הבלוג של אורי הייטנר

לאחר דורות רבים של פיצול לשבטים ולשתי ממלכות, עם ישראל מתאחד, תחת הנהגתו של דוד. נציגיהם של כל שבטי ישראל עולים אל דוד, המולך על שבט יהודה בלבד, ומביעים בפניו את נאמנותם והערכתם. לאחר שש שנים וחצי של מלכות על יהודה בחברון, שב דוד ונמשח למלך – מלך ישראל המאוחדת.

דוד משחרר את ירושלים וקובע אותה כעיר הבירה. ירושלים מצויה בין נחלת שבט יהודה – השבט שלו לבין נחלת שבט בנימין – שבטו של שאול. הבחירה בה היא כעיר על שבטית, שאינה מצויה בתחומו של אף שבט והיא שייכת לכל השבטים. קביעת בירת הממלכה בירושלים היא צעד נוסף לאחדות ישראל. ירושלים עומדת מעל לשבטים, המגזרים והמחלוקות. מאז ועד היום. ועד היום? נכון, יש מי שמאסו בארץ חמדה. אך רוב העם היהודי דבק במעמד העל ההיסטורי של ירושלים, בירתו הנצחית של העם היהודי, בירתה הנצחית של ארץ ישראל ושל מדינת ישראל.

ולאחר שחרור ירושלים, פלישתים יוצאים למלחמה בישראל. דוד מכה בהם פעמים – פעם אחת במלחמה חזיתית ופעם שניה במתקפה עקיפה. דוד מוכיח שרוח ניצחונו על גָּלְיָת עדין מפעמת בו; הרוח של ניצחון הקטן והחלש על הגדול והחזק, בזכות היוזמה, התעוזה, העורמה והאמונה.

****

לכאורה – הכל אידילי. מה שהורס את האידיליה הוא משפט אחד בפרק.

בקרב על ירושלים מציבים היבוסים מול דוד את העיוורים והפסחים, כדי ללעוג לו שאפילו אותם לא יוכל לנצח. יש גם פרשנויות נוספות למהות המעשה, אך לא נכנס אליהם. דוד אינו מתרשם, הוא דבק במשימה וכובש את העיר.

אין בתיאור הזה כל בעיה, כל צד שלילי. לא דוד בחר להילחם בעיוורים ובפיסחים, והוא לא ייתן ללוחמה הפסיכולוגית של האויב לערער את נחישותו.

הבעיה היא בפסוק הבא: "הַפִּסְחִים וְ...הַעִוְרִים שְֹנֻאֵי נֶפֶשׁ דָּוִד".

חברה נבחנת ביחסה לחלשים ביותר בתוכה, ומי חלש יותר מבעלי המוגבלויות?

אם החלשים ביותר בחברה שנואים על המלך, הדבר מעיב על דמותו, על מנהיגותו ועל צדקת מלכותו. 

* 929