בחורף 1980, כשחבריי ואני היינו בכיתה י"א,
תנועת הצופים קיבלה את בקשתנו להיות בגרעין לקיבוץ הצעיר ביותר בארץ, קיבוץ אורטל
בגולן. התכנסנו בחדר של שכבת "ארבל" בצופי רמת-גן, לפגישה ראשונה עם
מדריכינו עודד מבית השיטה ואילנה מאורטל.
"שלום, קוראים לי אילנה, ואני מקיבוץ אורטל. אורטל
הוא המקום הכי טוב בעולם!" (בעל פה, כשאני מחקה אותה, זה נשמע יותר
טוב).
כך, בהצהרה הבומבסטית הזאת, החל הקשר שלנו עם
אורטל. כעבור שנתיים אילנה כבר לא חיה במקום הטוב ביותר בעולם. אבל העובדה
שאחרי 35 שנים המשפט הזה הוא הדבר היחיד שנצרב בזיכרוני מאותה פגישה מכוננת, מדברת
בעד עצמה. היומרה הזאת שבתה את לבי והסעירה את דמיוני – להיות שותף
לחבורה המנסה ליצור חברת מופת, אלטרנטיבה לחברה הסובבת.
****
הגשמה היא דבר הרבה יותר קשה, מורכב ומסובך
מהחזון. היא כרוכה בקשיי היומיום, ביום קטנות, באפרוריות הקיום ובמאבקי הישרדות.
האתגר הוא צמצום הפער באמצעות העלאת המציאות לעבר החזון. אך עצם ההתמודדות היא
אתגר לגמרי לא פשוט, שכרוכות בו אכזבות רבות.
ב-1987, התייחסה לכך יעל גל במאמר למידף,
שכותרתו, איך לא? "המקום הכי טוב בעולם". המירכאות במקור.
"פה יהיה המקום הכי טוב בעולם". אתם
זוכרים, זקני אורטל, את המשפט הזה? פעם אמרנו אותו על אורטל, ואני זוכרת איך כששאול
אורן ז"ל היה אומר את המשפט הזה, היינו מאמינים בו באמת.
חשבתי על המשפט הזה הרבה בזמן האחרון. חשבתי עליו
כמו על מין דגל שנפל ונקרע במהלך הקרב. פעם היינו פה כדי לבנות את המקום הכי טוב
בעולם, וזה היה הטעם של הדברים שעשינו. תחת הדגל הזה נסענו לקפריסין, למדנו
באוניברסיטה הפתוחה, פתחנו נגריית חברים לזכר עודד, הקמנו את קבוצת הבניה. אם
הייתם שואלים אז את שאול או מישהו אחר, מה פירוש "המקום הכי טוב בעולם",
הוא היה עונה: "מקום שבו כל אחד יוכל לעשות בו מה שהוא ירצה. שאף אחד לא יצטרך
לעזוב בשביל זה".
היום חלק מנושאי הדגל הזה עזבו (כדי לעשות מה שהם
רצו), והשאר התעייפו... וככה איכשהו המציאות הקשה והיומיומית השפילה את החזון שלנו
עד עפר.
זהו, אז לפני כמה ימים מישהו אמר לי שאורטל היא
סתם מקום שמרני, שאף פעם לא יעשה משהו יוצא דופן, וממש כאב לי לשמוע את זה. כלומר,
גם אם החזון הזה של המקום הכי טוב בעולם היה אולי נאיבי וכל זה, בכל זאת אני חושבת
שבשבילי הוא עוד אפשרי.
אני חושבת שיש הרבה דברים שאנחנו עושים ושהם כן
כאלה, שמקרבים באותנו למקום הכי טוב בעולם. ... לשלוח ללימודים למרות הקושי זה מין
דבר כזה. אבל לא רק זה: גם הזייתיקלאב מקרב אותנו למקום הי טוב בעולם, והנגריה, כשאודי
פותח אותה, והנוי (ראיתם איך הוא השתפר השבוע?) וגרעין "טל" (ואולי פעם
גרעין "שיפון"...) וחדר האוכל החדש, והנגינה בו בלילה אחרי סי היימן,
ומרכז התרבות באשכול הראשון, אם יהיה, ועוד כל מיני דברים כאלה, דברים שקיימים –
אם רק זוכרים לחשוב עליהם.
... אם מדברים על גידול וקליטה, אז אני די בטוחה
שהאמונה המצחיקה והנאיבית, בזה שבפה יהיה המקום הכי טוב בעולם, תעזור לנו לקלוט
ולהביא גרעינים הרבה יותר מכל ההבטחות הממשיות שאפשר לתת. בכל אופן – לקלוט את
האנשים הנכונים.
זהו. הסתכלתי על הרצפה וראיתי שם את הדגל, ולא
יכולתי שלא לחשוב על כך שהוא יישאר שם. אני בטוחה שכל מי שזוכר כמה יפה היה הדגל
הזה של "המקום הכי טוב בעולם" כשהוא נישא בגאון מעלינו, לא יוכל להשאיר
אותו שם. וגם מי שלא זוכר – יכול ודאי לדמיין. אז אולי ננסה עוד פעם (אחרונה ודי
ודי) להרים את הדגל הזה? אני בטוחה שזה יצא טוב.
