הבלוג של אורי הייטנר

משה ויהושע הציבו מודל מוצלח ביותר לשיטת הממשל הישראלית הראויה. בראש האומה עומד משה, האחד בדורו, המנהיג הראוי מכולם. בשלב מוקדם הוא מזהה בקרב הדור הבא את הדמות הבולטת ביותר, הראויה מכל לרשת אותו ולהנהיג את העם אחריו. במשך ארבעים שנה הוא מכשיר אותו להנהגה ולקראת מותו הוא מאציל עליו את רוח הנבואה ומעביר לידיו את ההנהגה.

מודל דומה יכול היה להתרחש גם בפרק שלנו, אך הדברים קרו אחרת. שאול נבחר להנהגה כיוון שהיה משכמו ומעלה, הגדול בדורו, הראוי בדורו. עוד בנעוריו, החל דוד להתגלות בגדולתו כאדם, כלוחם וכמנהיג. מה מתאים היה יותר ממודל משה ויהושע. שאול יכול לחנוך לאורך שנים את דוד, להאציל עליו סמכויות רבות ולטפח אותו כיורשו. אולי המודל הזה היה מתקיים, אלמלא בחר העם בשיטה המלוכנית, במלך ככל הגויים, כשיטת הממשל הראויה לו, לאחר נזקי האנרכיה של תקופת השופטים.

בני עלי בני הבליעל היו הרמז הראשון לבעייתיות שבשיטה שושלתית, והעם לא הבין את הרמז. בניו של שמואל - הנביא והשופט, נטו אחרי הבצע והשוחד והטו משפט, וגם אז לא נפל האסימון. העם רצה דווקא במלך.

בשיטה המונרכית, רק האב המייסד זוכה בתפקיד בזכות כישוריו. שאר השושלת נבחרת בזכות הייחוס, גם אם אינה ראויה ואינה מתאימה. דוד אינו יכול לרשת את שאול, כיוון שהיורש חייב להיות יוצא חלציו.

וכש"נשות וינדזור העליזות" שרות "הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו", שאול מבין שאין המדובר רק בפופולריות, אלא בסכנה להמשך שלטונו, שלטון ילדיו ושלטון צאצאיו בדורות הבאים. וכאן צומחת איבה איומה, כאן צומחת פרנויה של מנהיגים בדעיכתם.

בתקופת מלכות דוד, המלך יֵרד לשפל המדרגה, כאשר בתרגיל עוקץ מכוער ישלח את אוריה החתי אל מותו בקרב. הוא מכיר היטב את השיטה הזאת. הן הוא עצמו היה קורבן לתרגיל דומה מצד שאול המלך. שאול ששלח אותו להביא מאה עורלות פלישתים, שלח אותו אל מותו בקרב, ניסה להזיז מתחרה ויריב. דוד יצא בשלום מן הפרדס הזה, וגורל שלטונו של שאול נחרץ.

בשירו "דוד ושאול" מנטרל אהוד בנאי את מערכת היחסים בין השניים מההיבט הפוליטי ומצמצם אותם להיבט האישי, האנושי. הוא מתאר את סצנת יידוי החנית לעבר דוד המנגן לשאול, כדי להקל על מצוקתו. בשיר, שאול הוא אדם חולה בדיכאון, אגם שחור בנפשו. רק דוד, שעשר אצבעות לו וכל אצבע קרן אור, יכול להוציא אותו מדיכאונו. כשהוא פורט על המיתר הזמן זורם לו לאחור. שאול אוהב-שונא ומקנא, מיידה בו סכין, ופתאום יש בין השנים קיר. אך דוד שוכח וסולח, וכאשר שאול שב ומתקשר אליו, הוא חוזר לנגן לו שיר געגועים.

* 929