* פחד מחשבון נפש – אסון הנוחת במפתיע על אדם, על משפחה, על קהילה, על חברה, על אומה,
עשוי לעתים לעורר טלטלה עזה, חשבון נפש, בדיקת הדרך שבה הלכנו עד כה, שינוי
פרדיגמה. דוגמה מובהקת לכך הייתה ההתקפה היפאנית על פרל הארבור בדצמבר 1941.
ההתקפה הזו שינתה מן הקצה אל הקצה את מדיניותה של ארה"ב במלחמת העולם השניה.
עד אז ארה"ב נמנעה מהצטרפות למלחמה. ההתקפה על פרל הארבור הביאה להתפכחות
אמריקאית מהירה. ארה"ב הבינה שאם תרצה או לא תרצה, היא צד במלחמה הזאת. כבר
למחרת ההתקפה, ארה"ב הכריזה מלחמה על יפן, מתוך ידיעה ברורה שהדבר יביא
להכרזת מלחמה עליה מצד גרמניה ואיטליה. ארה"ב נכנסה למלחמת העולם השניה
כמעצמת על, כגורם החזק ביותר בבעלות הברית, שנתיים ורבע לאחר פרוץ המלחמה.
האם מתקפת הטרור תעורר חשבון נפש באירופה, בצרפת? האם אירופה תבחן את
דרכה, את הפרדיגמה האסטרטגית שלה? האם הצהרתו של הנשיא פרנסואה הולנד שזו מלחמה,
תביא את המערב להגדיר את האויב – הקנאות הג'יהאדיסטית האיסלמית, על כל גווניה? האם
אירופה תבין שדאעש, חמאס, אל קאעדה, חיזבאללה, ארדואן, האחים המוסלמים ובעיקר
איראן, הם איום על שלום העולם? האם הם יבינו שהטרור נגד ישראל והטרור נגדם חד הוא,
מניעיו דומים, מטרותיו דומות, המוטיבציה שלו זהה?
מוקדם לדעת, אבל יש מי שחוששים מכך. בעיקר הם חוששים מכך שאירופה תשנה
את מדיניותה במזרח התיכון, תתמוך חלילה בישראל, ואף תצא, חלילה, נגד הטרור הערבי
כלפי ישראלים. ואלה החוששים כל כך, מזדרזים להסביר לאירופים שאין דין הטרור נגדם
כדין הטרור נגד ישראל. הטרור נגד ישראל מוצדק, ויש להתייחס אליו אחרת.
כך כותב מאמר המערכת של "הארץ": "פיגועי הטרור שמבצעים פלסטינים לא נועדו להעניש
או לחבל בתרבות. הם נובעים מתסכול, מהעדר אופק כלכלי ומדיני ומתנאי החיים הקשים תחת
הכיבוש הישראלי. יש לעמוד על הבחנה זאת, ולא להישאב בעקבות האירועים הקשים בפריז להשוואות
מיותרות וגזעניות". כלומר, מי שמשווה בין הטרור המוצדק ורצח
יהודים בישראל לטרור באירופה נגד מי שאינם יהודים, הוא גזען.
ולצד מאמר המערכת, כותב חלון הראווה של דבוקת שוקן, גדעון לוי: "מטרתו של הסכינאי מחברון שונה לגמרי מזו של הג'יהאדיסט
מהסטאד דה־פראנס, וכך גם השקפת עולמו. כאן הפלסטיני נאבק על אדמתו ועל ארצו, על שחרורו
מכיבוש, על הגדרה עצמית ועל חופש — ושם שם המשחק הוא החרבת אירופה והשתלטות עליה".
כלומר, רצח יהודים בידי סכינאי מחברון מוצדק ורצוי, כי החרבת ישראל והשתלטות
עליה היא "שחרור מכיבוש", ואין הדבר דומה להחרבת אירופה והשתלטות עליה.
הרי זו מדינת היהודים, ואין להשוות.
כותרת מאמר המערכת של "הארץ" היא "לשמור על
התרבות". המאמר קורא לצרפת לשמור על התרבות. איך? לא במלחמת חורמה להגנת
התרבות מפני הברבריות המאיימת עליה, אלא פייסנות כלפי הברבריות, כי פייסנות כלפי
ברבריות היא "תרבות". זו מין "תרבות" כזו, של יהודים המצדיקים
טרור נגד יהודים, בכל מיני טיעונים, צידוקים ותירוצים עלובים.
