מה שלומך
אחות / חוה אלברשטיין וריימונד אבוקסיס
פינתי
השבועית ברדיו "אורנים", 24.11.15
ביום שישי השתחרר אסיר ציון יונתן פולארד מהשבי האמריקאי, בתנאים
מגבילים ובלא יכולת לעלות לישראל בחמש השנים הקרובות. אני יודע שהשתמשתי בביטויים
שאינם מאפיינים את השיח על אודות פולארד, אך אולי זה איזון נכון לרפש שנזרק עליו
בימים האחרונים – שילוב של ניכור, בוז ושמחה לאיד.
איני מנסה להציג את פולארד כדמות חפה מבעיות ובטח איני מציג כך את
פרשת פולארד. הפרשה גרמה לנזק כבד ליחסי ישראל–ארה"ב והזיקה ליהדות
ארה"ב. אך מי שהחליטו להפעיל את פולארד היו ראשי ממשלות ושרי ביטחון של
ישראל, שלא עמדו בפיתוי של התועלת המודיעינית האדירה של המידע על אויבי ישראל
שפולארד השיג. מי ששילם את מלוא המחיר הוא פולארד, שכל חייו נהרסו. הוא שילם מחיר
אישי כבד ביותר בשל פעולות שהוא עשה כיהודי למען מדינת ישראל ובשליחותה של ישראל.
ולכן, כל השגיאות שלו שגרמו לחשיפתו, בריחתו התמוהה והטיפשית לשגרירות ישראל במקום
לברוח מארה"ב, סיפורי הכסף הרב שדרש וקיבל, והשמועות שכנראה מערבבות דמיון,
מציאות ובדיה על קשריו עם מדינות אחרות, על פלילים וכו' – כל אלה אולי נכונים, אך
בטלים בשישים מול הקורבן הגדול והמחיר הכבד שהוא שילם. ולכן הוא ראוי קודם כל לרגש
סולידריות אמתי מאתנו, ולא לאותו ניכור, מצד מי שהסולידריות היהודית, הערבות
ההדדית שתמיד הייתה הכוח המשמעותי ביותר של העם היהודי, היא בעיניהם דבר מאוס
ונלעג.
בחרתי להשמיע שיר המבטא בעיניי את הסולידריות היהודית, את ההזדהות
שלנו כאזרחים יהודים ישראלים עם יהודי הסובל בניכר. השיר הוא שירה של נעמי שמר
"מה שלומך אחות", שהוקדש לאסירת ציון אידה נודל שישבה בכלא הסובייטי בשנות
ה-70. נעמי שמר כתבה שיר נוסף שנקרא "שלום, אידה נודל", שככל הידוע לי
לא הולחן.
אידה נודל הייתה פעילת עליה ומסורבת עליה, או כפי שמסורבי העליה כינו
את עצמם – סירובניקית. בקשת העליה הראשונה שלה נדחתה בשנת 1971 ומאז היא הייתה אחת
הפעילות המרכזיות לחיזוק הזהות היהודית בבריה"מ, לעליה חופשי לישראל, לסיוע
לאסירי ציון שישבו בכלא ולהעלאת הנושאים הללו על סדר היום העולמי, בשיתוף פעולה עם
דיסידנטים, מתנגדי המשטר הסובייטי. היא עוררה הפגנות בעת ביקורים של מדינאים
ואח"מים זרים, היא נפגשה עם עיתונאים ומבקרים מחו"ל, היא עתרה לבתי
המשפט בשם אסירי ציון. לאורך שנות השבעים היא הוטרדה שוב ושוב בידי הקג"ב,
נעצרה לחקירות והמשיכה לפעול ולהסתכן. בעקבות אחת ההפגנות היא נעצרה בשנת 1978,
ונדונה לארבע שנות מאסר. לצד נתן שרנסקי, אידה נודל הייתה לסמל של מסורבי העליה
ואסירי ציון. נשיאים וראשי מדינות במערב, ובהם רייגן ותאצ'ר פעלו למען שחרורה. אך
רק אחרי עלייתו לשלטון של גורבצ'וב ותחילת תהליכי הפרסטרויקה והגלסנוסט שהוא הוביל
בבריה"מ, היא הורשתה לעלות ארצה, ב-1987.
את השיר כתבה נעמי שמר בתקופת מאסרה של נודל. השיר פונה אליה בגוף
שני, כמכתב אישי של אישה לאחותה, שאותה לא פגשה מעולם; אחותה - בהיותה בת לעמה.
