הבלוג של אורי הייטנר

הנער דוד, שכבר נמשח בחשאי למלך, יצא מארמון המלך, בו הוא משרת כמרפא במוסיקה למלך וכנושא כליו, לחופשה חקלאית במשק אביו, שכן אחיו הגדולים גויסו למלחמה. והוא, הרי, צעיר מדי, ואיך ילחם? אמנם הוא נער הרפתקן, רודף אקשן, כפי שתיאר אותו אחיו הבכור אליאב: "אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ, כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ". וכך, מתוסכל מכך שהוא בשנתון צעיר מדי, נאלץ דוד לעבוד במשק. אך את עבודת המרעה עצמה אוהב דוד, שכן אף היא מספקת לו הרפתקאות לרוב, ומאפשרת לו לבחון את אומץ לבו, ואת יכולתו הנדירה לגבור על חזקים וגדולים ממנו, בזכות רוח האלוהים השורה עליו. הוא גבר על אריה ודב שהתנפלו על עדרו. אך... מלחמה? בגילו? הרי הוא נער, ואין הוא יכול לשאת האפוד הקראמי, את הנשק והקסדה.

לשמחתו, אביו הטיל עליו משימה – להביא חבילות לאחיו המילואימניקים. בטרם אביו יתחרט, הוא כבר יצא לדרך. בהגיע לשדה המערכה, אוזניו היו כרויות להערכת מצב. חושיו המחודדים הבחינו שמשהו במחנה ישראל אינו כתמול שלשום. זה הצבא שהיכה את פלישתים, את עמון ועמלק, ולפתע... מוראל ירוד, מורך לב, מה קרה?

בשידור חי הוא הבין מה קרה. הוא ראה את גָּלְיָת, הלוחם הבלתי קונבנציונלי, מחרף מערכות אלוהים ומאיים על ישראל. והוא גם ראה איך צבא ישראל, ומלכו שאול בראשו, נידף מפניו כעלה ברוח. הוא מתקשה להבין ולהאמין. עם כל הכבוד לגָּלְיָת, צבא שגבר על צבאות שלמים וחזקים, רועד כולו מפני לוחם אחד, גדול ומאיים ככל שיהיה, חמוש ככל שיהיה, בלתי קונבנציונלי ככל שיהיה, אבל – אחד. דוד הבין שהנשק הסודי של הפלישתים – גָּלְיָת, הוא בעיקר נשק פסיכולוגי. דוד הבין שגָּלְיָת אינו צבא, אלא טרור. ואכן, הוא מצליח במזימת הטרור, להטיל אימה בישראל, לערער את חוסנו. דוד, בחושיו הבריאים, מבין את מה ששאול אינו מבין, את מה שאבנר – שר הביטחון אינו מבין, את מה שכל הקצינים והלוחמים אינם מבינים. הוא מבין שהמנטרה ש"אין פתרון צבאי לטרור" היא קשקוש. הוא מבין שהפתרון לטרור הוא חתירה למגע, אומץ לב, נחישות ובעיקר – אמונה. אמונה בצדקת הדרך, ואמונה בכוחנו לגבור על האויב.

דוד כבר נמשח למלך, אך על כך יודעים רק שמואל, אביו ישי, הוא עצמו, שני גמלים וגדי. עוד ארוכה הדרך למימוש המשיחה. אך ברגע זה מבין דוד, שלעת כזו הוא הגיע למלכות. ויפן דוד כה וכה, וירא כי אין איש, וידע כי באין אנשים היה אתה איש. דוד הבין שאם אין הוא לו, מי לו? הוא מבין שאם לא עכשיו – אימתי?

דוד הריץ במוחו את סרט עלילות משפחתו. הוא ראה את האב הגדול, ראש המשפחה, יהודה, עומד באומץ מול יוסף, המשנה לפרעה מלך מצרים, האיש החזק בעולם. הוא לא היה הבכור. הוא לא נשא בשום תפקיד רשמי. איש לא בחר בו. איש לא הסמיך אותו. איש לא קרא לו. ויגש אליו יהודה, ביוזמתו, ובאומץ לב בלתי רגיל התריס כלפי יוסף, דיבר אליו בגובה עיניים, כמבין שאסור לו להיכשל במשימה של הצלת בנימין, ואם לא הוא – מי? ואם לא עכשיו – אימתי? והוא הצליח.

