון פתוח וחופשי. הוא גינה את האלימות המילולית הנוראה ברשתות החברתיות ואת רצח הנערה במצעד הגאווה ותבע מן הרוב הדומם לא להישאר בשתיקתו, אלא להתנער ולהוליך אותנו למקומות אחרים וטובים. הוא קרא לברית האחים החותרים לטוב.

קלקלו את השורה ביל קלינטון ויונתן בן ארצי, בנאומים ברוח העצרות הישנות. התרשמתי  מכך שדבריו של בן ארצי נענו במחיאות כפיים קלושות ורפות במיוחד, וטוב שכך.

העצרת מבטאת רוח של תיקון.

* נגד חוקי הסטטיסטיקה – האם שם משפחתו של הרוצח הפוליטי הבא בישראל יהיה עמיר? לא יעלה על הדעת. זה נגד כל חוקי הסטטיסטיקה. זה כאילו תאמרו לי ששמו של המתנקש השני במצעד הגאווה יהיה שליסל. הזוי.

* דילמת ההסתה – מעצרו של חגי עמיר, מעלה על סדר היום את דילמת ההסתה. הדילמה היא: מהם גבולות חופש הביטוי? מה הקו המפריד בין חופש ביטוי להסתה אסורה? מצד אחד, חופש הביטוי הוא ערך מרכזי בדמוקרטיה, ומבחנה של הדמוקרטיה הוא דווקא כאשר נאמרים ונכתבים הדברים מעוררי הסלידה ביותר. מצד שני, אנו יודעים שהסתה מעוררת למעשים ועלולה לעלות בחיי אדם. דוגמה מוחשית היא ההסתה על "מסגד אל-אקצה בסכנה", שמוציאה לרחוב נערים שטופי מוח, חמושים בסכינים, כדי לרצוח יהודים.

הגבול בין חופש הביטוי להסתה אסורה אינו מתמטי, והוא נתון לשיקול דעת של הגורמים המקצועיים – שב"כ, משטרה, פרקליטות ובית המשפט. אותו משפט עשוי להיחשב כחלק מחופש הביטוי כאשר הוא נאמר מפי אדם א' וכהסתה כאשר הוא נאמר מפי אדם ב'. אם אדם ב' הוא מנהיג רוחני, שאמירה שלו עלולה להניע אנשים לפעולה, כמו השייח' ראאד סלאח, יש להתייחס אליה אחרת מאמירה של אדם מן היישוב הכותב בדיוק אותם דברים ואף חמורים מהם בדף הפייסבוק שלו.

הסתה אינה רק קריאה אקטיבית למעשה. חגי עמיר לא כתב שהוא קורא לאנשים לרצוח את ריבלין. לכאורה, הוא רק נשא תפילה למותו. האם זו הסתה?

גם כאן, לזהותו של הכותב יש משקל רב. חגי עמיר אינו רק אחיו של רוצח ראש הממשלה, אלא גם שותפו. על שותפותו הוא ישב בכלא 16.5 שנים, ועד היום לא הביע חרטה. השם עמיר הוא מיתוס מעורר השראה בעבור קומץ המטורפים המסוגלים לקחת אקדח ולרצוח מנהיג פוליטי. ובאמת מדובר בקומץ. בקומץ שבקומץ בשולי השוליים של שולי השוליים. מבחינה מספרית, אין כל משמעות לאותם אנשים. אבל לבחינה המספרית אין כל משמעות כאשר מדובר במעשה שדי באדם אחד לביצועו, כפי שכבר נוכחנו ברצח רבין.

חגי עמיר, אחיו ושותפו של רוצח ראש הממשלה, כותב שהקב"ה יחליט להעביר את ריבלין מן העולם, כפי שהוא החליט שרבין צריך להתפגר (בלשונו של המסית). כלומר, המעשה של האחים עמיר הוא הוצאה לפועל של החלטת הקב"ה. כאשר מי שהוטל עליו בידי הקב"ה לגרום לרבין "להתפגר" מסמן את היעד הבא, ריבלין, זה לא סתם ייחול למוות שביטא איזה נער משועמם וכועס. זוהי אמירה שעלולה בהחלט להניע את האדם המחכה להוראה הזאת, לקום ולעשות מעשה.

לכן, למרות הדאגה המוצדקת לחופש הביטוי, יש להתייחס לדבריו של עמיר כאל סכנה מוחשית.

