לא יאומן כמה סילופים ועיוותים במאמר אחר – מאמרו של נחמיה שטרסלר
ב"הארץ", "מחכים 20 שנה לבקשת סליחה".
שטרסלר כותב שמי שביצע את טקס ה"פולסא דנורא" לרבין לא
נחקר. שקר וכזב. אביגדור אסקין, עורך הטקס הבזוי, נחקר, הועמד לדין וזוכה בידי בית
המשפט, שקבע שהדבר הוא בגדר חופש הביטוי. בעיניי זה אבסורד, אך זו הגישה העקבית של
בית המשפט העליון – העדפת העיקרון של חופש הביטוי כערך עילאי, שכמעט תמיד עומד מעל
שלום הציבור. הנהנים מכך הם מטורפי השמאלימין הראדיקלי.
הוא מדבר על ההסתה נגד רבין. אין ספק שהייתה הסתה ואף הסתה חמורה (אם
כי יגאל עמיר לא היה זקוק להסתה כדי לבצע את הפשע). אבל ההסתה הזאת מתגמדת לעומת
ההסתה מידי יום בעיתון שלו. ראה – מאמרי רוגל אלפר, ספי רכלבסקי, גדעון לוי ושות'.
האשמת נתניהו בהסתה שהובילה לרצח היא כמובן עלילת דם נוראה, שהמשמעות
שלה היא שאסור להיות אופוזיציה ולהתנגד לשלטון, כי אי אפשר לדעת לאן הדברים ילכו.
נתניהו לא הסית נגד רבין, כפי שהרצוג אינו מסית נגד נתניהו – שניהם ממלאים את
תפקידם כראשי אופוזיציה, גם אם לטעמי שניהם נסחפים לעתים לסגנון שאינו סובל מעודף
טעם טוב.
הטענה שנתניהו ניצח בקושי את פרס, ולכן ברור שהוא היה מפסיד לרבין
שהיה אהוד יותר, היא מגוחכת. בכל הסקרים לפני הרצח, נתניהו הוביל על רבין. לא בשל
התנגדות עקרונית להסכם אוסלו, אלא בשל פיגועי הטרור בעקבות ההסכם, בהובלת הפרטנר
להסכם. מי ששינה את המגמה היה יגאל עמיר. אחרי הרצח פרס הוביל על נתניהו ב-40% (!)
בכל הסקרים. יגאל עמיר נתן לפרס את השלטון על מגש של כסף. מי שלקח את המגש והעביר
אותו לנתניהו היו שוב הפלשתינאים במתקפת הטרור של מרץ 1996, אחרי שפרס העביר לידי
הרשות את הערים ביו"ש, שרבין הקפיא את הנסיגה מהם בשל הטרור (רבין אמר
ש"אין תאריכים קדושים", כלומר כל עוד הפלשתינאים לא יפסיקו את הטרור,
הוא לא יבצע את הנסיגה. פרס עלה לשלטון ומיד הורה על הנסיגה). סביר להניח, שאילו
גל הטרור הרצחני הזה היה מתקיים ללא תנאי הפתיחה של פרס בעקבות הרצח, הניצחון של
נתניהו על רבין היה גדול לאין ערוך, כדוגמת הניצחון של שרון על ברק, בעקבות מתקפת
הטרור הגדולה ביותר, בשנת 2000, לאחר פסגת קמפ-דיוויד.
שטרסלר טוען שאחרי שרבין היה מנצח בקלות את נתניהו, הוא היה ממשיך את תהליך
אוסלו לשלום עם המדינה הפלשתינאית. יש לזכור מה היו הקווים האדומים של רבין
במו"מ, אותם הציג בנאומו האחרון בכנסת לפני הרצח, ב-5 באוקטובר 1995: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר
לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי
השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה
ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב, כבירת ישראל, בריבונות
ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של
המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים.
להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".
כזכור, את כל ה"לאווים" של רבין הפכו אהוד ברק ואח"כ
אהוד אולמרט ל"הנים", והפלשתינאים דחו באלימות את הצעותיהם. האם שטרסלר
מאמין שהם היו מקבלים את הצעתו של רבין? הרי זו בדיחה, כמעט כמו הבדיחה שרבין היה
מתקרב אפילו להצעות שני האהודים.
שטרסלר טוען שהפיצוץ של אוסלו נבע מחפירת מנהרת הר הבית בידי בממשלת
נתניהו. הרי גלי הטרור שגבו חיי מאות אנשים היו מיד עם הגעת ערפאת וצבא המחבלים
שלו ליהודה, שומרון ועזה, עוד בימי רבין ופרס. דווקא בתקופת נתניהו הייתה ירידה
ברמת האלימות, שהגיע לשיאה בעקבות הצעותיו של ברק בקמפ-דיוויד למדינה פלשתינאית
בקווי 49' וחלוקת ירושלים.
חבל ששטרסלר יוצר רהביליטציה לערפאת ולפלשתינאים שהונו את ישראל בהסכם
שלא הייתה להם כל כוונה לחתום עליו, וראו בו שלב בתכנית השלבים שלהם לחיסולה של
ישראל, ולכן הפכו כל מ"מ שעבר לידיהם, הן באוסלו והן בהתנתקות, לבסיס טרור
נגד אזרחי ישראל.
אין גבול לסילוף ההיסטוריה?
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