דוד רואה בסרט מורשת הקרב המשפחתית את נחשון בן עמינדב עומד עם כל העם מול הים הסוער, כשלפניו הים ומאחוריו פרעה וכל חילו, וכל העם בהיסטריה נוראית, על סף אובדן עשתונות. נחשון מבין שאם לא יקום האיש שיעז לקפוץ למים, יקרה אסון לאומי. ואם לא הוא – מי? ואם לא עכשיו – אימתי? קפץ למים, הים נבקע, ישראל עברו בחרבה ופרעה וכל חילו; סוס ורוכבו רמה בים.

דוד מבין שאסור לו לבייש את הפירמה. עכשיו – או לעולם לא. להיות – או לחדול. הוא הטיל את חייו על כף המאזנים, כי הוא הבין שקיומו של העם בסכנה.

שאול לא ממש האמין בו, אך מה יש לו להפסיד? נתן לו אור ירוק מהוסס.

בוא אליי גָּלְיָת נחמד. שב אצלי על כף היד. אבן לעברו ירה, קלע לו בול בפוני.

****

דוד הוכיח שהמעז מנצח. דוד הוכיח שמי שבורח מן הטרור, הטרור רודף אחריו, אך מי שמתייצב מול הטרור באומץ ובנחישות, מכריע את הכף. וכיוון שגָּלְיָת היה בעיקר אמצעי של לוחמה פסיכולוגית, ניטרולו בידי דוד הפך את האפקט הפסיכולוגי על צירו. הפלישתים נסו בבהלה וישראל רדפו אחריהם והיכו בהם.

לנוכח שאול ההססן, אובד העצות מול הטרור, המפוחד מול האיומים, ניצב דוד הנער, האמיץ, הכריזמטי, הנחוש, וברגע שבו נפגשו אבן הקלע של דוד ומצחו של גָּלְיָת, חלפה לה תהילת העולם של שאול, והחל עידן דוד.

גם שאול הבין זאת. לפתע, הוא לא הכיר את דוד. "בֶּן מִי זֶה הַנַּעַר?", שאול שואל, מיתמם. אותו הנער שכה מיטיב להלך עליו קסם בנגינתו ולהסיר מעליו את המרה השחורה. אותו הנער עליו אמר בפרק הקודם: "כִּי מָצָא חֵן בְּעֵינָי".

****

"מפקדים ולוחמים יקרים!

זכות גדולה נפלה בחלקנו לפקד ולשרת בחטיבת גבעתי בעת הזו. ההיסטוריה בחרה בנו להיות בחוד החנית של הלחימה באויב הטרוריסטי 'העזתי', אשר מחרף מנאץ ומגדף, אלוקי מערכות ישראל. נערכנו והתכוננו לעת הזו ואנו מקבלים על עצמנו את המשימה מתוך שליחות וענווה גמורה ומתוך שאנו מוכנים להסתכן ולמסור את נפשנו על מנת להגן על משפחותינו, על עמנו ועל מולדתנו".

כך פתח מח"ט "גבעתי" אל"מ עופר וינטר את פקודת הקרב שלו ללוחמיו, בפתח מבצע "צוק איתן".

"נפעל יחד בנחישות ובעוצמה, יוזמה ותחבולה ונחתור למגע עם האויב. נעשה הכל כדי לעמוד במשימה ועל מנת להכרית אויב ולהסיר את האיום מעם ישראל. אצלנו, 'לא חוזרים בלי לבצע'. נפעל ונעשה הכל כדי להחזיר את בחורינו בשלום, תוך שימוש בכל האמצעים העומדים לרשותנו ובכל העוצמה שתידרש", הוסיף.

"אני סומך עליכם, על כל אחד ואחד מכם, כי תעלו ברוח זו, רוח של לוחמים ישראלים ההולכים חלוץ לפני המחנה. 'הרוח ששמה הוא גבעתי'. אני נושא עיניי לשמים וקורא עמכם "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". ה' אלוקי ישראל היה נא מצליח דרכנו, אשר אנו הולכים ועומדים להילחם למען עמך ישראל כנגד אויב המנאץ שמך. בשם לוחמי צה"ל ובפרט לוחמי החטיבה והמפקדים, עשה ויתקיים בנו מקרא שכתוב 'כי ה' אלוהיכם ההולך עמכם להילחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם' ונאמר אמן. 'יחד ורק יחד ננצח'", סיים את דבריו.