תודו שהיא צודקת. אכן, זה ממשיך "לצאת
טוב". כמה הערות שוליים:
קבוצת הבניה – קבוצה
אורטלית שעסקה לאורך שנים אחדות בבניה. בנתה באורטל ומחוצה לה.
זייתיקלאב – השם שנתנו
לפאב הראשון שהקמנו באורטל, במקום שבו הייתה בעבר שלוחה של "הזיתיה"
(זיתי בית השיטה). המקום הזה הוא בדיוק המקום שבו נמצא היום פאב "לצ'ה"
המחודש, שהחזיר עטרה ליושנה.
מרכז התרבות באשכול הראשון – בשנים
הראשונות של אורטל המועדון היה המקלט של האשקוביות (היום נמצא מעליו
"הבזיליקום"). לאחר מכן הוא נדד למבנה של "גן גורים". עם פתיחת
הגן, ב-1988, איחדנו שתי דירות באשכול הראשון, והן היו המועדון הזמני שלנו במשך 9
שנים, עד הקמת מועדון הקבע.
גרעין "טל" – גרעין
ח' לאורטל. אני הייתי מרכז המסגרת והדרכתי אותו מהקמתו ועד בחירתי למזכיר. הנציג
שלו היום באורטל הוא אילן.
גרעין "שיפון" – גרעין
ט' לאורטל, שבאותו זמן היה עדין "מסגרת" – קבוצות שפעלו בשבטי הצופים
בכיתה י"א וי"ב. יעל הייתה מרכזת המסגרת. נציגותיו היום באורטל הן ענת
ז' וורד ב'.
שאול אורן – טוב, לשאול
יש להקדיש יותר מהערת שוליים.
****
שאול אורן היה המלווה של אורטל, בשנותיה הראשונות,
מטעם בית השיטה, הקיבוץ המלווה. הוא היה איש חזון, אדם מלא כריזמה, גדוש
ברעיונות מבריקים ויצירתיים ובעל יכולת מדהימה לסחוף אחריו את החבורה הצעירה של
ראשוני אורטל. הוא סיים את תפקידו באורטל כשנבחר למזכיר בית השיטה. הוא החל
להוביל תהליכים משמעותיים ביותר בקיבוצו, ובוקר אחד, ללא כל התראה, מת בנסיבות
טרגיות, בגיל 41.
ב-1979 הוא כתב לעלון הקיבוץ: הקמתה של אורטל,
כיוון התפתחותה וגידולה, יש בו משום חידוש מהפכני בדרך הקמת יישובים. אורטל הוקמה
ברמת הגולן אחרי תקופה ארוכה של בצורת בהקמת יישובים באזור זה. שיטת החבורות נוסתה
בפעם הראשונה הלכה למעשה. כרגע נמצאת אורטל במעין פרשת דרכים. היישוב הגיע למשהו,
מתגבש גרעין חברתי ראשוני. השאלה העומדת היא האם גרעין זה חזק דיו כדי לקלוט ולגבש
סביבו גופים נוספים.
... לדעתי חייבת אורטל להתפתח בקצב מואץ מבחינה
כמותית ולהכפיל את אוכלוסייתה בשנתיים הקרובות. תהליך גידול מואץ זה טומן בחובו את
הסיכוי להיות משק בעל נתוני פתיחה טובים וסיכוי טוב להמשך. יישוב של כ-200 בוגרים
עם ילדים מאפשר קליטה נוספת בכל הצורות: משפחות, בודדים, גרעינים וחבורות, בני משקים
ומשפחות ממשקים. הבעיה מצמיחה מהירה זו היא כושר ההסתגלות לשינויים בקרב
ה"אבות המייסדים", קרי החבורות הראשונות.
אפשר להשוות תהליך זה לצמיחתו של עץ, אשר ככל שהוא
מזדקן, קליפתו עבה יותר, כושר הקליטה שלו קשה יותר, וכושר הדחיה שלו רב יותר לגבי
השפעות חיצוניות.
נראה לי שאורטל נמצאת כבר בשלב של התעבות הקליפה. תופעה
זו באה לידי ביטוי בהתבטאויות שונות לגבי בחירת בעלי תפקידים במשק, כאילו נמצאת
בסכנה איזו הגמוניה בהשפעה ובשליטה. אני מוצא לנחוץ להתריע על תופעה זו, כי היא
מסכנת לדעתי את המשך קיומה של אורטל.
... נעשה מאמץ להתגבר על משאלות לב קטנות והסתגרות
בקבוצות המוצא, כי בנפשנו היא.
****
מי המודל לחיקוי עבור חלוצי אורטל, אם לא חלוצי
העליה השניה? לכן, קשרו חברי אורטל קשר ייחודי עם מוקי צור, שהתיאור
"חוקר" התקופה, מקטין את משמעות מפעל חייו החינוכי-תרבותי-מחקרי. במאי
1980 יצאו חברי אורטל עם מוקי למסע בעקבות
ראשונים, בחצר כינרת ובית הקברות של חלוצי התנועה הקיבוצית. מתוך מכתב שהוא שלח
לחברים לאחר הסיור:
לפני צאתכם לימים רחוקים, שטפתיכם בזיעה ובחום. ...