* אפרופו הסתה - לפני שבועות אחדים כתבתי תגובה (אינטרנטית) ב"הארץ" למאמר של אורית צוקר גלילי. היא השתלחה בתקשורת הישראלית שהיא פטריוטית מידי לטעמה בסיקורה את מתקפת הטרור, ושיבחה לעומת זאת את "הארץ" על הדרך שבה הוא מטפל בנושא. המשפט שעליו הגבתי, הוא ש"הארץ" מבטא את המיינסטרים הציוני עד לא מכבר. זהו משפט כל כך הזוי... בתגובתי הבאתי שני ציטוטים ישנים המציגים את "הארץ", בימים שהוא באמת ביטא מיינסטרים ציוני. האחד הוא מאמר מערכת ממלחמת ששת הימים, ששר שיר הלל לשחרור העיר העתיקה וקורא להורות לצה"ל לכבוש את הגולן ולשנות בכך את תוואי הגבול עם סוריה. השני, מאמר מערכת מ-1998, היוצא חוצץ נגד נייר העמדה של ועדת המעקב של ערביי ישראל, ומבהיר מדוע אין מקום לכל ספק ודיון על היותה של ישראל מדינת לאום יהודית. בתגובה, טוקבקיסט אחד השתלח בי, תוך שהוא מציין שאני בעל טור ב"דר שטירמר" (כלומר "ישראל היום") ובשם המשפחה שלי הוא החליף את האות נו"ן באות למ"ד. אגב, התגובות הנשלחות ל"הארץ" אינן עולות מיד, אלא עוברות בדיקה וסינון. בעיני העורכים, הטוקבק הזה נמצא ראוי לפרסום.

* המודעה החסרה - מחבל יהודי רעול פנים וחמוש בסכין תקף בשבוע שעבר את הרב אריק אשרמן, ולמרבה הצער לא נוטרל כפי שאמור מחבל כזה להינטרל.

הרב אשרמן הוא נשיא ארגון "רבנים לזכויות אדם", אחד מארגוני השמאל הרדיקליים. גם אם אתאמץ מאוד, לא אמצא ולו מילה טובה אחת לומר עליו, על ארגונו ועל פעילותו. אולם יחסי לתקיפתו זהה לחלוטין ליחסי אילו המותקף היה אדם שעמדותיו קרובות לשלי.

ב"הארץ" התפרסמה מודעת גינוי של המעשה. על החתום – הארגונים העמיתים, ארגוני השמאל הרדיקאלי (בצלם, עדאלה וכו'). גינוי כזה הוא מובן מאליו. המודעה שחסרה לי, הייתה מודעת גינוי של ארגוני הימין השפוי – מפלגות הימין, תנועות הנוער של הימין, מועצת יש"ע וכד'. ובעצם, ראויה הייתה להתפרסם מודעת גינוי המייצגת את כל גווני הקשת הפוליטית.

* השוואה נואלת – גדעון לוי כתב מאמר בעקבות משבר החשמל בסערת מזג האוויר. כותרת המאמר: "בעזה אין חשמל כבר שנים". מן הכותרת ניתן להבין את רוח המאמר.

ככל הידוע לי, ויתקן אותי גדעון לוי אם אני טועה, מכפר סבא ורעננה לא משוגרים טילים לעבר אוכלוסיה אזרחית בת"א, בירושלים ובחיפה. איזו השוואה נואלת.

האמת הפוכה - ישראל ממשיכה לספק חשמל לרצועת עזה למרות ירי הטילים על אזרחי ישראל, גם בתקופה שמדינת ישראל כולה הייתה תחת ירי של מאות טילים וגם כאשר תחנת הכוח באשקלון, המספקת את החשמל לעזה, הייתה יעד לירי טילים.

* יתרוננו המוסרי - אני בעד שחרור גופות המחבלים, למרות צהלות הניצחון של הפלשתינאים. איני רואה כל סיבה לתת להם את הניצחון שבהפיכתנו לברברים כמותם. יתרוננו המוסרי הוא מרכיב של עוצמה, לא של חולשה.

            * ביד הלשון

שייח' – השייח' ראאד סלאח נשלח לכלא, ואנו נעסוק במילה שייח'.

שייח' פירושו זקֵן בערבית. אולם המושג הוא ראש שבט, מנהיג, הגם שאינו בהכרח זקן בגילו.

החרמון נקרא בערבית ג'בל שייח', בשל לובנו, כפי שרחל המשוררת כינתה אותו בשירה "כנרת" "חרמון הסבא".

ולמה הר חרמונית נקרא כך? כיוון שבערבית הוא נקרא תל-אל-שייח'ה, ועל פי האגדות הדרוזיות היא אשתו של הר חרמון.

* "חדשות בן עזר"