* לוגיקה עקומה – המשפט האידיוטי של השבוע, מופיע במאמרה של סימה קדמון
ב"ידיעות אחרונות", ביום שבו היא קיבלה פרס על מפעל חיים מטעם אגודת
העיתונאים. "טרור הוא טרור הוא טרור, אבל הפלשתינאים זה לא דאעש, וההבדל
הגדול בין שניהם הוא, שכל מי שבדאעש הוא טרוריסט, אבל לא כל הפלשתינאים הם
טרוריסטים".
איזו לוגיקה עקומה. קדמון משווה בין ארגון וציבור. דאעש אינו ציבור
אלא ארגון. הפלשתינאים אינם ארגון אלא ציבור. ההשוואה צריכה להיות בין דאעש לארגוני
הטרור הפלשתינאי, כמו חמאס. כל מי שבחמאס הוא טרוריסט בדיוק כפי שכל מי שבדאעש הוא
טרוריסט. חמאס ודאעש חד הם.
* האסימון האירופי – רבות דובר בימים האחרונים על האסימון שאולי ייפול אצל האירופים
בכלל ואצל הצרפתים בפרט. השאלה היא מהו אותו אסימון. מהו השינוי שעליהם לחולל?
השינוי הוא בשום אופן לא צביעת האסלאם כולו ומיליארד וחצי מוסלמים
בעולם כאויב. יש לזכור שהמוסלמים הם הקורבנות העיקריים של הקנאות האסלאמית. השינוי
הוא בשום אופן לא התייחסות למוסלמים באירופה כאל אויב. אירופה צריכה להיזהר מאוד
מפני היסחפות אחרי הימין הקיצוני, המנסה להוציא מן הבקבוק את השד הגזעני האירופי,
שמי כעמנו יודע לספר עליו כמה דברים.
השינוי הוא הפסקת מדיניות הפייסנות, ההבנה וההכלה כלפי הקנאות
האסלאמיסטית, הג'יהאדיסטית הרדיקאלית, הטרוריסטית, האלימה; אותה מדיניות קלוקלת
המאפיינת את אירופה ובשנים האחרונות גם את ארה"ב, והגיעה לשפל בהסכם הגרעין
האיראני. על העולם החופשי להבין שהקנאות האסלאמית היא אויב מר וחסר מעצורים, שיצא
בג'יהאד נגד המודרניות והציוויליזציה המערבית כולה, ויש להיאבק בו על מנת להכריעו.
חשוב מאוד לא ליפול למלכודת של התמקדות בדאעש בלבד תוך מתן הנחה
לארגונים מסוגו, ובטח לא לשתף פעולה עם ארגונים יריבים בחינת "אויבו של אויבי
הוא ידידי". העובדה שאיראן וחיזבאללה המייצגות את הג'יהאד השיעי נמצאות היום
במאבק על הבכורה עם דאעש המייצג את הג'יהאד הסוני, אינה הופכת אותן למייצגות קנאות
פחות מסוכנת. להיפך, המסוכנת ביותר היא איראן, בזכות התקדמות תכנית הגרעין שלה. מלחמת
בני חושך בבני חושך אינה צריכה להפוך את המערב לאידיוט שימושי של צד חשוך אחד,
שאינו מסוכן פחות מן האויב התורן.
השבוע חוסל מפקד דאעש בדרום הגולן הסורי בידי הארגון ג'בהת א-נוסרה. הארגון
הזה הוא פלג של אל-קאעידה. אל-קאעידה הוא הארגון שביצע את מתקפת ה-11 בספטמבר 2001
בארה"ב. איזה יתרון יש לו על דאעש?
האסימון האירופי חייב לחולל שינוי גם במבטם על הסכסוך הישראלי ערבי,
והבנתם שישראל מותקפת באותה מתקפה שתקפה את פריז. אויבי ישראל הם צאצאיו הרוחניים
של המופתי, שהוא ממייסדי הג'יהאד הקנאי בעת החדשה.
* גם יומה של שבדיה
יגיע - תמיכתה של שבדיה בטרור הערבי לא תקנה
לה חסינות מפני פגיעתה הרעה של הקנאות האסלאמית הטרוריסטית. גם היא תחטוף את המכה.
