* מוטציה פגאנית – הזדעזעתי למראה תמונות חתונת הדמים שבה פראי אדם חמושים רקדו עם
תמונת התינוק של משפחת דוואבשה שחבריהם רצחו, ודקרו אותה שוב ושוב. הכהניזם הוא
מוטציה פגאנית של היהדות. יש להוקיע אותו ולהקיא אותו מתוכנו. דיבוק צא! דיבוק צא!
דיבוק צא!
הוא לא ייצא אם לא נוציא אותו בכוח. אם לא נדביר אותו. ובערנו הרע
מקרבנו.
התמונות מזכירות לי את תמונות הזוועה מחתונתו של איתמר בן גביר, באותה
רוח. היום הוא עוכר דין, המגן על מחבלים רוצחים. והוא היה בחתונת הדמים יחד עם
האספסוף המשולהב.
אותם רוקדים על דם התינוק יודעים היטב שלא ערבים רצחו אותו. הם יודעים
היטב שחבריהם המחבלים רצחו אותו. הם אלה שמפגינים נגד השב"כ, העושה את הנדרש
כדי להגן עלינו וכדי להציל את חיי התינוק הבא.
* לעקור את הסרטן - אבותינו נרדפו לאורך דורות בידי כהניסטים
פולנים, רוסים וגרמנים. לא הקמנו מדינה יהודית כדי שגידול פרא כזה יצמח בתוכנו. את
הסרטן הזה יש לעקור. כל הכבוד לשב"כ המגן על הדמוקרטיה הישראלית מפני אויביה.
* מי מייצג את
הציונות הדתית - לכל המנסים להטיל
דופי בציונות הדתית ולהציג את דמותה בדמות מטורפי החיה הכהניסטית, אני מציע לזכור:
האיש העומד בראש השב"כ, הארגון המוביל מלחמת חורמה במחבלים והם מנהלים נגדו קמפיין
הסתה - יורם כהן, הוא איש הציונות הדתית. הוא המייצג באמת את ערכי הציונות הדתית ואת
רוחה. הוא המייצג את הציבור הדתי לאומי. הוא ושכמותו הנם המודל לחיקוי בקרב הנוער הדתי.
* מחלקה יהודית - המחלקה היהודית בשב"כ היא יחידה של
יהודים טובים הנאבקים ביהודים רעים; יחידה הנלחמת במחבלים ומרצחים יהודים, מגינה על
המדינה היהודית מפני אויביה מבפנים ומיישמת את הצו היהודי החשוב: "ובערת הרע מקרבך".
גיבורי האומה!
* הרגע בו נולד מנהיג – פעמים רבות ביקרתי ואף תקפתי את נפתלי בנט, בעיקר על התנהגותו בעת
מבצע "צוק איתן" ובפרשת הרס הבתים הבלתי חוקיים בבית אל. אז כתבתי נגדו:
"נפתלי בנט מייצג את האנרכיה, את הפלגנות,
את התפוררות הריבונות הלאומית לשבטיות, את 'בימים האלה אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו
יעשה'". בכל המקרים הללו, מה שאפיין אותו היה חוסר מנהיגות והיגררות
פופוליסטית אחרי הזנב הקיצוני שכשכש בו.
אולם יש אדם קונה עולמו בשעה אחת. השבוע, כאשר בקרב הציבור הדתי גאה
נחשול של סחף בעקבות הקמפיין הנבזי נגד השב"כ, התייצב בנט כמנהיג מול הציבור
ובאופן חד משמעי, ללא כחל ושרק, ללא גמגום והיסוס העניק גיבוי מוחלט לשב"כ
ותקף בחריפות את הימין הרדיקלי.
יש רגע שבו נולד מנהיג. השבוע בנט התגלה כמנהיג. יש לקוות שהוא יתמיד
בדרך זו. אם כך יעשה, אין לי ספק שהרוב המוחלט של הציבור הדתי לאומי, הצמא
למנהיגות אמת, ילך אתו ואחריו, וגם חילונים רבים יתמכו בו.
