באביב תש"ם (1980), בין סדר פסח המשותף
לחגיגות יום העצמאות, כתבה שלומית בן עמי [נחושתן], מזכירת הקיבוץ, בעלון
אורטל "ציוץ ברמה":
... כששואלים אותנו אנשים מבחוץ: "מה יש היום
באורטל? מה אתם מציעים לנו?" התשובה הספונטנית היא: חברה, נוף אנושי באיכות וברמה
שקשה למצוא כמוהו במקום אחר. אח"כ באה הרשימה המוכרת של ראשוניות, אתגרים
וכו'. השאלה המנסרת היא: האם תשובה זו טובה רק לאחרים – לאלה שצריך לשכנע אותם
לבוא? ומה לגבי עצמנו? נדמה לי שאם צדקת הטיעון אינה עומדת לגבינו – אין לו זכות
קיום. אולי כדאי שאיש-איש יעשה את חשבון הנפש שלו והשאלות תעמודנה בחריפותן: מדוע
החברה כאן טובה מבמקום אחר? האם אני חלק מ"הנוף האנושי" המיוחד הזה? למה
טוב לחיות כאן?
... כאן חיים [ההדגשה במקור א.ה.].
אוהבים ושונאים, מקבלים הזמנות לקל-טל ונוסעים לחרמון, נלחמים במינוס בתקציב ובונים
תכנית לימודים לשנה הבאה.
מנסים להגדיל את השבט – ועדיין מתלבטים בשייכותנו
אליו. מוסיפים יום יום נדבך לקירות הבית – ועדיין לא החלטנו אם ביתנו הוא. חוגגים
את חגינו ביחד – ושואלים קושיות לגבי ראש השנה...
הפרדוכסים קיימים, ההתלבטויות תלווינה אותנו גם
בחג העצמאות ופסח תשמ"א. היום אנו חייבים למקד את סימני השאלה ולהעז לבקש
תשובות.
אני מאמינה שחלק מהתשובות תהיינה סימני קריאה,
וזהו היום הדבר החיוני ביותר באורטל.
שלומית.
שלושה דברים בולטים במסר המנהיגותי של שלומית. א.
הרצון להיות חברה אחרת. להיות חברה טובה יותר. כמיהה להיות חברת מופת. ב. הרצון
להגדיל את השבט. ג. תחושת הארעיות וחוסר היציבות. ואכן, אורטל בראשיתה
הייתה תחנת רכבת. אנשים רבים באו והלכו בקצב מסחרר, ואט אט התגבש גרעין מרכזי
קבוע.
****
שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת החמש לאורטל, נעשה
ניסיון משמעותי ומהותי לייצב את החברה האורטלית. הוחלט על קבלה לחברות. עד אז
לא היו חברים באורטל. חיו כאן חברי גרעינים, חברי החבורות, בני משקים והיה מעמד של
"בעלי זכות הצבעה". ב-1983 נערך מהלך בירור חברתי, שבו כל
אורטליסט התבקש להגדיר את עצמו, מתוך תקווה שתהיה קבוצה משמעותית של אנשים שיגדירו
את עצמם כחברי הקיבוץ. כל מי שהגדיר עצמו ככזה, עמד להצבעה, של חבריו. כלומר, מי
שעדין לא היו חברים, הצביעו על קבלתם של חבריהם לחברות. מוזר? טוב, אורטל תמיד
התאפיינה במקוריות ויצירתיות.
גם לאחר התהליך הזה היו אנשים שפשוט חיו באורטל, ללא
הגדרה. אולם נקבעו שלושה סטטוסים, שההשתייכות אליהם הקנתה זכות הצבעה: א. חברים.
ב. מועמדים מיוחדים – אנשים שטרם העזו להגדיר עצמם כחברים, אך ראו עצמם ככמעט
חברים, במעמד המיוחד הזה. ג. מגויסים בעלי זכות הצבעה – מגויסים מבית
השיטה, שלא סיימו את השנה באורטל וחזרו לקיבוץ האם, אלא התלבטו בין הקיבוצים,
והחליטו להמשיך את התלבטותם תוך מגורים באורטל.
בתום התהליך היו באורטל 46 חברים, 15 מועמדים
מיוחדים ושלושה מגויסים בעלי זכות הצבעה. חלקם
עזבו תקופה קצרה לאחר שהתקבלו לחברות. אחרים נותרו באורטל תקופה ארוכה, לעתים
עשרות שנים, ועזבו לאחרונה. ויש שנשארו עד היום. מספר הנשארים עד היום, משלוש
הקטגוריות – עשרים. ואלה שמות: חברים – בן עמי שלומית [נחושתן], גרוסמן
דרור, חבר רגין, יוסיבש חיימון [דולב], יעקב מאיר, מאור תמי [תמר מאור קלמנוביץ'],
מוסנזון אורי, מוסנזון שרית, מריאם שבתאי, נקש יוסי, נקש ג'וד, פליישר מנדל.
מועמדים מיוחדים – איתן יעל [גל], חבר אודי, נגילה רינה, פלג דינה, קלמנוביץ' רפי.
מגויסים בעלי זכות הצבעה – גל יוני, ירבעם שגב, פלג איתן.
****
לאורך כל שנות קיומה של אורטל, ליוותה אותנו
הסוגיה הדמוגרפית. בשלב מוקדם יחסית הבנו, שעם כל הכבוד לגרעיני הנח"ל, מהם
בלבד לא ניוושע, ויש לקלוט גם משפחות מן העיר. לאורך
השנים היו לנו תקופות ארוכות של עצירוּת בקליטה, וגלי קליטה קצרים. גל הקליטה
הגדול, המשמעותי והמוצלח ביותר, הוא הנוכחי.