הדבר היפה בשיר, הוא שאין זה שיר של האחות הישראלית, החופשיה, החזקה, המנסה לחזק
את אחותה המסכנה והסובלת ולהעניק לה כוח. זהו שיר שמבטא את ההדדיות שבערבות
ההדדית, ואת הכוח שנעמי שמר שואבת דווקא מאידה נודל. כלומר, דווקא אידה נודל,
האישה החופשיה היושבת בשבי, היא החזקה בין השתיים. נעמי שמר מתחזקת מאידה נודל,
ומשיבה לה מהכוחות שקיבלה ממנה ומפצירה בה – אל יחדל קולך.
השיר נפתח בפניה אישית. מה שלומך, אחות? לא "מה נשמע"
הכללי, אלא "מה שלומך" האישי, מלווה בפניה – אחות. המשוררת יושבת בביתה,
החלון פתוח, הרוח נכנסת ומזכירה לה את אידה נודל, הסובלת מן הקור הרוסי. טוב
שהחלון פתוח, היא אומרת. אמנם הוא מחדיר קור לבית, אך בזכותו היא נזכרת באידה
נודל, ושואבת כוחות מהזיכרון הזה. כשהחלון בתאה של אידה נודל פתוח, הקור החודר
פנימה לבטח עז יותר, אך החלון הפתוח הוא הקשר לעולם החיצון, התקווה לחופש. ולכן
"טוב שהחלון פתוח. יש לשמור על קור הרוח ועל הכוחות". "יש
לשמור", היא כותבת, כלומר גם היא זקוקה לקור הרוח, וגם אידה נודל.
הבית השני מסביר למה צריך לשמור על קור הרוח. כי המצב קשה. של מי?
כמובן של האסירה, אך משתמע שלא פחות מכך, של הכותבת. אין סיבות לשמוח, בא יותר
לבכות, אין לאן לברוח, מכות. אבל יש גם פירורי חסד. יד נעלמה, איזה כוח עליון
גדול, כונסת גם את המכות וגם את פירורי החסד. ובזכות פירורי החסד, יש טעם לחיים,
יש למה לקוות, יש טעם לחכות.
בבית השלישי, לראשונה, מציגה המשוררת את עצמה כצד החלש במערכת היחסים.
בשעה שקשה לה לשיר – וכמשוררת ומוסיקאית, כשקשה לה לשיר, בעצם קשה לה להיות היא,
קשה לה לחיות; כשהיא חשה שהכל מתמוטט על ראשה, מה מעניק לה כוחות? הזיכרון שיש לה
אי שם אחות, שמעניקה לה כוחות, ושיש לה אחריות להעניק לאחותה כוחות. ולכן היא פונה
לנודל במשפט מקסים, שהוא תמצית המושג ערבות הדדית: "לך יש אותי, לי יש אותך,
לנו יש אותנו".
הבית הרביעי הוא בית של נחמה. זהו בית הנותן את הפשר והצידוק לסבל,
כתנאי הכרחי להגיע לאור שבקצה המנהרה. מה שלא נולד בדמע לא שווה הרבה. מה שלא נולד
בדמע לא ייקצר בזמר, ולא יביא מרפא. נעמי שמר משוחחת עם שיר המעלות בתהילים, מזמור
הנחמה לגולי בבל המבטיח להם את שיבת ציון: "שיר המעלות. בשוב ה' את שיבת
ציון, היינו כחולמים". ושם מופיע הפסוק המנחם, "הזורעים בדמעה, ברינה
יקצורו". כשקשה לה לשיר בשל הסבל, היא מנחמת את עצמה שמה שנזרע בדמע ייקצר
בזמר. ואת המסר הזה היא משדרת לאחותה שבכלא הסובייטי.
ובכל זאת יש הבדל בין הקושי של נעמי שמר לסבל של אידה נודל. נעמי שמר
בבית – הן בבית הלאומי, במולדת, והן בביתה הפרטי, מוקפת במשפחתה. אידה נודל נמצאת
בכלא, בגולה, לבד, לא במולדתה וללא משפחתה. שמר כותבת שהמיית הבית מרגיעה אותה
בינתיים, וזה מה שחשוב.
אידה נודל אינה יכולה להתנחם בהמיית הבית, אלא רק בתקוות לעתיד. אולם
לשם כך, היא חייבת להיות חזקה, לא להתייאש, להמשיך להשמיע את קולה ולהיאבק.