* אינטרס פוליטי זר – כדי להילחם ברוע ולנצח אותו, יש לבדל אותו,
למקד אותו ולהגדיר אותו במדויק. מי שרוצה להדביר את החיה הכהניסטית, חייב לתחם אותה
ולאחד את הכוחות השפויים משמאל ומימין במאבק נגדה. מי שמנסה בכל כוחו ובכל אקרובטיקה
אפשרית ובלתי אפשרית להציג את מי שחושב אחרת ממנו (הציונות הדתית, המתנחלים, הימין,
מצביעי הליכוד וכו') בצבע של הימין הרדיקלי הכהניסטי – אין לו כל כוונה להילחם בו,
אלא יש לו אינטרס פוליטי זר להיבנות ממנו.
אלה שנוהגים כך לא למדו את לקח הקמפיין
הדומה שהם עשו אחרי רצח רבין. אז, זה חזר אליהם כבומרנג. אבל הם לא יכולים להתאפק.
* ממחזרת את
העלילה - סימה קדמון כתבה בערב שבת: "למי
שהזדעזע השבוע מהסרטון המכונה 'חתונת הדמים' אומר רק שהפסקתי להזדעזע ב-1994 כשחנן
פורת ז"ל אמר בחיוך 'פורים שמח' אחרי טבח ברוך גולדשטיין". זהו שקר נתעב
ובזוי, שחוזרים עליו כבר 21 שנה וממשיכים למחזר אותו גם ארבע שנים אחרי פטירתו של פורת.
מה באמת אמר חנן פורת אחרי הטבח בחברון? שהטבח זעזע אותו אפילו יותר מרצח יהודים, כי
על הכאב של עצם הרצח, נוסף הכאב על כך שאחד מבני עמנו עשה את הפשע.
אולם כיוון שהיה זה בפורים, הוא איחל "פורים שמח", בדיוק
כפי שהיה מאחל אילו הנרצחים היו יהודים. הפפראצי צילמו אותו מאחל, ורינה מצליח
עשתה מכך אוזני המן. היה זה אחד מרגעי השפל הנמוכים בתולדות התקשורת הישראלית. עד
היום רינה מצליח טרם עשתה את המתבקש – לכרוע ברך על קברו של חנן ולהתנצל. כל מי
שקצת הכיר את חנן פורת, יודע היטב שלא היה דבר רחוק ממנו יותר ממה שהודבק לו בפרשה
זו. את הכאב הזה הוא נשא עמו עד יומו האחרון.
* מצא מין את מינו – בביקורת הטלוויזיה שלו, רוגל אלפר נוהג לבוז לכל מה שזז ולכל מי
שמצטלם. הביקורת שלו מתנשאת ושחצנית. אבל ראו באיזו הערצה הוא כותב על איתמר בן
גביר, תמונת הראי הימנית של האידיאולוגיה האנרכיסטית שלו: "לבן גביר נוכחות טלוויזיונית מרתקת. קשה להתיק
ממנו את העיניים. ברגע שדמותו ניבטת מן המסך ברור לגמרי שהוא משהו אחר. מקפיא דם. מוקרנת
ממנו אנרגיה זרה. בן גביר הוא מהפכן. הוא במקרה מהפכן נתעב שמנסה למוטט את הסדר הקיים
כדי לכונן סדר אחר - תיאוקרטי, פאשיסטי וגזעני. אבל הוא בכל זאת מהפכן. לא בכל יום
מתארח מהפכן בתוכנית חדשות. בדרך כלל מגיעים לאולפן אנשים שקולים המקבלים את ההוויה
כפי שהיא, ורק מתאווים לשפרה במקצת.
לבן גביר יש את התעוזה לנפץ הכל, עד היסוד.
זה מפלצתי וגם מעורר קנאה. אם שוכחים לרגע מה בן גביר מייצג, זה גם שואו טוב. הדיסוננס
בין החליפה לבין שפת הגוף, למשל, הוא תיאטרון נפלא. הנימה הקהה שבה הוא מנופף ב'דמוקרטיה'
ו'זכויות אזרח' (כמו ילד שמשחק בצעצועים שהוא לא מבין) היא מופת של להגיד דבר אחד ולהתכוון
להיפוכו. בן גביר לייב זה טלוויזיה טובה".