* הפלג הישראלי – הקבינט החליט להוציא אל מחוץ לחוק את הפלג הישראלי של דאעש. מוטב
מאוחר מאשר כלל לא.
* גיבור בפריז – רבות דובר ועוד רבות ידובר על המחדלים הביטחוניים שאפשרו את מתקפת
הטרור בצרפת. אך יש גם גיבור בפרשה הזאת – אותו מאבטח או סדרן באיצטדיון הכדורגל,
שזיהה את המחבל עם חגורת הנפץ, וגרם לו לפוצץ את עצמו מחוץ למגרש, אף שהיה מצויד
בכרטיס. אילו הצליח לבצע את זממו, ממדי האסון – מפגיעה ישירה מן הפיצוץ בתוך המון
צפוף ועוד יותר מכך מדריסה המונית במנוסת הבהלה, היו גדולים לאין ערוך. לא נתקלתי
בכתבה על האיש, איני יודע מיהו ואף לא אם נפגע מהפיצוץ. אבל הוא ההוכחה למשמעות של
האיש בקצה, שלעתים שיקול הדעת שלו משפיע לא פחות משל ראש המערכת.
* תסמונת הש"ג - הביטוי תסמונת הש"ג, נולד בליל הגלשונים (1987) כאשר רוני
אלמוג, החייל שאייש את עמדת הש"ג, זיהה את המחבל וברח. המחבל נכנס באין מפריע
לבסיס וטבח בחיילים בשנתם. אלמוג נענש ונכלא ואז הומצא הביטוי, המתאר טיוח אשמת
הבכירים והטלת האשמה על החפ"ש (אף שהמח"ט והקמב"צ הודחו מתפקידם).
אני מאוד לא אוהב את הגישה הזאת, המשחררת את החפ"ש ומאפשרת לו להיות ראש קטן.
לתפיסתי, המ"מ הוא הרמטכ"ל של המחלקה, המ"כ הוא הרמטכ"ל של
הכיתה והש"ג הוא הרמטכ"ל של הכניסה למחנה. כשיש כשל חובה לחפש את שורשיו
כלפי מעלה ולהסיק מסקנות אם צריך. אך בשום אופן אין לשחרר את הזוטר מאחריותו.
ערנות של מאבטח אחד באיצטדיון בפריז, מנעה קטל המוני. זאת תסמונת
הש"ג במובנה האמתי, האצילי. כן, הש"ג אחראי. לטוב ולרע.
* יציאת אירופה תשע"ו – על ישראל להיערך לגל גדול של עליה מאירופה.
* אור באפילה – בתוך מתקפת החדשות הרעות, בישראל ובעולם, מנצנצת כאור באפילה החלטת
הממשלה להעלות לארץ את שארית יהדות אתיופיה. ייעודה של מדינת ישראל כמדינה יהודית,
הוא הגשמת החזון הציוני של קיבוץ גלויות. החלטה זו מסיימת מהלך חשוב ביותר שהחל
ב"מבצע משה" לפני 35 שנים.
מן הראוי שנשכיל להפיק לקחים משגיאות העבר, כדי להצליח יותר בקליטת
העליה.
* קונספירציה חדשה מבית מדרשה של עמירה הס – הטלת ספק היא דבר חשוב וחיוני. לְמה, אם כן, התכוונו חכמי הקבלה
באבחנתם שבגימטריה ספק = עמלק? מן הסתם לסוג מסוים של ספק. לא הטלת ספק בחיפוש
האמת, אלא הטלת ספק כדי לזרוע שקר.
שיטה בדוקה אצל ממציאי תאוריות קונספירציה, כמו למשל התאוריה על רצח
רבין, היא שאין הם מתנפלים מיד עם השקר. הם מתחילים בהצגת שאלות, בהטלת ספק, על
מנת לערער את האמון ב"גרסה הממסדית", להרגיל את האוזן ל"נרטיב
אלטרנטיבי" ודרך השאלות מתחיל לחלחל השקר. כאשר הם מרגישים שיש בשלות לקבל את
השקר, הם מתחילים לטפטף אותו במישרין.