ועורר סערה רבתי.

אילו אני כתבתי פקודת יום לפני הקרב, מן הסתם היא הייתה נראית אחרת לגמרי. לבטח היו בה אמונה יוקדת בצדקת הדרך – צדקת הדרך הציונית וצדקת המלחמה הזאת. גם אני הייתי מצטט ממקורות ישראל, שהרי אלה שורשינו ומהיכן אם לא מהם נשאב את תעצומות הנפש הדרושות להולך לקרב? אך כנראה שהייתי בוחר בפסוקים אחרים. סביר להניח שהייתי מוסיף פסוק משירת אלתרמן או חיים גורי. אצלי אלוהים היה מקבל מקום מצומצם בהרבה, אם בכלל, ולבטח הוא לא היה מוגדר "אלוקים".

אולם אילו עופר וינטר היה מתייעץ אתי, לא הייתי מציע לו לכתוב את פקודת היום שלי. הייתי מציע לו לכתוב את פקודת היום שלו. שהרי ניכרים דברי אמת, וברגע "נתנה תוקפי" שכזה, טרם היציאה לקרב, מן הראוי שהמפקד יביא את האמת שלו, מתוך עולמו, שכן חייליו מזדהים עמו והולכים אחריו, לא אחרי שחקן המגלם דמות שאינה הוא. עם זאת, הייתי מציע לו להיות זהיר, לחשוב היטב כיצד לנסח את דבריו כך שלא יובנו באופן שגוי, מתוך הכרה בכך שהפסוקים שמובנים לו מאליו, זרים לחלק מקוראיהם, לצערנו, והם עלולים להתפרש אחרת מכוונתו.

מכל דבריו של וינטר, אהבתי במיוחד את המשפט "אנו מקבלים על עצמנו את המשימה מתוך שליחות וענווה גמורה, ומתוך שאנו מוכנים להסתכן ולמסור את נפשנו על מנת להגן על משפחותינו, על עמנו ועל מולדתנו". אין מסר ראוי יותר, יפה יותר, מנהיגותי יותר, של מפקד לחייליו היוצאים אחריו לקרב. ועוד משפט אחד שריגש אותי באופן מיוחד: "ההיסטוריה בחרה בנו להיות בחוד החנית". המפקד מציב את חייליו ברגע המכריע הזה בתוך הפרספקטיבה ההיסטורית של תולדות עם ישראל, ובתוך הפרספקטיבה הזאת, שבה בכל תקופה יש מי שניצב בחוד החנית, אומר להם – עכשיו תורנו. עכשיו אנחנו המובילים, כל העם מאחורינו, כל האחריות על כתפינו. איזה מסר בעל עוצמה!

"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד" קרא עופר וינטר. זהו קוד ההפעלה היהודי לאורך הדורות. אלו מילים אותן דובבו לאורך הדורות יהודים שמסרו את נפשם. אין כל צורך להיות אדם דתי או מאמין, כדי שהמילים הללו, כסמל, כדגל, יהוו מוקד להזדהות של יהודי. ואני בטוח, שאין כמעט יהודי שהפסוק הזה אינו מרעיד את הנימים הדקות בלבבו. איזה פסול ניתן למצוא בכך שבצבאה של המדינה היהודית, מפקד קורא קריאת שמע לפני יציאה לקרב? השתגענו?!

" כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם", זהו פסוק מספר דברים, המופיע במסגרת הלכות מלחמה. אדם דתי ומסורתי, היוצא למשימה, מתפלל לאל שיהיה אתו, שילחם אתו, שיגן עליו, שיסייע לו. וגם יהודי חילוני יכול להזדהות עם הפסוק, ולראות בו את כוחה של האמונה בצדקת המלחמה, את הרוח היהודית המפעמת בנו, כמרכיב של עוצמה לעת קרב.

