הבלוג של אורי הייטנר

מיום שנאנס להמליך את שאול, מחכה לו שמואל בפינה; מצפה למעידתו, כדי לנקום בו על היותו מנהיג, הגם שהוא לא בחר בכך, כיוון שמנהיגותו של שאול המעיטה ממנהיגותו של שמואל, ומתכניתו להורישהּ לבניו המושחתים.

באופן ציני, את ההזדמנות להיפרע משאול הוא מצא בעיצומו של משבר קיומי, בתרגיל מכוער ביותר.

פלישתים יושבים בתוך הארץ ומהווים אויב מר, מסוכן ומאיים על ישראל. בפעולת קומנדו נועזת, מבצע יונתן, בנו של שאול, סיכול ממוקד בנציב פלישתים.

המתח בין העמים מגיע לשיאו. צבא פלישתים, צבא גדול, חזק ומחומש לאין ערוך יותר מצבא ישראל, נערך למלחמה.

על פי הפרוטוקול, ממתין שאול לשמואל שיגיע לגלגל כדי להוביל טקס פולחני, שאמור לסייע לישראל במלחמה או לפחות לנסוך תחושת ביטחון בעם. בינתיים האויב צובר כוחות, עומד לתקוף ובישראל מתחילה להיווצר דמורליזציה, חיילים נוטשים ובורחים, המצב קשה. ושאול מחכה לשמואל, על פי הפרוטוקול.

לשמואל יש זמן. חלף יום, חלפו יומיים, חלפו שלושה ימים, חלף שבוע. שאול מבין שצבאו מתפורר וצבא האויב עתיד להנחיל לו תבוסה. בלית ברירה, הוא עצמו מבצע את טקס הפולחן, ומעלה את העולה.

אך סיים להעלות את העולה, ובו ברגע, לגמרי לגמרי במקרה, במקרה הכינותי מראש – סורפרייז! שמואל יוצא מהמחבוא. קוקו! עולץ הוא בלבו, וניגש זועף לשאול, המנהיג שתפקידו להוציא את העם למלחמה, ברגע המבחן הקשה ביותר. תחת להתנצל על איחורו ולומר דברי חיזוק ועידוד, הוא מתנפל עליו בחמת זעם, על כך שהעז לעקוף סמכות. "מֶה עָשִׂיתָ?!" הוא מתנפל עליו. שאול מנסה להצטדק, אך את שמואל זה לא מעניין. מלחמה? ביטחון לאומי? איום קיומי? מה זה השטויות האלה. כאן מדובר בדבר הרבה יותר חמור – כבודו של שמואל. "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל: נִסְכָּלְתָּ! לֹא שָׁמַרְתָּ אֶת-מִצְוַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר צִוָּךְ, כִּי עַתָּה הֵכִין יְהוָה אֶת מַמְלַכְתְּךָ אֶל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם. וְעַתָּה, מַמְלַכְתְּךָ לֹא תָקוּם. בִּקֵּשׁ יְהוָה לוֹ אִישׁ כִּלְבָבוֹ, וַיְצַוֵּהוּ יְהוָה לְנָגִיד עַל-עַמּוֹ, כִּי לֹא שָׁמַרְתָּ אֵת אֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה". זה מה שיש לו לומר למנהיג העומד בעוד שעות ספורות להוציא את עמו למלחמה. ושאול בולע את העלבון ומחריש. יש לו כרגע דברים חשובים יותר משאלת עתידו הפוליטי. יש איום קיומי על ישראל, הנשק בידי צבא ישראל דל, ואחריותו היא קודם כל להוביל את העם למלחמה.

****

כמו בטרגדיה יוונית, אחריתו של שאול, שנוא נפשו של שמואל, הייתה ידועה מראש. לא בכדי, איבד שאול את ביטחונו העצמית, ובפרשה הזו ביצע מספר שגיאות חמורות.

הוא לא נהג כפי שנהג בפרשת נחש מלך עמון. אז, כשעוד לא הייתה לו ממלכה בפועל, ולא היה לו צבא קבע, הוא הנהיג את העם בבטחה, ללא היסוס והוביל אותו בכריזמה שבה ניחן לניצחון. אז הוא לא חיכה לשמואל, הוא לא המתין לטקס הפולחני. היה איום והוא הוציא את העם למלחמת מגן וגבר על האויב.

הפעם הוא התגלה כהססן, כחסר ביטחון. הוא המתין לשמואל. לשם מה? ולשם מה הוא צריך את העולה? העם, שהלך אחריו בגבורה למלחמה בעמון, חש את חוסר הביטחון של המנהיג, וחוסר הביטחון חלחל אליו.

בכך הוא שיחק לידיו של שמואל, וחרץ את גורלו. 

* 929