כבדו
שערי עזה מכתפיו
מוקדש לזכרו של דניאל
טרגרמן בן ה-4,
הילד מנחל עוז,
קורבן פשע המלחמה
הפלשתינאי
מעזה שאחרי ההתנתקות.
****
וַיִּשְׁכַּב שִׁמְשׁוֹן עַד-חֲצִי הַלַּיְלָה,
וַיָּקָם בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיֶּאֱחֹז בְּדַלְתוֹת שַׁעַר-הָעִיר וּבִשְׁתֵּי הַמְּזֻזוֹת,
וַיִּסָּעֵם עִם-הַבְּרִיחַ, וַיָּשֶׂם עַל-כְּתֵפָיו, וַיַּעֲלֵם אֶל-רֹאשׁ הָהָר,
אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי חֶבְרוֹן.
****
לפני שבועות אחדים, התייעצה עמי צוערת בבה"ד 1, שהתבקשה לבחור
נאום מנהיגותי, על איזה נאום אני ממליץ לה. המלצתי הייתה הספדו של הרמטכ"ל
משה דיין לרועי רוטברג. איני מחסידיו של דיין. רחוק מכך. רחוק מאוד מכך. אבל הנאום
הזה הוא נאום גדול, מעט המחזיק את המרובה, ומציג באופן מפוכח, ללא כחל וסרק את אמת
חיינו בארץ ישראל, אמת חיינו במזרח התיכון. בנאום זה, נדרש דיין לשערי עזה ששמשון
נשא על כתפיו, בתחושה עמוקה שאנו ממשיכים את מעשי אבותינו, שאף הם נאלצו להגן על
ארצם, על חייהם, על כבודם ועל רכושם, מפני צר ואויב.
בעוד פחות מחצי שנה, ימלאו 60 שנה
לנאום. דיין נשא אותו על קברו של רועי רוטברג, חבר קיבוץ נחל עוז, המא"ז
(מפקד אזור) של הקיבוץ, שנרצח בידי מחבלים פלשתינאיים שהסתננו מרצועת עזה. לא היו אלה
דברי הספד על רועי, אף שדיין הכיר אותו באופן אישי, אלא נאום מכוֹנֵן לדורות. דיין,
בעינו האחת, התבונן במציאות וניתח אותה נכוחה. אז, לפני 60 שנה, היטיב דיין לנתח את
המציאות הקיימת גם היום, יותר מרבים מאתנו, שלא למדו דבר ושכחו הכל; כמו אלה הממשיכים
להציע פתרון קסם יצירתי ומקורי במיוחד – "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה
טוב...", כאילו לא חיו פה ב-22 השנים האחרונות.
מן הראוי להביא את דברי דיין במלואם:
"אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של
בוקר האביב סינוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות
על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים
אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.
לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש
את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא
אכזריותו? הנשכח מאתנו שקבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, ונושאת על כתפיה את שערי
עזה הכבדים, שערים שמעבר להם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי
תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה
להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי כובע
הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים,
ובלי גדר תיל ומקלע, לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין
להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו.
אך מעבר לתלם הגבול, גואה ים של שנאה ומאווי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו,
ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו זועקים
דמי רועי מגופו השסוע. על שאלף נדרנו כי דמנו לא יוגר לשווא, ואתמול שוב התפתינו, האזנו
והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי
מאות אלפי ערבים היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את
עינינו פן תחלש ידנו. זו גזירת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים
ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו.
רועי רוטברג, הנער הבלונדי הצנום, אשר הלך
מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה; רועי - האור שבלבו עיוור את עיניו, ולא
ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו
שערי עזה מכתפיו, ויכלו לו".
אולי הדבר החשוב ביותר בנאום הוא התאריך
בו הוא נישא – 11 שנים לפני מלחמת ששת הימים. מאחר ורבים בתוכנו מאמינים בנרטיב השקרי,
לפיו הסיבה לסכסוך בינינו לבין שכנינו הוא "הכיבוש" ומכאן שסיום הכיבוש יפתור
את הסכסוך, ראוי לראות שהדברים המתארים נכוחה את מציאות חיינו היום, קדמו לכיבוש בלמעלה
מעשור. דיין מביט נכוחה במציאות ואומר – קיומה של מדינת ישראל היא הגורם לסכסוך, וכל
עוד היא קיימת, אין לצפות לכך שהסכסוך יסתיים. הפלשתינאים רואים בארץ הזאת את ארצם
ואין הם מוכנים להשלים עם קיומנו. הם רואים בנו כובשים, לא רק ביש"ע אלא בכל מקום
בארץ, היושבים על אדמותיהם, ואין הם מוכנים לקבל זאת ולהשלים עם זאת.