זה לא מפתיע. רוגל אלפר יודע בדיוק על מה הוא מדבר. גם הוא מנופף
ב"דמוקרטיה" ו"זכויות אזרח" כדי להגיד דבר אחד ולהתכוון
להיפוכו. גם הוא אנרכיסט רדיקלי שמנסה למוטט את הסדר הקיים כדי לכונן סדר אחר.
שניהם סולדים מאותם "אנשים שקולים המקבלים את ההוויה כפי שהיא ורק מתאווים
לשפרה במקצת". לשניהם "יש את התעוזה לנפץ הכל, עד היסוד". מצא מין
את מינו.
* די לגזענות 1 – חברי פרופ' יזהר בן שלמה הוא גניקולוג בכיר בבית החולים
"פוריה". לפני ימים הגיעה אליו יולדת, ובפיה בקשה חריגה. היא ביקשה
שערבים לא יטפלו בה. יזהר נעץ בה מבט חודר והשיב לה: "סבא שלי נרצח בשל היותו
יהודי. אני לא אתן יד לגזענות. במחלקה הזאת אין כל אבחנה בין רופא יהודי וערבי. לא
טוב לך? את יכולה ללכת לבית חולים אחר".
היולדת לא הלכה לבית חולים אחר. רופא ערבי יילד אותה, במזל טוב. לרך
הנולד ולאם שלום.
* די לגזענות 2 – נתאר לעצמנו את התסריט הבא. יהודי מונה לתפקיד התובע הכללי
בארה"ב. עיתונאי היה תוקף את המינוי במאמר שבו הוא טוען שיותר מדי יהודים
ממונים לתפקידים בכירים ורומז שהיהודים משתלטים על המדינה. איך היינו מגדירים זאת?
משהו שנגמר בשמיות, יש להניח.
אני מתכוון למאמר של אורי משגב ב"הארץ", בו הוא תקף את
מינויו של מנדלבליט הדתי ליועה"מ והזכיר שורת דתיים שמונו לתפקידים בכירים
לאחרונה. כך הליברל הדגול הגדיר את מינוי הדתיים לתפקידים: "מתקפה מפוארת על זהותה החילונית־הדמוקרטית
של ישראל. התקפה על החילוניות היא בהכרח התקפה על הדמוקרטיה. מקור הסמכות העליון אינו
עוד המדינה ומוסדותיה. מקורות ההשראה אינם ההומניזם הליברלי, זכויות האדם, תנועת ההשכלה
והמדע. את מקומם תופסים כוח עליון, כהני דת, מטאפיזיקה של נצח ישראל, כתבי קודש, פולחנים
ותפילות".
ומעניין שכאשר תיאר את השתלטות הדתיים על המדינה, הוא הגדיר את
מנדלבליט "החוזר בתשובה" ואילו
את ראש המוסד החדש יוסי כהן, שהסיר את הכיפה, הוא הגדיר "חניכו של הרב דרוקמן
בישיבת אור עציון". אגב, לא שזה משנה, אך הוא לא הזכיר שהוא כבר אינו דתי.
כנראה צריכים לחלוף ארבעה דורות.
* דוסופוביה - בהמשך למאמרו של אורי משגב, גם גדעון לוי
כתב פשקוויל נאצה על הדתיים המשתלטים על המדינה ומנה את מספר הדתיים שהעזו להצטיין,
להתקדם ולהגיע לעמדות בכירות.
לקרוא ולא להאמין – ממש ציטוט מעיתונים
מסוימים, ביבשת אחרת, בשפה אחרת בשנות השלושים של המאה שעברה. "הלאומנות הדתית,
המסתתרת מאחורי הכינוי המכובס 'הציונות הדתית', ניצחה, ובגדול. עם מינוי המפכ"ל,
ראש המוסד והמינוי הצפוי של היועץ המשפטי לממשלה, כולם משלהם, הם תפסו עוד מאחזי כוח
מכריעים. עכשיו כל צמרת מערכת שמירת החוק (גם פרקליט המדינה הוא משלהם) וחלק ממערכת
הביטחון בידיהם.