הבית האחרון מתכתב עם מגילת קהלת. פרק א' מתאר בדימויים ומשלים רבים
את המסר של אין חדש תחת השמש, אין התחדשות, הכל סובב על צירו. בפסוק ו' נאמר: "הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן,
סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ, וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ". איך אפשר לעודד אישה בכלא עם המסר הזה? מה חדש אצלך? שואלת נעמי שמר
את אידה נודל, ומיד מפילה עליה את היאוש של קהלת: "איך על סביבותיו הרוח, שוב סובב, הולך?"
אולם אידה נודל מבטאת בעיני נעמי שמר את רוח האדם, האדם הכמה אל
החופש. החלון הפתוח בביתה של המשוררת, המכניס משב רוח, מסמל בעיניה את הצוהר בתא
הכלא של האחות, והיא מחזקת אותה באמונה שרוחה האיתנה תשמור עליה, שלא תשבר.
"תיכף יתגלו שמים", היא מנחמת אותה, היא מבטיחה לה. "אל תסתירי את
פניך", היא פונה אליה. הסתר פנים, ביהדות, הוא המצב שבו אלוהים מסתיר את פניו
מעם ישראל, אין ניסים, אין התגלות, והעם שרוי בגלות וחורבן. נעמי שמר רומזת לאידה
נודל, שיש בה כוחות אדירים, כמעט אלוהיים, להביא לגאולה שלה, שהיא נדבך בגאולת ישראל,
ואסור לה להסתיר פנים. הסתר פנים של אידה נודל, הוא יאוש מן המאבק. אסור לה
להתייאש. ולכן השיר מסתיים בקריאה הנרגשת: אל יחדל כוחך!
זהו שיר מקסים, בעיניי הוא אחד היפים והמרגשים בין שיריה הרבים של
נעמי שמר. והשיר הזה חורג בעוצמתו מהמקרה הפרטי, אלא הוא מתאים לכל ביטוי של
סולידריות של אדם אחד לאדם אחר שהוא חש קרבה אליו, הנמצא במשבר, בקושי, באבל. זהו
של נחמה של אחות לאחותה הנמצאת במצוקה.
הביצוע המקורי של השיר הוא של משה בקר, ועם השנים שרו אותו גם מיטל טרבלסי,
שרית חדד ועוד. חוה אלברשטיין הקליטה אותו לפני שנים רבות בדואט עם הזמרת והשחקנית
ריימונד אבוקסיס, ויש בכך סמל: הילדה שעלתה מפולין שרה עם הילדה שעלתה ממרוקו שיר
של סולידריות עם יהודייה היושבת בכלא הסובייטי וממתינה לעליה לארץ. אנו נשמיע את
השיר כביטוי של סולידריות עם יהודי שישב שלושים שנה בכלא בשל פעולתו למען ישראל,
ועדין הוא מסורב עליה, "סירובניק".
לאחרונה הקליטה חוה אלברשטיין את השיר מחדש, בתקליטה האחרון
"סרנדה" בליווי של גיטרה אקוסטית בלבד. הביצוע האהוב עליי ביותר הוא
הגרסה החדשה, אולם בשל הסמליות, נשמע את הביצוע המשותף עם אבוקסיס.
מה שלומך אחות, הבוקר?
מה שלומך, אחות?
מזג האוויר הזה
מזכיר לי נשכחות.
טוב שהחלון פתוח.
יש לשמור על קור הרוח
ועל הכוחות.
אין הרבה סיבות לשמוח,
בא יותר לבכות.
אין כמעט לאן לברוח,
יש עוד לחכות.
יד נעלמה כונסת
גם את פירורי החסד,
גם את המכות.
בשעה שקשה לי לשיר
והכל מתמוטט על ראשי,
התרשי לי לזכור
ולהזכיר תמיד?
לך יש אותי.
לי יש אותך.
לנו יש אותנו.
יש דבר אחד שכבר
ידוע לי על פה.
מה שלא נולד בדמע
לא שווה הרבה.
מה שלא נולד בדמע
הוא לא יקצר בזמר
ולא יביא מרפא.
מאדם אני לֻקחתי
ואליו אשוב,
וסביבי המיית הבית
ולבבי קשוב,
וסביבי המיית הבית
מרגיעה אותי בינתיים.
זה מה שחשוב.
בשעה שקשה לי לשיר...
מה שלומך אחות, הבוקר?
מה חדש אצלך?
איך על סביבותיו הרוח
שוב סובב, הולך?
תיכף יתגלו שמים.
אל תסתירי את פניך!
אל יחדל קולך!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