ב-1988 הייתי מזכיר ומרכז קליטה (הקדנציה הראשונה
שלי בכל אחד משני התפקידים) ויזמתי פורום רכזי קליטה של קיבוצי הגולן. הפורום
החליט על מבצע קליטה, בהשתתפות המועצה והתק"ם. שכרנו יועץ שיווקי, טומי
לנג, שבמהרה נפרדנו ממנו כידידים. ניתן לסכם את המבצע ככישלון מפואר.
איך מגיעים לאנשים מן העיר? אם הם לא באים אלינו,
נבוא אליהם. החלטנו על הקמת דוכני קליטה במרכזים המסחריים בערים הגדולות. מבצע
הדוכנים הראשון, ב"רב מכר" בת"א, היה גם האחרון. הרשימה המצורפת,
שפרסמתי במידף תחת הכותרת "מוכרים את הקיבוץ", תסביר מדוע.
שבת, שעת בוקר מוקדמת. יוצאים ל"פיקניק"
– לשוק השבת ברב-מכר, למכור את הקיבוץ. בגאז' הג'אסטי נפתח ולתוכו נדחסים שולחן
מתקפל, לוח ועליו כרזה, דפי הסברה, כסאות מתקפלים והחשוב ביותר – תיק ובו סנדוויצ'ים.
יחד אתי יוצאת ורד ממרום גולן – ויוצאים לדרך.
09:00 בבוקר. שוק השבת ברב-מכר. קולו של שלום
חנוך בוקע מן הרמקולים. "מחכים למשיח" הוא שר, ולא ידע כמה
צדק. שוק השבת. רחבה מלאה דוכנים – מעורב ירושלמי לצד אהילים, בגדים לצד אביזרי
בית, מתנות לצד פיצ'פקאס ובצד כל אלה, פותחים אנו את הבסטה שלנו.
"בוא להתחזק אתנו" – קיבוצי רמת
הגולן קיץ 1988 – זועקת כרזת הענק מאחורינו, מעוטרת
בתמונות של שלג ושל תפוחים, וכמובן – תמונות של ילדים. יפהפיים! בלונדינים כולם!
ילדים לייצוא (?)
פותחים שולחן... ומחכים... ומחכים... ומחכים... 30
אלף איש גודשים בשבת את הרב מכר! הבסטות מסביב אינן עומדות בעומס ואצלנו – אפילו לא
צפרדע... פה ושם מתעכב לידינו מאן דהוא, כשמבט של רחמים מרצד בזוויות עיניו.
10:15. סוף סוף מתקרב אלינו קליינט ראשון.
"אני דווקא אוהב קיבוצים. אבל מה לעשות... האישה..." תמיד ידעתי שבכל
אשמות הנשים. והנה מגיע אדם שני. "תשמע, אשתי דווקא הייתה רוצה קיבוץ, אבל מה
אני יגיד לך? לא בנוי לזה!"
הנה באים שני ילדים. שולחים מבט סקרני לעבר הפרוספקטים
שלנו. "בכמה אתם מוכרים את זה?" "זה בחינם?!" שואגים הם בשמחה
ורק המבט הזועם של אביהם מרתיע אותם, כאילו אמר "אם תהיו ילדים רעים, אקרא
לשוטר שיביא אתכם לקיבוץ!"
פה ושם מישהו דווקא לוקח איזה פרוספקט – בדרך כלל
שערותיו שׂבות ועורו מקומט. "מה את אומרת ברוניה?", שואל הוא את אשתו,
"נלך למושב זקנים בקיבוץ?"
בין מבטי הרחמים והלעג מתקרב בחור עצבן ומסנן בין
שיניו – "מה זה, אפילו לפה המערך שלח אתכם"? איזה כיף! סוף סוף מישהו
מתייחס אלינו – אולי הזדמנות לאיזה ויכוחון, אך עד שאני מספיק לומר יעקב רובינשטיין,
הוא כבר ממלא את הפיתה בשווארמה, הרחק מדוכננו.
ועוד פנינים נזרקים לעברנו. "אם נגיע לקיבוץ,
ימחקו לי קודם את ה-$250,000
חוב?" "רמת הגולן?! ומה – אני אצטרך
להפוך לדתי?!"
אך רוב הזמן – שקט בגזרה. פה ושם מתקרב מישהו –
"סליחה, אתם מוכרים חבורת הזבל?" או "תסלחו לי, איפה זה מתנות לילדים?"
קשישה אחת שואלת אותנו, ספק בעברית ספק ביידיש
"מה זה בוא להתחלק אתנו? מה אתם מחלקים?"
וכולם קונים חוטפים
גזר צנן ואורז,
אבל חופן כוכבים?
לא תודה אין צורך!
בלילה שב הוא אל הכפר
בלי טיפה של עצב.
האוצר נשאר אצלו –
ואצלם הכסף!
... חזרנו עייפים - אבל רעבים.
* שתי הערות, לתרגום הסלנג של התקופה. "חבורת
הזבל" – סדרת קלפים-להחלפה פופולרית מאוד בקרב ילדים באותם ימים. "אפילו
לא צפרדע" – ביטוי מתוך המערכון של "הגשש החיוור" – "שחקן
כדורסל". "חזרנו עייפים אבל רעבים" – מתוך המערכון של דודו
טופז "מושיק והאורנג'דה".
* מידף - עלון קיבוץ אורטל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