עמירה הס, מהגרועות בתועמלניות האנטי ישראליות, המציאה תאוריית
קונספירציה חדשה, על פיה במסגרת מסע רצח הערבים, כפי שהיא מציגה את מתקפת הטרור
הפלשתינאית, חיילי צה"ל שותלים סכינים בידיהם של גופות הערבים שהם רוצחים.
לא, היא לא אומרת זאת ישירות, עדיין. בינתיים היא "שואלת שאלות",
כביכול. מטילה ספק.
מתוך פשקוויל פיגולים שפרסמה
ב"הארץ": "האם חיילים שתלו סכינים, כפי שמסיקים הפלסטינים? לאוזן ישראלית
זה נשמע מופרך מאוד, אפילו שאֵלָה לא לגיטימית. אז הבה נשאל: האם חיילים ושוטרים מעולם
לא שיקרו כדי לתרץ מעצר וירי והריגה לא מוצדקים של פלסטינים? לאוזן ישראלית זה נשמע
פעם מופרך, שחיילינו ומפקדינו יכולים לשקר. עד שהוכח אחרת, הודות למצלמות אבטחה או צילומי סטילס
שהחיילים לא היו מודעים להם".
ואנחנו עוד לפני חנוכה. חכו חכו, כשנתקרב לפסח. מצות... דם...
ילדים... היכונו היכונו!
* מיהו זבל – עם יד על הלב; מי מאתנו לא משתמש מפעם לפעם בביטויים כמו "הזבל
הזה" לתיאור מישהו שמרגיז אותו, שפגע בו, שהוא בוויכוח אתו. בניגוד לסוגיית
מינויי המקורבים, אני מסרב להתרגש מהאמירות של מירי רגב כלפי היועץ המשפטי. היא
דיברה בחדר סגור, לא לציטוט, לא באמירה פומבית. אם היא הייתה אומרת "איזה
עצבים, אני אהרוג אותו" היא הייתה נחקרת על איום ברצח? או שמא על קשירת קשר
לביצוע פשע? תרגיעו. הבעיה בהתבטאות הזאת היא בעיקר בחוסר האמון הקיים היום בחברה,
כאשר אנשים מקליטים את בני שיחם על ימין ועל שמאל. וגם פה, מי שלא היה בסדר הוא
בעיקר מי שהקליט בסתר והפיץ.
* סמל של השידור הציבורי – אילה חסון היא אחת העיתונאיות הטובות בארץ; מותג של איכות, מקצועיות,
יושרה, אומץ ואכפתיות. גם לאחר המעבר שלה מן הערוץ הראשון לערוץ 10 היא תמשיך
להישאר בצמרת התקשורת הישראלית. אך לי חבל. חבל לי שגם חסון, מסמלי השידור
הציבורי, הלכה בסופו של דבר אחרי הכסף הגדול.
לאיילה חסון היו מספר הישגים בולטים לאורך הקריירה. הראשון, חשיפת
פרשת בראון תמורת חברון ב-1996. השני, חשיפת האמת על פרשת אשכנזי, נגד כל התקשורת,
בהובלת בן כספית, שהתייצבה מאחורי מסכת כזבים. השלישי, העלאת פרשת הטיוח של דריסת
גל בק. בכל המקרים הללו היא הוכיחה עצמה כחסונה באמת, עשויה ללא חת, לא נרתעת ולא
מרפה, כשתחושת שליחות ומלחמה למען הצדק והאמת מפעמת בה.
הישג נוסף של חסון, הוא הפחת רוח חיים ביומן ליל שבת בערוץ הראשון,
והפיכתו ממגזין מנומנם למהדורה הטובה והמעניינת ביותר.
אין לי ספק שחסון תשפר באופן משמעותי את איכות מגזין ליל שבת של ערוץ
10, ואני מקווה שימצא לה יורש ראוי בערוץ הראשון.