השלוחות לתקשורת נשלחו זה כבר. רמטכ"ל,
נשיא בית המשפט העליון וראש ממשלה דתיים הם רק עניין של זמן. הכל כמו בצירוף מקרים,
והפאזל הולך ומושלם. הוא מלא בבוגרי ישיבה, בכיפה או בלעדיה, ובמכנה משותף עמוק ועמיד,
למרות כל ההבדלים. עם הניצחון בא התיאבון: היהירות ושיכרון הכוח משגשגים עוד יותר כעת".
המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי, אורי משגב
וגדעון לוי יכולים לכתוב את הכרך הבא של הפרוטוקולים של זקני ציון.
* אוי אוי אוי – "אוי אוי אוי" מתבכיינים הדוסופובים. "עוד יהיה לנו
פה רמטכ"ל דתי".
אני לא רוצה רמטכ"ל דתי. אני רוצה רמטכ"ל טוב – ערכי,
מקצועי, מנהיג. אחת לי אם הוא דתי, חילוני או מסורתי. אבל אם כבר שיוך מגזרי, הרי
שאחרי עשרים רמטכ"לים חילונים נדמה לי שהגיע הזמן.
* נגד מנדלבליט ובעדו - לא אחת הבעתי את חוסר הנחת שלי ממינויו
של מנדלבליט ליועה"מ. הסיבה לכך היא שהוא נגוע בפרשת אשכנזי. אמנם היועץ המשפטי
לממשלה החליט שלא להגיש נגדו כתב אישום, אך אותו יועץ משפטי אמר דברים קשים וחריפים
מאוד על התנהלותו בפרשה. ונדמה לי שסף טוהר הכפיים של מועמד לתפקיד כזה אמור להיות
קצת יותר גבוה מהרף הפלילי.
עם זאת, קשה לי שלא להתייצב לצדו של מנדלבליט,
מול קמפיין ההסתה והשנאה הדוסופובי השולל את מינויו בשל היותו דתי.
נורא ואיום! במדינה היהודית אנשים נרדפים
בשל אמונתם הדתית היהודית, מתנהל קמפיין נגד מועמדותם אך ורק בשל היותם דתיים, וכאשר
מספר דתיים שהתקדמו בעבודה קשה, במסירות ומצוינות לעמדות מפתח בממשל הישראלי, מוצגת
קונספירציה של "השתלטות". הקמפיין הזה נגוע בפשיזם.
* ד"ר יועץ ומיסטר משפטי – תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה לתת ייעוץ משפטי לממשלה, לעומד
בראשה ולשריה. עליו לסייע לממשלה לדלג מעל משוכות, לפעול על פי חוק, לממש את יעדיה
במסגרת החוק. בתור שכזה, יש יתרון רב להיותו מזכיר הממשלה וליחסיו הקרובים עם ראש
הממשלה.
היועץ המשפטי לממשלה הוא גם התובע הראשי. בתוקף תפקידו זה, עליו לקבל
החלטות ולעתים החלטות קשות ביותר בנוגע לממשלה ולחבריה, לעמוד בראש מערכת אכיפת
החוק והמאבק בשחיתות. בתור שכזה, היותו מזכיר הממשלה ויחסיו הקרובים עם ראש הממשלה
הם לרועץ.
הבעיה המרכזית היא כפל המשימות בתפקיד, שקיימת סתירה מהותית ביניהן.
צדקה שרת המשפטים ביוזמתה להפריד בין הדבקים, וחבל שרוה"מ סיכל את היוזמה
החשובה.
ואין מי שמגלם את השניות הזאת טוב ממנדלבליט, שבפרשת אשכנזי קצת
התבלבל בין אחריותו כפצ"ר להיותו פרקליט הרמטכ"ל.