היה לי נעים, כי בדרך שמעתי עד כמה נעשית ההשוואה, אורטל – וראשית ההתיישבות.
הייתי רוצה להעביר אליכם את רחשי לבי, כשראיתי את
תמונת הדרוזים ומבוכת הלב. את מצוקת החום ואת הנדיבות של שמיעת דבריי הארוכים. את
הרעב והצמא והעוז לשאול שאלות במצב כזה. בעיניי ראיתי את כל מה שעומד עדיין
בפניכם. איך כל האנשים הנחמדים הללו צריכים לחיות יחד במצוקת הכרח משותף, מעשה משותף,
בדידות של יחידים, שאיפת חלום וחום של יחד. כמה כנראה אני רואה בהם, בראשוני
ההתיישבות, בעצם גלגול שלכם במקום שאראה אתכם כגלגול שלהם.
... בכל מצב, רצון החיים, הזכות לאושר, הזכות
לחיות למען ארצנו, היא בעלת מחיר. את רגשותיי אלו רציתי להעביר לכם עם תום המסע
המתיש בעקבות ראשונים.
היום אנו נמצאים שוב בתקופה של התחדשות והתעוררות,
ולא בכדי, צוות היכרות, יצא שוב אשתקד למסע בעקבות ראשונים, עם מוקי צור. אגב,
איני יודע מה הכוונה ב"תמונת הדרוזים" ואם מישהו זוכר ויודע, אשמח
לשמוע.
****
על הפער בין החלום למציאות, ניתן לעמוד ממאמר
שכתבה אפי מגרעין "עתיד" במידף, ב-1987.
סיפור
חיית השעשועים החדשה שלנו
יום שישי. צהריים. בחזרה הביתה לאחר יום עבודה,
לכאורה הכל כרגיל. אך רק לכאורה. בפתח הבית ליד המדרגות, רובצת שם חיית השעשועים
החדשה של הבניין. עושה רושם מאוד חמוד וחברותי, קצת שעירה, עוד רואים עליה שהיא חדשה.
אכן, שטיח לניקוי נעליים. רציתי לקרב אליה למען נעשה היכרות ביננו. אחרי ככלות הכל
– לא בכל יום מופיעה חיית שעשועים חדשה בבניין. או... אז... קלטו עיניי – קשורה חייתנו.
שלשלת מבהיקה מחברת אותה אל המעקה, לבל תוכל להתרחק. מיד התעוררו חשדותיי – היתכן כי
מסוכנת היא החיה החדשה ועל כן קשורה? אך לא! לא נמצא במקום כל שלט: "זהירות
שטיח נושך". לאחר הרהור קט, הגעתי למסקנה. אנשי האחזקה, במחשבה אחת קדימה,
שיערו בנפשם את קשיי ההסתגלות למקום החדש. על כן, עד אשר תתרגל חייתנו השטיחית
למקומה החדש, יש להבהיר לה חד משמעית כי מפה לא הולכים... זהו, שלא תברח לה ותעלם.
את התשובה להימצאות השרשרת מצאתי, אך כמה שאלות
עדיין נותרו לי, ואשמח לקבל תשובה. האם לאחר שתתרגל השטיחית למקומה, תנותק השרשרת?
האם מותר לקחתה לטיולים יומיים, ואם כן – האם גם טיולים אלה יש לערוך כשהשטיחית
ברצועה, או שמא פעם ביום מותר לשחררה ולתת לה לרוץ להנאתה באוויר החופשי?
מוסר השכל, והוא גם תמציתו ורעיונו של סיפור זה:
האם הגיעו הימים שצריך לנעול שטיחים?
****
אסיים בקטע מתוך ברכת המזכיר, יוני גל,
לראש השנה תשמ"ג (ספטמבר 1982):
... מה מייחד אותנו היום?
אנחנו בונים קיבוץ, בונים חברה, בונים יש מאין.
זה אולי המאחד את כולנו – הרצון לבנות משהו חדש.
זה לא תמיד קל, ויש מחיר לראשוניות – ואנחנו משלמים
אותו בעבודה, בחברה ובכלל.
אבל אנחנו לא רוצים להיות רק ראשונים, רק לבנות
דבר מה חדש. אנחנו רוצים לנסות ולבנות כאן חברה שתהיה מעט יותר טובה, שונה. מתאימה
לנו ולשאיפותינו.
אולי על זה צריך להיות המאבק העיקרי שלנו – עם עצמנו
ועם הסביבה.
נברך ונאחל לכולנו שיהיו לנו עיניים לראות, לב
להרגיש ולהבין וכוח להגשים את החלומות.
יוני לא אהב מילים בומבסטיות. הוא לא האיש שידבר
על "המקום הכי טוב בעולם". אך נדמה לי שעל המאבק לבנות כאן חברה
שתהיה מעט יותר טובה, שונה, אסור לנו לוותר.
* מידף - עלון קיבוץ אורטל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