* ספר תורה במדרשת השילוב – בשעה טובה, נערך ביום ב' טקס הכנסת ספר
תורה למדרשת השילוב בנטור שבגולן. מדרשת השילוב היא מעין ישיבת שילוב (ישיבת הסדר המשלבת
שירות צבאי משמעותי באורך מלא) משותפת לחילונים ודתיים, בנות ובנים. כמובן שהלימוד
במדרשה שוויוני לחלוטין ומשותף לחלוטין. וכאשר בית המדרש משמש כבית כנסת, האולם מחולק
לשלושה מרחבים: גברים, נשים, מעורב. יש מחיצה לאורך כמחצית האולם והמחצית השניה היא
המרחב המשותף, המעורב. התפילה והקריאה בתורה הם במרכז, ולא רק במרחב של הגברים, כבבית
כנסת אורתודוכסי. ואף שכמחצית תלמידי המדרשה הם דתיים אורתודוכסים, ההסדר הזה (שאין
בו כל סתירה להלכה) מקובל עליהם. ספר התורה נתרם בידי משפחת אורן מהושעיה. ספר שהתגלגל
ממזרח אירופה שלפני השואה ועבר גלגולים רבים, סיפור משפחתי מרגש. 25 שנה לא היה בו
שימוש, לאחר שנפסל, כי מצבו לא היה טוב. לאחרונה הוא שוקם ונתרם למדרשה. היה ערב מרגש
מאוד.
* Break a leg – יום טרם
כניסתו לתפקיד מפכ"ל המשטרה, מעד רוני אלשייך ושבר את רגלו.
לי קרה בדיוק אותו הדבר. באפריל 2010 הייתי אמור להיכנס לתפקיד חדש –
מנהל מרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית במכללה האקדמית תל-חי. חודש
אפריל החל בחול המועד פסח, ולכן כניסתי נדחתה ל-6 באפריל. אולם ביום זה כבר
התחייבתי להדריך במסע "נפגשים בשביל ישראל", ולכן דחיתי את הכניסה
לתפקיד ביום נוסף.
בירידה מהר תבור החלקתי על אבן, מעדתי וריסקתי את הקרסול. הובהלתי
לבית החולים "העמק", נותחתי ועד היום אני נושא פלטינות בקרסולי (שאינן
מצפצפות בבידוק הביטחוני, בניגוד למיתוס).
במשך שלושה שבועות שכבתי עם הרגל למעלה. רק בחלוף שלושה שבועות, כאשר
הגבס הומר בגבס הליכה, התחלתי את תפקידי.
הביטוי Break a leg
בא מעולם התיאטרון, כאיחול הצלחה מוזר ערב פרמיירה. הוא נובע מאמונה תפלה, ברכה
ב"הפוך על הפוך", נגד עין הרע.
* ביד הלשון
וּמִי יוֹדֵעַ אִם-לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ
לַמַּלְכוּת – במאמרי "אתגר המנהיגות של
פרנסואה הולנד", הבעתי תקווה שהולנד יהפוך לצ'רצ'יל של המאה ה-21, ישנה את
דרכו הפייסנית ויסחוף אחריו את המערב להגנה על האנושות מפני הקנאות הג'יהאדיסטית
המאיימת עליה. סיימתי את המאמר במילים "ומי
יודע אם לעת הזאת הוא הגיע למנהיגות".
בנוסף ל"חדשות בן עזר", פרסמתי את המאמר בעיתון נוסף שבו
אני בעל טור. עורכת העיתון כתבה לי, שסוף המאמר אינו ברור, וסימנה את המשפט הזה.
מה זה?
אני לתומי נתתי קרדיט לקוראיי, שהמשפט הזה יגרה באופן טבעי את עולם
האסוציאציות שלהם. כשהבנתי שאצל העורכת לא נפל האסימון, ביקשתי ממנה להשמיט את
המשפט.
משפט זה הוא פרפרזה על פסוק ממגילת אסתר (אסתר י"ד, ד'). מרדכי
משכנע את אסתר לסכן את חייה ולגשת ללא הזמנה לאחשוורוש, כדי לפעול לביטול גזירת
המן להשמיד את העם היהודי. "וַיֹּאמֶר
מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל-אֶסְתֵּר: אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ
מִכָּל-הַיְּהוּדִים. כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת, רֶוַח וְהַצָּלָה
יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ. וּמִי יוֹדֵעַ
אִם-לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת". כלומר, כל הגעתך למלכות, לא נועדה אלא לרגע הזה שנפל בחלקך, שבו את עשויה
לשנות את פני ההיסטוריה.
משפט זה שכנע את אסתר, ומרגע זה החלה להתהפך הקערה בסיפור מגילת אסתר.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