* מזכרת עוון – פרשת בר-און תמורת חברון הייתה אירוע של מגה-שחיתות; שחיתות
אסטרטגית. היה זה מינוי של היועץ המשפטי לממשלה, על פי סחיטת הנאשם אריה דרעי שהיה
בעיצומם של הליכים משפטיים. היה זה ניסיון של עבריין להשתלט – השתלטות עוינת, על
מערכת אכיפת החוק במדינת ישראל, באמצעות ניצול כוחה הפוליטי של מפלגתו.
מינויו של רוני בר-און בידי ראש הממשלה באותם ימים רחוקים – בנימין
נתניהו ושר המשפטים צחי הנגבי, נתקבל בביקורת חריפה ואחרי 48 שעות הוא נאלץ
להתפטר.
הליך בחירת היועה"מ, מתוך מומלצי ועדת איתור ציבורית בראשות שופט
בדימוס, היא פרי מסקנות ועדת שמגר, שקמה בעקבות פרשת בר-און. העובדה שוועדת גרוניס
לא המליצה על שלושה מועמדים אלא רק על אחד, חרף העובדה שהיו בה מועמדים מעולים כמו
האלוף פרופ' ישי בר ונשיאת בית המשפט המחוזי לשעבר גרסטל, מנוגדת לרוח הנוהל.
אגב, בתקופת פרשת בר-און, הייתי חבר הנהלת "הדרך השלישית".
דרשתי את פרישת "הדרך השלישית" מהממשלה, לבל ידבק בה הכתם. לצערי, הצעתי
נדחתה ו"הדרך השלישית" התרסקה. יהי זכרה ברוך!
* אושר וביטחון - עמירה הס אמרה בכנס "הארץ" שמי שעולה לארץ הוא פושע.
במאמר שבו הסבירה את עמדתה היא כתבה: "יידע
כל יהודי־ציוני־ליברלי החי ברווחה בתפוצה, שגם בלי להגר ("לעלות") ישראל
מעניקה לו זכויות שנשללות מהפלסטינים שנולדו בארץ או שהוריהם נולדו בה. יש לו/לה זכות
לבקר, להתאזרח, לגור ולעבוד משני עברי הקו הירוק, להתחתן עם ישראלי/ת, לנוע בין ארה"ב
לארץ ולא לאבד זכויות באף מדינה... ישראל משתמשת בהגירה היהודית כדי לתרץ את הנישול
ולהעמיקו. המהגר לישראל הופך משת"פ מודע עם מדיניות אפרטהייד שמקצינה והולכת.
אפרטהייד הוגדר כפשע. אנחנו, שנולדנו בארץ, משתפים פעולה בעל כורחנו. ... ישראל היא
ביתנו בברירת מחדל".
המאמר הזה יצר בעיה לליזה רוזובסקי. בדרך כלל היא מזדהה עם הקו
השוקני, ולפתע חשה שהקו הזה מציג אותה כפושעת, הרי היא עצמה עלתה לארץ. כנראה היא
חשה קצת אי נוחות, וציינה שבקרב קהילת העולים פנו אליה, בתור עובדת העיתון, בבקשה
להגיב. במאמר שפרסמה בעיתון, היא התפתלה, הצטדקה וניסתה להסביר, בעיקר לעצמה, מדוע
אינה פושעת. "קשה שלא להסכים כי חוק השבות הוא
חוק מפלה. הוא מיועד לקבוצה לאומית אחת, בעוד שבמדינה הזאת חי מיעוט ילידי גדול שזכות
השיבה ואף איחוד המשפחות נשללת ממנו. ... הפתרון היחיד שיהיה עקבי ומוסרי עד הסוף ברמה
האישית הוא עזיבת ישראל. זוהי הדרך היחידה לא לשתף פעולה עם השיטה – לא רק בעבור אלה
שהגיעו לכאן, אלא גם בעבור מי שנולד כאן כיהודי. אלא שהאדם אינו מניפסט, ואינו בנוי מעקרונות
טהורים. האדם שואף לאושר, הוא תלוי בנסיבות, הוא חלש".
כלומר, אידיאולוגית היא מסכימה עם הרעיונות של עמירה הס, אך היא
מסבירה שהאדם אינו חי רק אידיאולוגיה ולכן היא מבקשת מבית המשפט להתחשב בחולשתה.
