הספר "מחברות יצחקי" – יומני סקר הנופים והאתרים בגולן בשנים
1968-1969 אותם כתב יצחקי גל, חבר אפיקים, בזמן אמת, מידי יום, הוא ספר חשוב
ומרתק. אני קורא בו, וחש שותף – כאילו קמתי הבוקר עם יצחקי, דודי, משה וחבריהם
והלכנו לראות לראשונה את מפל זוויתן או את בריכת המשושים, אותם נופי גולן קסומים
ואהובים. יצחקי היה ותמיד יהיה יקיר הגולן, ולו בזכות תגליתו החשובה מכל – גמלא העתיקה.
בראיון לכתבתו של מיקי נירון על הספר, ציין יצחקי שבתקופת המאבק על
הגולן, בשנת 2000, נערכה בגמלא הפגנה נגד הנסיגה.
זה לא היה בשנת 2000 אלא ב-1994 ולא הפגנה אחת אלא שתים.
בטרם אספר עליהן, אציין מהי גמלא בעבורנו, תושבי הגולן. גמלא היא הסמל
לזיקתנו העמוקה לגולן, ולכך שלא ארץ נוכריה כבשנו, אלא חזרנו למולדתנו. וכפי
שהיטיב להגדיר זאת יצחקי בראיון: "אני נגד הביטוי 'החזרת' הגולן. זה לא עניין
של פוליטיקה, אלא עניין של תודעה היסטורית וחינוך. היהודים ישבו בגולן 500 שנה
לפחות ובנו בתי כנסת מפוארים, לעומת הערבים המוסלמים שישבו פה 1,100 שנה לסירוגין,
אך הם לא בנו פה שום בניין משמעותי שמתקרב לרמת בתי הכנסת, כך שהגולן הוא פשוט
שלנו".
בגמלא העתיקה מצוי אתר ההנצחה לחללי הגולן וביום הזיכרון אנו מתכנסים
שם לטקס המרכזי של הגולן. לנוכח הנוף הקסום ומעל העיר גמלא העתיקה, אנו חשים את
החיבור בין ההגנה על המפעל הציוני ומדינת ישראל בזמן הזה, לבין מלחמת הגבורה של
אבותינו בגמלא, בימים ההם.
בגמלא נמצאו מטבעות שהוטבעו בה בזמן המצור, ונכתב עליהם "לגאולת
ירושלים הק(דושה)". הארכיאולוג הדגול שמריה גוטמן, חבר קיבוץ נען, חופר וחוקר
גמלא, הדביק אותנו בהתלהבותו, לנוכח העובדה שבימים הקשים כל כך של המצור, ראו עצמם
תושבי גמלא כמי שלא לחמו רק על עירם, על יישובם, אלא על ירושלים. ואכן, כשגמלא
נפלה, נפרץ הסכר, וכעבור שלוש שנים ירושלים חרבה.
כך ראינו את עצמנו במאבק על הגולן. היום כל בר דעת מבין איזה רעיון
עוועים היה זה, לסגת מהגולן. אילו קרה הדבר, חלילה, היה זה אסון לאומי – היום דאעש
היו שולטים בכינרת. אולם בשנות ה-90 סכנת הנסיגה הייתה אמתית ומיידית. וגם אנו לא
ראינו עצמנו כמי שנאבקים על בתינו ויישובינו בלבד, אלא על הבית הלאומי כולו.
גמלא מילאה תפקיד חשוב ומרכזי במאבקנו.
ביוני 1994, יצאנו במסע טרקטורים מגמלא לירושלים. כל יישוב בגולן נתן
טרקטור ונהג. לטרקטור חוברה עגלה ועליה קונסטרוקציה שעוצבה בידי צלצר ז"ל,
חבר קיבוץ אל-רום (ובשנותיו האחרונות תושב קדמת צבי), עם נופי הגולן ומסר המאבק על
הגולן. במשך ארבעה ימים נסענו דרך טבריה, עפולה, חדרה, נתניה, תל-אביב ועד
ירושלים, כאשר בכל מקום ערכנו עצרת מרכזית בכיכר. המסע זכה לסיקור תקשורתי נרחב
ואוהד, הנהגים שחלפו על פנינו צפרו לאות הזדהות ותושבי הערים אליהם הגענו קיבלו
אותנו בתשואות – קל היה להתחבר לרוח החקלאית, השורשית, שנשבה מן המסע. לאורך המסע,
שכולו התנהל על פי חוק ובאישור המשטרה ותוך הקפדה על נסיעה על השוליים כדי שלא
להקשות על התנועה הסדירה, קיימנו עצרות תמיכה בכיכרות הערים. סיימנו את המסע בעצרת
רבת משתתפים בגן סאקר. בעצרת זו קראתי את שירו של דן אלמגור "לפתח הר
געש", המסמל בעבורנו את ה"צומוד" שלנו – דבקותנו ללא תנאי באדמת
הבזלת השחורה שלנו. "מגמלא לירושלים" – זאת הייתה כותרת המסע, ברוח
המטבע.
שלושה חודשים מאוחר יותר נערכה שביתת הרעב הגדולה בגמלא. במשך 19 יום
חבריי ואני שתינו מים בלבד, ומיקדנו את תשומת לב התקשורת ודעת הקהל למאבקנו.
"עד כאן – לא את הגולן!" התנוססה הכתובת על חולצותינו. ובכניסה לאתר
הוצבה כתובת ענק: "שנית גמלא לא תיפול", פרפרזה על שירו של יצחק למדן
"מסדה". רבע מיליון ישראלים פקדו אותנו באותם 19 יום והביעו את הזדהותם
עם המאבק. היה זה אירוע השיא בכל שנות המאבק.
"שנית גמלא לא תיפול" נשבעו כמה מבני הגולן תחת החופה, ברצף
עם "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". מגן ובו "המטבע של גמלא"
הוענק כשי לאורחי הגולן ולתורמים למאבק. ב"מיצג הגולן" – המיצג האורקולי
שנדד ברחבי הארץ (1995) והביא לציבור את מסר המאבק, הופיע שמריה גוטמן בדברו על
המטבע... ואנו, פעילי המאבק, שהכרנו את המיצג על פה, דקלמנו יחד עמו, בפאתוס שלו:
"נמצא מטבע קטן, מברונזה" וגו'.
גמלא לא נפלה. אני משוכנע ששנית גמלא לא תיפול.
* "הזמן הירוק"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
