הבלוג של אורי הייטנר

שאול הוכתר למלך ישראל, בטקס ממלכתי, לנגד כל עם ישראל. הוא הספיק לשמוע, לאחר הכתרתו, את האופוזיציה המתנגדת לו, אותם "בני בליעל", והוא מחליט להחריש, או לפחות להיות "כמחריש".

ומה עושה אדם בבוקר שלמחרת הכתרתו למלך ישראל? איש לא היה מעלה על דעתו תסריט כזה. הוא פשוט חזר על ארבע אל הרפת.

המלך חזר מהטקס בחזרה אל הבית ואל המשק, אכל פת ערבית, צחצח שיניים, כיוון את התרנגול המעורר לשעת הזריחה וקם בבוקר לעמל יומו. הרי יש משק משפחתי וצריך לעבוד. שאול שחיפש אתונות, מצא מלוכה וחזר לאתונות.

האם זו רק הצניעות של האיש הנחבא אל הכלים הזה? האם זו תחושת אחריותו למשק המשפחתי? ומה עם אחריותו לכלל ישראל? הרי הוא מלך, עליו האחריות.

ההסבר שלי אחר. שאול שמע את האופוזיציה, והיה כמחריש. הוא חיפש את הדרך המתאימה לבנות את מנהיגותו. מה, הוא יתחיל עכשיו להתקוטט עם האופוזיציה? הוא יתחיל להרכיב קואליציות? הוא יתחיל לעסוק בהקמת בירוקרטיה ולשקוע ביום קטנות?

הוא מעדיף לחזור למשק, ולהיות מנהיג מגירה. בשעת משבר – עם ישראל ייזכר בו ויקרא לו. אז יהיה מבחנו. אם יצליח להנהיג בהצלחה את עמו בשעת משבר, יתחיל את דרכו כמלך.

והמשבר הגיע, כאשר אנשי יבש גלעד היו מאויימים בידי עמון. הידיעה הגיעה אל שאול בהיותו בשדה. וְהִנֵּה שָׁאוּל בָּא אַחֲרֵי הַבָּקָר מִן-הַשָּׂדֶה. כפי שהוא צפה, בשעת משבר פנו אליו וביקשו את מנהיגותו. הוא כבר נמשח והוכתר, אך הרגע בו קראו לו להושיע מחוז בישראל – זה הרגע שבו נולד מנהיג.

שאול פועל במהירות. הצעד הראשון שהוא עושה מעורר זיכרונות מאוד מאוד לא נעימים. וַיִּקַּח צֶמֶד בָּקָר וַיְנַתְּחֵהוּ וַיְשַׁלַּח בְּכָל-גְּבוּל יִשְׂרָאֵל. אוי ואבוי. בסרט הזוועה הזה כבר היינו. כל כך מזכיר את פילגש בגבעה – הסיפור הנורא ביותר בתנ"ך.

אך שאול אינו שולח נתחים של בשר אדם, אלא של בשר בקר. הוא חוזר אל אותה אסוציאציה נוראה, כדי לקדם את ההיפך הגמור. שרשרת האירועים הנוראה של פילגש בגבעה מסתיימת ב"בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל, אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה". פילגש בגבעה היא תוצאה ישירה של האנרכיה, של העדר מוראה של מלכות, של איש את אחיו חיים בלעו. האקט הסמלי של שאול, נועד ליצור את ההיפך הגמור – להבהיר לעם ישראל: סוף לאנרכיה. מעתה אנו מדינה ריבונית. שאול חוזר לאקט המזכיר לנו את השפל של האנרכיה, כדי לסמל את הדרך החדשה, דרך הממלכתיות.

המסר של משלוח הבשר הוא מסר של גיוס כללי למלחמה, כי מי שהניף ידו על עוטף גלעד, מאיים על ישראל כולו. ומהמלחמה הזאת, איש לא יעדר. לא "תורתו אומנותו", לא "מסרב לשרת בשטחים", לא "מחאת הפראיירים". והמסר של משלוח הבשר הוא של סנקציות כלפי המשתמטים, בכל תירוץ שהוא: אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יֹצֵא אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחַר שְׁמוּאֵל כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ.

ואכן, הגיוס הוא כללי. וַיֵּצְאוּ כְּאִישׁ אֶחָד.

מעשה פילגש בגבעה הביא למלחמת אחים אכזרית, כמעט לאובדן שבט מישראל. והנה, בן אותו שבט, שבט בנימין, מאחד את עם ישראל למלחמה משותפת באויב, המאיים על שבט בישראל. מהפך!

והתוצאה – ניצחון חזק, מהיר ובאופן אלגנטי.

שאול המנצח, שאול המצביא, שאול המנהיג, שאול שלא קנה את שרביטו ואת כתרו בשק"ם, אלא כאשר הוליך את עמו לניצחון.

העם תומך במנהיג המנצח, ורוצה להיפרע ממתנגדיו. שאול שולל זאת מכל וכל. הוא מוחל ליריביו, כי הוא מנהיג אמת, מנהיג של כולם, ולא כסיסמה. שאול מהסה את מלחכי הפינכה המנסים להסית אותו נגד יריביו. הוא מגלה גדלות ומציע להם להתעלות, ולראות את התמונה הגדולה, תמונת הניצחון. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: לֹא יוּמַת אִישׁ בַּיּוֹם הַזֶּה, כִּי הַיּוֹם עָשָׂה יְהוָה תְּשׁוּעָה בְּיִשְׂרָאֵל.

לאחר הניצחון, מארגן שאול טקס הכתרה בגלגל. לשם מה? הרי הוא כבר הוכתר פעמיים. פעם אחת הוא נמשח בידי שמואל בטקס צנוע ופרטי. פעם שניה הוא הוכתר בידי שמואל במצפה, לעיני העם כולו.

את ההכתרה הראשונה הוא הסתיר אפילו ממשפחתו. מההכתרה השניה הוא ניסה להתחמק, ונחבא אל הכלים. הוא לא רצה להיות מנהיג בחסדו של שמואל. כעת הוא מנהיג בזכות עצמו. כעת הוא בשל להכתרה אמתית, בידי העם. וַיֵּלְכוּ כָל-הָעָם הַגִּלְגָּל וַיַּמְלִכוּ שָׁם אֶת-שָׁאוּל לִפְנֵי יְהוָה בַּגִּלְגָּל.

* 929