וכך היא מגינה על העולים, כולל אלה הבאים היום מאוקראינה ומצרפת: "גם האנשים האלה זכאים לאושר. הם זכאים לתחושת
ביטחון".
הציונות היא הרעיון הצודק ביותר
בהיסטוריה האנושית, כי הוא שם קץ לעוול הנורא ביותר בתולדות האנושות. אולם הציונות
לא נועדה לציונים בלבד, למי שמאמצים את האידיאולוגיה, אלא - לפתור את בעייתם של היהודים כולם. הצלחתה הגדולה היא היותה המקום
המקנה ליהודים הבאים אליה מכל מקום בעולם ומכל סיבה שבעולם, אושר ותחושת ביטחון.
ולכן, שעה שהעולם הסובב אותנו ומתעב אותנו שרוי במלחמת הכל בכל והמוני המונים
בורחים ממנו לאירופה כל עוד נפשם בם, ישראל היא אבן שואבת ליהודי אירופה המחפשים
אושר וביטחון.
* לבטל את מגילת העצמאות – עיתון "הארץ" מנהל מסע צלב, בהובלת אור קשתי, נגד ספר
האזרחות החדש שאושר בידי משרד החינוך. הם פועלים בשם המסר הפוסט-ציוני על פיו
קיימת, כביכול, סתירה בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית, ולכן ככל שהספר מבליט
יותר את צביונה היהודי, כך באופן אוטומטי הוא ממעיט בצביונה הדמוקרטי. למה? כי זאת
המשנה הפוסט ציונית.
בין הטיעונים במסע הצלב, היה אחד שהפך מיד לסמל, והוא היה ההוכחה
הניצחת לטענות: הספר לא נפתח בציטוט ממגילת העצמאות אלא מן התפילה. מגילת העצמאות
מייצגת את הדמוקרטיה והתפילה את היהדות. והנה, היהדות החליפה את הדמוקרטיה.
כמובן שהכל הבל. אין צל של סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית – אלה
כלים שלובים שחיזוק צד אחד של המשוואה מחזק גם את חברו. מקורות היניקה התרבותיים
שלנו הם התנ"ך, התלמוד והתפילה, וציטוט מהם כמוטו לספר אזרחות במדינה יהודית
הוא לגיטימי לחלוטין, אין בו כל פסול וכמובן שאין בו כל סתירה לדמוקרטיה. אלא ש...
מסתבר שהספר נפתח בציטוט ממגילת העצמאות. אור קשתי שמע על אחד הרעיונות שהוצע ולא
התקבל, ועליו ביסס את התאוריה.
אם כן, כיוון שזה היה הסמל של הקמפיין נגד הספר ומסתבר שהסמל הזה אינו
מתאר דברים כהווייתם, אפשר להכריז על חזרה לשגרה, לא קרה שום דבר והדמוקרטיה לא
נכבשה על ידי המדינה היהודית, רחמנא לצלן.
אז זהו, שלא. אני מוחה! אני דורש למחוק מספר הלימוד באזרחות את מגילת
העצמאות. ראו מה כתוב במגילת העצמאות הלאומנית האתנוקרטית הזאת: "בארץ-ישראל קם העם היהודי... חתרו היהודים
בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם... חזון המדינה היהודית... זכות העם היהודי לתקומה לאומית
בארצו... תוקף בין-לאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ-ישראל... זכות העם
היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי... השואה שנתחוללה על עם ישראל... הוכרעו לטבח מיליונים
יהודים... ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי... חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל... שערי
המולדת לכל יהודי... תעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-זכויות בתוך משפחת העמים...
יהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ-ישראל... קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה
המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל... הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי
להקים את מדינתו... זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי... הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל...
הממשלה הזמנית של המדינה היהודית... פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות... לתת יד לעם היהודי בבנין מדינתו ... אנו
קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות...
לעומת זאת, המילה דמוקרטיה אינה מופיעה במגילה.