זהו פסוק שנועד לרומם את נפש החייל, לנסוך בו ביטחון, לבל יירא ובל ייחת. הפסוק הוא חלק מטקסט שעל פי התורה על הכהן לומר לחיילים טרם קרב. הפסוק הקודם לו מבהיר את משמעותו: "וְאָמַר אֲלֵהֶם: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל! אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם. אַל-יֵרַךְ לְבַבְכֶם, אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם".

בהמשך הפרק, מתוארת היציאה למלחמה, ומדהים כיצד היא מתארת, אחד לאחד, את "צוק איתן". "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם... וְאִם לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה" וגו'. ובלשון ימינו, "שקט ייענה בשקט".

בתפילת "מי שברך לחיילי צה"ל" שכתב הרב גורן לאחר מלחמת השחרור, מופיע הפסוק "כי ה' אלוהיכם" וגו'. אך טבעי שוינטר בחר בו. איזה פסול ניתן למצוא בבחירה הזאת?

אולם עיקר הביקורת נמתחה על וינטר בשל דבריו על האויב "אשר מחרף מנאץ ומגדף, אלוקי מערכות ישראל". ואיזו ביקורת: "הוא הופך את המאבק הזה ממאבק שנלחם בטרור למאבק שהוא דתי בכל בן אדם שהוא תושב עזה... צה"ל הוא צבא העם ולא מיליציה דתית, לכן הוא צריך להכיל את כל מי שמשרת בצה"ל"... "מסמך דתי אמוני שאינו תואם את האופי החילוני שצריך להיות לצבא ממלכתי. חייבים לזכור שחיילי צבא הגנה לישראל מקבלים פקודות מממשלת ישראל, מראש הממשלה ומשר הביטחון ולא מסמכות אלוהית עליונה... להגן על משפחותיהם ועל מולדתם ואינם במשימה אלוהית קדושה"... "מקור הסמכות של צה"ל הוא מדינת ישראל", "מלחמת דת" ועוד ועוד. 

למשפט הזה התכוונתי בהמלצה להתבטא בזהירות. אין לי ספק שהמבקרים את המשפט, אינם מפרשים אותו על פי כוונתו של וינטר. מכל מקום, אני הבנתי אותו אחרת לגמרי. היכן יש כאן כפירה בסמכות הממשלה הנבחרת? הרי וינטר הוליך את חטיבתו למשימה שקיבל מצה"ל במלחמה אליה נשלח בידי הממשלה הדמוקרטית הנבחרת של מדינת ישראל. האם ניתן למצוא בדבריו פקפוק כלשהו בהיררכיה הזאת, בכפיפות לדרג המדיני, לדמוקרטיה? האם אי פעם הפר וינטר פקודה בטענה שהסמכות שלו אינה המדינה אלא האלוהים? האם כאשר קיבל הוראה לסגת מעזה בתום הקרב, הוא אמר שאינו נסוג מעזה כי היא שטח משוחרר, או ביצע את הפקודה ללא סייג, בדיוק כמו את הפקודה להיכנס לעזה?

כאשר אדם מצטט פסוק מהתנ"ך, הוא מעורר בו עולם אסוציאציות הנובע מהיכרותו את המקורות. אצל אדם שאינו בקיא במקורות, האסוציאציות אינן מתעוררות, ולכן אני רואה בביקורת אי הבנה הנובעת מבורות. כאשר אני שמעתי את צירוף המילים "מגדף אלוקי מערכות ישראל", האסוציאציה המיידית שלי הייתה לפסוק "קלע לו בול בפוני".

בשמוע דוד הנער, שבא בשליחות הוריו למסור חבילת צ'ופרים לאחיו הלוחמים, את הפרובוקציות של גָּלְיָת, ובראותו את כל המחנה הנס מפניו, הוא אמר: "מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים?" ובפתח הקרב עם גָּלְיָת הוא אומר לו: "אָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ".

המסר של וינטר, כפי שאני מבין אותו, הוא שבהיפוך לנראטיב המציג אותנו כגָּלְיָת ואת האויב כדוד - בראיה הכוללת אנו גם היום הצד הצודק, הנאבק על חייו, והאויב העזתי, כמוהו כפלישתים החותרים למרר את חיינו.

צודק.