משה דיין מקבל כעובדת חיים את שנאתם אלינו,
ומציע לנו שבמקום להתבכיין ולבקש מהם לגיטימציה, עלינו להכיר בכך שזאת המציאות ולפעול
בהתאם. דור התנחלות אנחנו, ותפקידנו לבנות את המדינה וליישב את הארץ. זאת ברירת חיינו,
שכן האלטרנטיבה לכך היא השואה. לכן, יישוב הארץ וההגנה עליה ללא פשרות היא צוואתם של
מיליוני היהודים "הצופים אלינו מאפר ההיסטוריה היהודית". אולם אי אפשר להפריד
את העשיה הזאת מן הצורך הביטחוני. האויב אורב לנו ומחפש את חולשתנו. הוא רואה בשאיפת
השלום שלנו חולשה. אל לנו להפגין חולשה, אל לנו להרפות לרגע מהכוננות, כי בכל מקום
בו נרפה ובכל מצב שבו נקרין חולשה, האויב ינצל זאת כדי לפגוע בנו.
כמה אקטואליים דבריו של דיין, כאשר הוא
קורא לא להאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת הקוראים לנו להניח את נשקנו, ושעלינו לבקש
מעצמנו את דמו של רועי. 22 שנים לאחר שנשא את נאומו ההיסטורי, שלוש שנים לפני מותו,
בהיותו שר החוץ, תיאר זאת דיין, בספרו "לחיות עם התנ"ך": "באביב
1956 הרבו כנופיות ערביות לתקוף את היישובים החדשים שהוקמו בנגב. בעת ההיא היתה רצועת
עזה בשלטון מצרים. נשיא מצרים, עבד אל נאצר, הורה לארגן ולאמן כנופיות של מחבלים ולשלוח
אותם לרצוח ולחבל בישראל. אנשי הכנופיות היו רובם פליטים פלשתינאים אשר קראו לעצמם
'פידאיון' (מתאבדים). בשעות הלילה היו עוברים את גבול שביתת הנשק, מטמינים מוקשים בדרכי
העפר והורגים ופוצעים אזרחים ישראליים.
ישראל פעלה נגד הטרור הערבי בדרך צבאית
ובדרך מדינית, הגבירה את השמירה על היישובים והדרכים וביצעה פעולות תגמול והתקפות על
בסיסי המחבלים. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון הזמין את מזכיר האומות המאוחדות,
דאג המרשלד, לבוא לישראל, כי קיווה שבתיווכו ישיג הסכם על שמירת השקט בגבול שביתת הנשק
עם מצרים. במהלך הדיונים עם נציג האו"ם הסכים ב"ג, בתחילת אפריל 1956, לדרישתו
של מפקד כוחות האו"ם הגנרל הקנדי ברנס, להפסיק את הסיורים שנערכו לאורך קו שביתת
הנשק ולהרחיק את הצבא מן הגבול... בעת ההיא הייתי רמטכ"ל צה"ל... אני לא
האמנתי שנוכל להביא שקט לגבולנו עם מצרים בדרך המו"מ המדיני, ועל כורחי מילאתי
את הוראותיו של ב"ג והוריתי לצבא להרחיק את הפטרולים שלנו מגבול רצועת עזה, אבל
אמרתי לב"ג בזעף ובמורת רוח, שכך אנחנו רק מעודדים את הכנופיות הערביות להגביר
את פעולות הרצח בישראל.
ואמנם גם לאחר שנענינו לפניית האו"ם
והרחקנו את כוחותינו מן הגבול, לא השתפר המצב. באמצע אפריל פקד גל טרור נוסף את יישובינו
שבדרום. הותקפו אוטובוסים, נפתחה אש מהמארב על עובדים בפרדסים, וכנופיות אף חדרו אל
תוך היישובים. במושב שפריר שליד לוד פרצו כמה אנשי פידאיון אל בית הכנסת, כשילדי הכפר
למדו שם תורה, ופתחו על התלמידים באש. חמישה ילדים נהרגו וכעשרים נפצעו. המצב הלך ורע,
בסוף אותו החודש, והגיע לשיאו ברצח רועי רוטברג מקיבוץ נחל עוז אשר על גבול רצועת עזה...
