"מי זה יצחק שמיר? מה הוא עשה? איזו מורשת הוא השאיר?" כך
אמר לי בן שיחי, כששמע על הקמת מצפור יצחק שמיר בקצרין. הוא ניסח את דבריו כשאלות
רטוריות, אך רצונו היה לומר, ששמיר לא עשה דבר ולא השאיר כל מורשת.
אין זו עמדת יחיד. זו מוסכמה מקובלת בקרב רבים. דומני שאין אף מנהיג
בתולדות הציונות והמדינה, שכה גדול המרחק בין תדמיתו לבין דמותו.
דבריו של בן שיחי הם, בעיניי, העדות לחשיבות הרבה שבהנצחת שמו של
שמיר, במלאת מאה שנים להולדתו. אני גאה בכך שאנו, בגולן, עושים זאת.
אז מה באמת המורשת שלו?
****
24-25.5.91. בתוך 34 שעות, חילצו 30 מטוסי חיל האוויר וחברת "אל
על" 14,400 יהודי אתיופיה, ב"מבצע שלמה", והעלו אותם לישראל.
"מבצע שלמה" היה מבצע מורכב מאוד, שבמשך שנים נארג בידי סוכני המוסד
ואנשי הסוכנות היהודית.
את ההחלטה על המבצע קיבל ראש הממשלה יצחק שמיר. הוא דחף לביצועה, הוא
עקב מקרוב אחרי ההכנות והביצוע. הוא אחראי להצלחה.
מדינת ישראל, מדינת העם היהודי, קיימת בראש ובראשונה כדי לאפשר
ליהודי העולם לעלות באופן חופשי לא"י וכדי ליישב את א"י ביהודים.
"מבצע שלמה", להעלאת יהודי אתיופיה, הוא אחד המזהירים שבמבצעים שעשתה אי
פעם מדינת ישראל כדי להגשים את ייעודה. "מבצע שלמה" הוא ביטוי עילאי של
אקטיביזם ציוני של המדינה. אם בכל שבע שנות כהונתו של שמיר (בשתי הקדנציות) לא היה
אלא אירוע זה, די היה בכך כדי שיכנס לפנתיאון הלאומי כאחד החשובים בראשי הממשלה
בישראל.
אך לא רק את יהודי אתיופיה שמיר העלה. בימיו החלה העליה ההמונית
הגדולה מברית המועצות. שמיר אינו אחראי לפתיחת שערי בריה"מ – מדובר בשינויים
עולמיים; הפרסטרויקה והגלסנוסט שהוביל נשיא בריה"מ גורבצ'וב, נפילת החומות
בין מזרח אירופה למערבה וקריסת בריה"מ. אולם העובדה שהעליה הזאת זרמה לישראל
ולא לארה"ב היא בפירוש בזכותו של יצחק שמיר.
שמיר ניהל מאבק עיקש ובלתי פופולארי, כנגד כל הסיכויים, נגד מתן מעמד
פליט בארה"ב ליהודי בריה"מ, בראשית גל העליה. טענתו הייתה, שכאשר לעם
היהודי יש מדינה עצמאית, יהודי אינו פליט. שמיר שכנע את הממשל האמריקאי, והחלטתם
הסיטה את הזרם ההמוני של יהודי בריה"מ מהגירה לארה"ב לעליה רבתי של
למעלה מיליון יהודים (כן, אני סופר כיהודים גם את אלה שלחרפתנו אינם מוכרים
כיהודים) למדינת ישראל.
שמיר זיהה את ההזדמנות והעלה על ראש שמחתו ועל ראש שמחתנו את הפעולה
בבריה"מ לעליית היהודים לארץ, ובארץ – לקליטתם. היכולת של מדינה קטנה, שמנתה
ארבעה וחצי מיליון אזרחים, לקלוט מיליון עולים בתוך שנים מעטות, כאשר לכולם יש
קורת גג, לרובם המכריע – עבודה, כל ילדיהם נקלטו במוסדות חינוך – זו תופעה שמעטות
כמותה בעולם. יצחק שמיר, ראש הממשלה, ניצח על המלאכה, קבע את סדר העדיפויות, העמיד
את ההיערכות לקליטה מעל כל צורך אחר ומשימה אחרת, וההצלחה היתה גדולה. עליה זו היא
הברכה הגדולה ביותר למדינה בדור האחרון, והישגיה הכבירים משפיעים לטובה על כל
תחומי חיינו, ועוד טרם מיצינו את התרומה הזו. מנהיג המוביל אומה למאמץ כזה ומצליח
– הוא מנהיג גדול.
