הבלוג של אורי הייטנר

שאול מנהל מרדף ענק אחרי דוד, בראש כל צבאו וכוחות הביטחון שלו. דוד מוגדר כאויב הציבור מספר 1, וכל משאבי המדינה ממוקדים בלכידתו. מולו ניצב דוד, הנרדף, העומד בראש מיליציה נחושה של אנשים משולי החברה שדוד גייס, העניק משמעות לחייהם והם נאמנים לו עד כלות ומוכנים ללכת אחריו באש ובמים.

דוד חכם וקל תנועה, אלוהים אתו והוא מצליח לעבור ממקום מחבוא אחד למשנהו, אך לא לעולם חוסן. כאשר המדינה נחושה לתפוס מי שהגדירה כמבוקש, סביר להניח שבמוקדם או במאוחר היא תניח עליו את ידו.

ההתנגשות בין דוד ושאול היא בלתי נמנעת. לכאורה, ברור שהצד החזק ינצח. מצד שני, דוד שגבר על גָּלְיָת הוכיח שלעתים דווקא הצד החלש אך החכם והנחוש יכול לנצח. מה שבטוח, הוא שזו מלחמה לחיים ולמוות. ברגע ששני הצדדים יפגשו – לא יצאו ממנו השניים בחיים.

התפנית בעלילה מפתיעה ביותר. דוד הנועז, מצליח לחדור את כל מעגלי האבטחה של שאול, לחדור אל תוך המרחב הסטרילי, להגיע עד לשאול. כל שנותר לו, הוא לנעוץ בו את החרב שהוא נושא, הלא היא חרבו של גָּלְיָת. הוא יקח מידיו את החנית שפעם הושלכה עליו בלשכת המלך, יערוף את ראשו, יניח את כתרו על ראשו, ומרגע זה יהיה המלך.  

אך לעומת שאול המבוגר, שהאובססיה והפרנויה מוליכים אותו למלחמה המטורפת בדוד, דוד הצעיר הוא המבוגר האחראי. הוא מכבד את הממלכתיות ובשום אופן אינו מוכן לפגוע במלך, במשיח ה', הגם שהמלך רודף אותו כדי להרגו. הוא חותך את כנף מעילו, ומצליח לצאת בחיים, בחשאי, אל מחוץ לכל מעגלי האבטחה.

חייליו של דוד אינם מאמינים ואינם מבינים. אבל דוד הוא מנהיג אמת, הוא משסע את הקולות המיליטנטיים, הפופוליסטיים. הוא אינו מתחנף לחברי המרכז. הוא אינו מנסה לרצות את הטוקבקיסטים. הוא הכריע, והם מקבלים בחריקת שן את החלטתו.

כשיוצא שאול מהמערה דוד קורא לו, מציג לו את כנף מעילו שחתך, מדהים אותו בסיפור המעשה שקרה בלילה, מבהיר לו שאין לו כל כוונה, בשום אופן, לפגוע בו. מסביר לו שאין הוא מורד, שאין הוא מאיים על מעמדו כמלך.

וַיְהִי כְּכַלּוֹת דָּוִד לְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל שָׁאוּל, וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: הֲקֹלְךָ זֶה בְּנִי דָוִד? וַיִּשָּׂא שָׁאוּל קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ. וַיֹּאמֶר אֶל דָּוִד: צַדִּיק אַתָּה מִמֶּנִּי, כִּי אַתָּה גְּמַלְתַּנִי הַטּוֹבָה וַאֲנִי גְּמַלְתִּיךָ הָרָעָה. וְאַתָּה הִגַּדְתָּ הַיּוֹם אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָה אִתִּי טוֹבָה, אֵת אֲשֶׁר סִגְּרַנִי יְהוָה בְּיָדְךָ וְלֹא הֲרַגְתָּנִי. וְכִי יִמְצָא אִישׁ אֶת אֹיְבוֹ וְשִׁלְּחוֹ בְּדֶרֶךְ טוֹבָה, וַיהוָה יְשַׁלֶּמְךָ טוֹבָה תַּחַת הַיּוֹם הַזֶּה, אֲשֶׁר עָשִׂיתָה לִי.

שאול אינו טיפש. הוא מבין שבמעשהו האצילי, הוכיח דוד מנהיגות נדירה. הוא מבין עד כמה התנהגותו שלו בולטת בחוסר המנהיגות, חוסר האחריות וחוסר הממלכתיות הכרוכה בה לעומת התנהגותו של דוד. הוא מבין שדוד הוא המלך הבא. הוא רק מבקש ממנו להבטיח את חיי צאצאיו. וְעַתָּה הִנֵּה יָדַעְתִּי כִּי מָלֹךְ תִּמְלוֹךְ וְקָמָה בְּיָדְךָ מַמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל. וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בַּיהוָה, אִם תַּכְרִית אֶת זַרְעִי אַחֲרָי וְאִם תַּשְׁמִיד אֶת שְׁמִי מִבֵּית אָבִי. דוד נשבע.

רגע זה עשוי להיות רגע המפנה. כאשר אומר שאול לדוד: "צַדִּיק אַתָּה מִמֶּנִּי", הוא מזכיר לנו את יהודה, שלאחר שנתפס בקלקלתו בפרשת תמר נטל אחריות ואמר על תמר: "צָדְקָה מִמֶּנִּי". ברגע זה, הפך יהודה מדמות שלילית ומנודה למנהיג המשפחה, המוביל את התמודדות האחים עם האתגרים שהציב להם יוסף. צאצאיו של יהודה הופכים להיות השבט המוביל בעם, ודוד – צאצא "גניבת הזרע" של יהודה בידי תמר נמשח למלכות.

"צַדִּיק אַתָּה מִמֶּנִּי" אומר שאול לדוד. האם הוא באמת ובתמים חוזר בתשובה? האם הוא יקרא לדוד, יקים עמו ממשלת אחדות, ימנה אותו לשר הצבא שיוביל בתמיכתו ובגיבויו את ישראל לניצחון על פלישתים? הרי ברור שדוד, המתייחס לשאול כאל משיח ה', לא יאיים על מלכותו ויכבד אותה עד יום מותו. הרי הוא יודע שהוא יירש את שאול, ויהונתן, יורש העצר, יהיה המשנה למלך, כדבר הברית שהם חתמו ביניהם.

מה יעשה שאול?

הפסוק האחרון של הפרק אינו מבשר טוב: "וַיֵּלֶךְ שָׁאוּל אֶל בֵּיתוֹ וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו עָלוּ עַל הַמְּצוּדָה".

* 929