רצח רועי זעזע אותי. לבי אמר לי שהוא, כרוב הישראלים, לא השגיח בסכנות האופפות את ישראל
ולא ראה את מלוא החומרה שבאיבה שהערבים רוחשים לנו... שלוש מאות וחמישים אלף נפש התגוררו
ברצועת עזה, היא ארץ פלשתים לפנים, באותה רצועת ארץ צרה שבין הים התיכון ובין מדינת
ישראל. את כל ההצעות שהציעה ישראל להעבירם לארצות אחרות ולשקמם שם, דחו המנהיגים הערבים.
הם האמינו כי עוד יחזרו וילחמו בישראל, צבאותיהם ינצחו את צה"ל, מדינת ישראל תימחה
מעל פני האדמה והם יחזרו לכפריהם ויקימו שוב את פלשתין".
משה דיין היה אדם הפכפך ושינה לעתים את
דעותיו, בטענו ש"רק חמור אינו משנה את דעותיו". איני יודע מה היה אומר אילו
חי היום. אבל המציאות הוכיחה, שהדברים שדיין אמר לפני 60 שנה, נכונים ואקטואליים כאילו
נאמרו היום.
מעולם לא ביקשנו את רשות הערבים כדי לחיות
וכדי לבנות את הארץ ולהקים מדינה. על אפם וחמתם בנינו כאן את חיינו. על אפם וחמתם נמשיך
ליצור ולבנות ולחזק את המדינה. אך התנאי לכך הוא המבט המפוכח למציאות, וההבנה שקיומנו
הוא לצנינים בעיני הערבים, שבעבורם אנו נטע זר במזרח התיכון. מתוך תובנה זו, עלינו
להיות נכונים תמיד להגן על המפעל הציוני, ולא ללכת שבי אחרי מקסמי שלום אך שווא. זו
ברירת חיינו. זו גזירת דורנו.
****
אני מצטט את נאומו הפסימי, כביכול, של דיין, בתור אופטימיסט חשוך
מרפא. אין סתירה בין אופטימיות לראיה מפוכחת של המציאות. כאשר אנו מביטים אחורה,
כמה התקדמנו בששים השנים הללו, על אף כל המלחמות והטרור, בכל התחומים, החל בעובדה
שמספר היהודים גדול פי יותר משלושה, דרך העובדה שהכלכלה הישראלית חסונה לאין ערוך
ועד העובדה שהדמוקרטיה הישראלית הרבה יותר איתנה, יש לנו כל הסיבות להיות
אופטימיים.
כאשר אנו משווים בין מצבנו למצבם של אויבינו המתבוססים בטבח המוני
הדדי, זהו ביטוי לחוסננו המוסרי ויכולתנו לשמור על ייחודנו בתנאי המלחמה.
אין בראיה המפוכחת של המציאות, כדי לוותר על חלום השלום, על השאיפה
לשלום, על החתירה לשלום; שלום אמת.
השלום לא יבוא מחולשה, אלא מכך שהאויב יתייאש מתקוותנו לחסל את הישות
הציונית וישלים עם קיומה של מדינת ישראל. ככל שניתן לו יותר סיבות להתייאש, כך
יגדלו סיכויי השלום.
זה לא יקרה מחר, לא מחרתיים וכנראה לא בקדנציה שלנו. אבל יום השלום –
בוא יבוא.
הן ידוע ידע שבגדה
כן, אני יודע, זה צפוי. כל אותן ההשוואות של שמשון לשאהידים, לפיגועי
ההתאבדות. נו, טוף.
שמשון התאבד. התאבדותו לא הייתה במקדש הדגון, עת לפת בידיו את שני
עמודי התווך של המקדש. התאבדותו הייתה במיטתה של דלילה, על ברכיה, לאחר שנכנע
לחולשתו ואיבד את רצון החיים. לאחר שמסר לה את סודותיו, ביודעו שתעביר אותם לאויב.
שמשון התאבד, כאשר נכנע לחלקת הלשון והקשיב לשגרירי הצביעות המתנכלת. "הן
ידוע ידע שבגדה", כפי שכתבה לאה גולדברג, בשירה "דלילה".
הן ידוע ידע שבגדה
ונכנע לחלקת הלשון
הוא ידע שימות מידה
פלישתים עליך שמשון.
ויחזור וישכב בחיקה
עם דמותו הצופה באישון
כי בכל בגידותיה מתקה
פלישתים עליך שמשון.
כי כבשה ככובש את אויבו
וכל לילה לו לילה ראשון
ויצהל חרדות לבבו
פלישתים עליך שמשון.
רק בבוא העדה הפרועה
עת טפחה אהבה על פניו
הוא פקח את עיניו וראה
ורעיה ניקרו את עיניו.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
