שאול פרץ לחיינו בסערה. התנ"ך יצא מגדרו כדי לשבחו: "בָּחוּר וָטוֹב, וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל
טוֹב מִמֶּנּוּ, מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה, גָּבֹהַּ מִכָּל-הָעָם". אבל הגיל, והצרות, והחיים הפוליטיים, והמלחמות, והסכנות, ושמואל
המתעמר בו ומפריע לו – כל אלה התישו את שאול. בפרק זה אנו מגלים כבר שאול אחר,
לוקה בדיכאון, אך אינו מרשה לעצמו לומר "איני יכול עוד".
שאול מאבד את הכריזמה – מתת האל. "רוּחַ יְהוָה סָרָה מֵעִם שָׁאוּל". הדברים ידועים וגלויים בצמרת הממלכה, ושאול ואנשיו מטכסים עצה
ומגיעים למסקנה: טיפול במוסיקה.
כך הם מגיעים לדוד בן ישי בית הלחמי. כוכב עולה בשמי המוסיקה. אך הוא
לא רק מוסיקאי מחונן. כמו שאול בשעתו, התנ"ך יוצא מגדרו כדי לשבחו: "יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה
וּנְבוֹן דָּבָר, וְאִישׁ תֹּאַר וַיהוָה עִמּוֹ". ותאורו החיצוני: "אַדְמוֹנִי
עִם-יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי". התגלמות המנהיגות.
שאול מקבל אותו ומתאהב בו. רק דוד יודע, בנגינתו, לחלץ את שאול
מהדיכאון. אך שאול מבין שיש כאן יותר ממוסיקאי, והוא הופך אותו לעוזרו האישי, נושא
כליו. בשלב זה הוא עדין אינו רואה בו איום.
הוא אינו יודע, שדוד כבר נמשח תחתיו למלך ישראל. חוץ משני גמלים וגדי,
עוד לא ידעו אז מיהו.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