יצחק שמיר היה מנהיג חסר כריזמה. לא היה לו ברק, הוא לא שפע קסם
אישי, ואף שהוא היה רהוט והעברית בפיו היתה משובחת, הוא לא היה נואם גדול, לא
מרואיין מבריק, לא אדם הממגנט את הציבור וגורם לו ללכת אחריו. אבל הוא היה אדם
חזק, ידע בדיוק מה הוא רוצה, ידע לתבוע מעצמו ומהכפופים לו להתמסר לנושאים שהעמיד
בראש סדר היום, היה איש ביצוע מעולה, והתוצאות היו בהתאם.
אדם שהצליח במשימות מורכבות כל כך, הוא בראש ובראשונה אקטיביסט – אדם
הרוצה לשנות את המציאות, יודע לקבל החלטות, לעמוד אחריהן ולבצע אותן. אז למה ואיך
23 שנים אחרי תום כהונתו, תדמיתו של יצחק שמיר היא עדין של ראש ממשלה פאסיבי, שלא
עשה דבר ובזבז את שנות כהונתו ב"שב ואל תעשה"?
הערכה אובייקטיבית של כהונתו, תהיה שונה לחלוטין מהתדמית הזאת. מניין
התדמית? היא נובעת מכך, שהאליטה השלטת בתקשורת ובאקדמיה, בוחנת את ראשי הממשלות על
פי קריטריון צר אחד – קידום התהליכים המדיניים שנועדו להביא להסכמי שלום עם השכנים
ועם הפלשתינאים, תמורת נסיגה מן השטחים. ואכן, אם זאת אמת המידה לבחינת כהונתו של
שמיר, הוא לא היה פעלתן במיוחד.
אולם כיוון שכל ראשי הממשלה שבאו אחריו – רבין, פרס, נתניהו, ברק,
שרון ואולמרט היו פעילים מאוד בקידום התהליכים הללו, יש לנו פרספקטיבה לראות עד
כמה התהליכים האלה קידמו את מדינת ישראל בכלל, ואת השלום בין ישראל לשכנותיה בפרט.
האם התהליכים הללו קידמו שלום, הבטיחו ביטחון, המעיטו בהרג ישראלים, עצרו או צמצמו
את הטרור הערבי, קידמו את השלמת הערבים עם קיומה של ישראל? היום אנו יודעים
שהתשובה על השאלות הללו שלילית.
וכאשר אנו מנתחים על רקע עובדה זאת את כהונתו של שמיר כראש הממשלה,
שאכן, לא היה אקטיבי במיוחד בקידום התהליכים הללו אך היה אקטיבי מאוד, כמעט היפר
אקטיבי, בקידום האג'נדה הציונית של מדינת ישראל, ניתן לומר ששמיר היה ראש ממשלה
מוצלח יותר מכל אלה שבאו אחריו, ותרומתו לעתיד המדינה היתה גדולה משלהם.
מן האקטיביות שלו בנושאים בהם התמקד, ניתן להבין שדרכו המדינית לא
נבעה מאופי פאסיבי. ראוי לתת לו את הקרדיט, שמאחורי אותה דרך עמדה גישה אסטרטגית
מוצקה, שראויה אף היא לבחינה מחדש.
"הערבים הם אותם הערבים והים הוא אותו ים", אמר פעם שמיר,
בהתבטאות מאוד לא דיפלומטית, מאוד לא ראויה לראש ממשלה ומאוד לא מוצלחת. התבטאות
בסגנון מאוד לא אופיינית לשמיר. אבל היה זה ביטוי פשטני מאוד, לאמת עמוקה שראוי
לנסחה בצורה אחרת. האמת הזאת, היא הכרה בכך שהסכסוך בינינו לבין הערבים הוא בלתי
פתיר בעתיד הנראה לעין, כיון שהערבים אינם מוכנים להשלים עם זכות קיומה וצדקת
קיומה של מדינת ישראל. כל עוד זה המצב, אין תכלית לניסיון להגיע לשלום כולל שיפתור
את הסכסוך, וכל ויתור ישראלי במהלך הניסיון הזה, יהיה ללא תמורה מעשית. ואכן, אלה התוצאות
של שני עשורים בהם ששה ראשי ממשלות ויתרו, ולא קיבלנו כל תמורה בעבור הוויתורים
האלה.
גישתו של שמיר היתה, שהסכסוך הוא עובדה קיימת, ולכן ראוי לנהל אותו
בחכמה, לא להתגרות באויב, לא לעשות צעדים שעלולים להביא למלחמה, לנסות להנמיך ככל
הניתן את הלהבות כאשר הן מתעוררות, לנסות באופן חשאי לשמור על קשר עם השכנים,
ובמקביל לחזק את ישראל ולבצר אותה כמדינה יהודית וציונית חזקה, כך שבסופו של דבר
האזור יקבל את קיומה כעובדה קיימת ומוגמרת.