אני דורש לפסול לאלתר את מגילת העצמאות.
* חברה צודקת יותר – הלכנו לישון עם שביתה כללית במשק. התעוררנו בבוקר ללא שביתה ועם
הסכם שבעקבותיו החברה הישראלית תהיה צודקת יותר, שוויונית יותר, סולידרית יותר.
ההסכם הזה עלול היה להיחתם לאחר יום, יומיים או שבוע של שביתה, של סבל
לציבור ואובדן מיליארדי שקלים למשק. יש לציין לשבח את שר האוצר ויו"ר
ההסתדרות, שגילו אחריות ומנהיגות, והגיעו להסכם לפני פרוץ השביתה.
במקרה הזה, ההסכם אינו פשרה בין דרישה מרחיקת לכת של ההסתדרות לעמדה
קמצנית של האוצר. ההסכם הזה הוא סנרגיה בין התביעה הצודקת של ההסתדרות להעלאת שכר
לעובדי המדינה והדרישה הצודקת של האוצר לכך שהתוספת תהיה דיפרנציאלית, שבה החלשים
יקבלו יותר והחזקים פחות, כדי לקדם את השוויון והצדק בישראל ולבטא את הערבות
ההדדית בחברה הישראלית.
* דיון נוסף – אני מאמין באשמתו של רומן זדורוב, אך סבור שאין מנוס מדיון נוסף.
לדעתי, במשפט רצח, אם ההכרעה אינה פה אחד והמורשע מבקש דיון נוסף, יש לאפשר את
המהלך.
* הכרעת הרוב - השופט בדימוס דן ביין וח"כ סוויד מציעים שהרשעה ברצח תהיה רק
פה אחד. ניתן להבין את הרעיון העומד מאחורי הצעתו – הסכנה שאדם חף מפשע יישב בכלא
מאסר עולם. אך יש גם סכנה שרוצח יסתובב חופשי וימשיך לרצוח. יש למצוא איזון בין
הסכנות. ההצעה הזאת אינה טובה. הרי גם כאשר ההחלטה היא פה אחד, היא עלולה להיות
שגויה. הדרך הקיימת היא הנכונה – הרוב קובע. עם זאת, כאשר יש דעת מיעוט, יש
להיענות לבקשה לדיון חוזר, אך גם בו, ההכרעה תהיה על פי רוב ההרכב.
* אגדה של ספר - לקראת יומולדתי הממשמש ובא, קניתי לי מתנה
- המהדורה החדשה של ספר האגדה של ביאליק ורבניצקי, עם פירוש חדש מאת אביגדור שנאן.
איך תמיד אני יודע לקלוע בול במתנות שלי
לעצמי?
* איש השנה - איש השנה שלי הוא... המתינו נא בסבלנות לא' בתשרי.
* ביד הלשון
חתונת הדמים - תמונות הזוועה ממחול המוות בחתונת פראי האדם, זכתה לכינוי
"חתונת השנאה". כששמעתי לראשונה על הסרטון, כיניתי אותו מיד בעמוד
הפייסבוק שלי "חתונת הדמים". מסתבר שלא הייתי היחיד – זו הייתה
האסוציאציה אצל אנשים נוספים, שקראתי את דבריהם.
צירוף המילים הזה לקוח מעולם התיאטרון. כך נקרא מחזה, פרי עטו של
המחזאי הספרדי לורקה, שנכתב, הוצג על הבמות ועובד לסרט בשנות השלושים של המאה
שעברה. המחזה עוסק במשולש רומנטי, שבו בליל הכלולות מאהבה לשעבר של הכלה והחתן
רוצחים זה את זה, ועל פי חלק מן העיבודים של המחזה גם הכלה נרצחת.
ל"גשש החיוור" יש מערכון בשם זה, מאת יוסי בנאי ובבימויו,
המתאר משפחה פולנית עניה המחתנת את בתה עצמאותה לששון, בן למשפחה עיראקית עשירה,
הדורשת שהחתן והכלה יוצנחו בהליקופטר לאולמי "בונבון", כדי להוציא את
העיניים לקבלן נטורה.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
