עם הגשת כתב האישום החמור כל כך נגד בנימין בן אליעזר, כדאי לזכור שהאיש
כמעט היה נשיא המדינה. אלמלא התפוצצה פרשת השחיתות בדקה ה-90 לפני הבחירות לנשיאות,
רבים היו סיכוייו להיבחר לתפקיד. הוא היה המועמד המוביל, כמעט הוודאי. מפלגת
העבודה התייצבה מאחוריו כמעט כאיש אחד. ומתחת לפני השטח בנימין נתניהו פעל למענו,
כדי לחסום את שנוא נפשו רובי ריבלין.
וכך, שבע שנים אחרי שמשה קצב נאלץ לעזוב בבושת פנים – לא רק שלו, אלא של
החברה הישראלית כולה, את בית הנשיא, היינו עלולים לחזור לתמונות הקשות של נשיא
בחקירות משטרה, נשיא הנאלץ לעזוב את תפקידו מחמת שחיתות. וכמו בפרשת קצב, גם כאן,
לפתע מתברר ש"כולם ידעו". כולם ידעו, ובכל זאת תמכו בו. למה? איך זה
קרה?
תומכי בחירתו לנשיא יאמרו בוודאי, שבאותה תקופה הוא אפילו לא היה בגדר
חשוד, אלא איש ציבור שעננה של שמועות מרחפת סביבו. האם שמועות שלא נבדקו ולא נחקרו
צריכות להרוס קריירה של אדם?
מבחינה משפטית הם צודקים. גם היום, לאחר הגשת כתב האישום, חזקת החפות חלה
עליו, וכל עוד לא הורשע בדין, הוא בחזקת חף מפשע. השאלה היא אם די בחזקת החפות כדי
שאדם יהיה נשיא המדינה.
איש אינו יכול לקחת מפואד את זכויותיו; את היותו איש ביצוע מעולה,
בולדוזר. אולם נשיא המדינה אינו תפקיד ביצועי. תפקידו של נשיא המדינה הוא לסמל את
ערכיה של המדינה, את תרבותה. תפקידו להיות דמות מופת, דמות מחנכת, דמות המעוררת
השראה והזדהות. האם מבין כל אזרחי ישראל, דווקא אדם שבמשך שנים מרחפת סביבו עננה
כבדה של שמועות וחשדות, הוא האדם הראוי מכל להיות אזרח מספר אחת? והרי גם ללא אותם
חשדות, ספק אם מי מתומכיו באמת ראו בו את האיש המתאים ביותר לתפקיד.
מדוע, אם כן, הם תמכו בו? מדוע מפלגת העבודה התייצבה לצדו ותמכה בו, כמעט
ללא סייג?
התשובה לשאלה הזאת רק מחזקת את תחושת הקבס. הסיבה לכך היא כוחו של פואד
במפלגת העבודה. וכאשר אני מדבר על כוחו, אין כוונתי להיותו סמכות רוחנית, על היותו
ה"אולד-סטייטמנט" של המפלגה. לא ולא. כוונתי היא להיותו מלך הפריימריז.
הוא אלוף העולם במפקדי ארגזים, ולכן הוא ממליך המלכים של מפלגת העבודה, אליו
משחרים השרים, הח"כים והמועמדים, כדי שיכניס אותם לדילים שהוא רוקח. הם
זקוקים לו, הם חייבים לו, הם אינו יכולים להרשות לעצמם לסרב לו. וכאשר פואד החליט
שהוא צריך להיות נשיא המדינה, מפלגת העבודה התייצבה. ואוי לבושה.
כל הפרשה הזאת אינה מעידה רק על פואד עצמו. היא מעידה על מפלגת העבודה.
היא מעידה על שיטת המפקדים והפריימריז. היא מעידה על רמתה המוסרית של המערכת
הפוליטית הישראלית.
ומן הראוי להזכיר את הצדיקה היחידה בסדום, שלי יחימוביץ'. שלי עוררה עליה
את זעמם של חבריה לסיעה, כאשר הודיעה על תמיכתה בריבלין והתנגדותה לפואד. שלי אמרה
שאמנם תהום אידיאולוגית מפרידה בינה לבין ריבלין, אך הוא ראוי לתפקיד בשל יושרו
ומוסריותו. ומכלל דבריה על ריבלין, ניתן היה להבין מה היא חושבת על פואד – אמנם הם
חולקים זהות אידיאולוגית, אך היא אינה יכולה ואינה רוצה לתמוך בו, כיוון שאינו
מוסרי ואינו ישר.
* "ידיעות הקיבוץ"