דוגמה לכך היא ההבנות וההסכמות החשאיות עם המלך חוסיין לפני מלחמת
המפרץ, וההבלגה על ירי הטילים מעיראק על ישראל (שבשעתה סברתי שהיא שגויה, והיום
אני מבין שטעיתי). שמיר לא היה איש של דרמות גדולות. כיוון שהוא החליף את בגין,
שהיה בראש ובראשונה איש של דרמות גדולות, הוא נראה חיוור ואפור לידו.
בשש שנות כהונתו של בגין, הוא חתם על הסכם השלום עם מצרים, נסוג מכל
סיני ועקר את היישובים. הוא הגה ויזם את תכנית האוטונומיה לפלשתינאים ביש"ע.
הוא הפציץ את הכור העיראקי. הוא יצא למבצע ליטני. הוא החיל את הריבונות הישראלית
על הגולן. הוא יצא למלחמת לבנון הראשונה.
שמיר לא היה איש של רעמים וברקים. אחרי הרעמים והברקים של שלטון
בגין, נראית הקדנציה שלו כשגרתית ומשעממת. אך כיוון ששמיר התייחס לסכסוך הישראלי
ערבי כאל עובדה שיש לנהל אותה במתינות ובתבונה, הוא אכן ניהל את הסכסוך במתינות
ובתבונה. הוא שמר את הסכסוך על אש קטנה. הוא לא נכנע לדמגוגיה ביטחונית ברוח
"מי בעד חיסול הטרור?", שהייתה קיימת בתוך ממשלתו אז, כפי שהיא קיימת
בממשלה הנוכחית. הוא יזם יחד עם רבין תכנית מדינית ב-1989, שתכליתה העיקרית היתה
מניעת ועידת בינלאומית שתסכן את ישראל, באמצעות הנעת תהליך שעיקר תכליתו היא עצם
קיומו. על כך התעמת עם שרי החישוקים – שרון, לוי ומודעי שניסו להדיח אותו בשל כך.
הוא הסכים ללכת לוועידת מדריד, כאשר הבין שאין מנוס מכך, אף שלא ציפה שהוועידה
תביא לשלום ובוודאי שלא היה נכון לוויתורים מרחיקי לכת. פעולתו המדינית נועדה
לשמור על אש קטנה של הידברות עם שכנינו, כדי למנוע הסלמה, אך ללא צעדים שעלולים
להחליש את ישראל.
בשנותיו האחרונות בתפקיד, קידם יחד עם שר החוץ דוד לוי, שהיה יריבו
במפלגה אך שותפו בממשלה, מהלכים מדיניים משמעותיים, שהביאו לחידוש היחסים
הדיפלומטיים בין ישראל לבין עשרות מדינות חשובות, לאחר שנות נתק רבות ועם חלקן –
לראשונה מאז קום המדינה. היחסים עם סין כוננו לראשונה בימיו. היחסים עם הודו –
שמיום הקמת המדינה בן גוריון וממשיכיו ראו בה יעד מדיני ראשון במעלה, כוננו בימיו.
בימיו חודשו היחסים עם בריה"מ ומדינות מזרח אירופה, לאחר נתק בן עשרות שנים.
נכון, הגורם העיקרי לכך הוא השינוי הדרסטי במשטרן, אך חוכמת המדינאות היא לדעת
לנצל הזדמנויות היסטוריות. וכך, מיד עם כינון היחסים עם המדינות הללו, הובילו שמיר
ולוי מהלך מדיני חשוב, שבו עצרת האו"ם ביטלה לאחר 16 שנים את החלטתה
האנטישמית להגדיר את הציונות כגזענות.
לצד המהלכים הללו, הוא קידם את סדר היום המרכזי בעיניו – חיזוקה של
המדינה, הבראת הכלכלה ובעיקר קידום סדר היום הציוני; עליה וקליטתה והתיישבות. ואת
סדר היום הזה הוא קידם בהצלחה יתרה.
מבין ראשי הממשלה בישראל, שמיר מזכיר במיוחד את לוי אשכול. כמו
אשכול, גם הוא לא איש של כריזמה, של ברק ושל דרמות, שהחליף מנהיג כריזמטי דגול
(אשכול את ב"ג, שמיר את בגין), ולכן נראה אפור ומשעמם. אך כמו אשכול, גם הוא
איש שידע להחליט, ידע לנהל, ידע לעבוד וידע לקדם את העניינים החשובים בעיניו, וכמו
אשכול הוא חיזק מאוד את מדינת ישראל. אשכול, שהיה בזמנו מושא ללעג ולבדיחות, מוערך
היום, בפרספקטיבה של כמעט 50 שנה, כאחד מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו. אני מאמין,
שכך תשפוט ההיסטוריה גם את יצחק שמיר.
* "שישי בגולן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
